דחיית תביעה לביטול צו קיום צוואה ולהשבת כספי חסוי

בעניין המנוחה ג.ר. ש. ז"ל ת.ז. x 

מבוא

1. המבקש הגיש שתי תביעות כבדות משקל הסובבות סביב עיזבונה של המנוחה הגב' ג.ר.ש. ז"ל: האחת, תובענה לביטול צו קיום צוואה שניתן על ידי הרשם לענייני ירושה בירושלים, ביום 4.2006 לצוואתה האחרונה של המנוחה מיום 17.6.2004 (להלן – "הצוואה");

והשניה, תובענה לסעד כספי, הצהרתי ולמתן חשבונות כלפי הנתבעים, אשר סכומה הועמד על-סך 2,482,174 ₪.

2. סיפור המעשה שבבסיס ההליכים התרחש בירושלים, ואלה הונחו על שולחנו של בית משפט זה מתוקף החלטת כבוד הנשיאה (דאז) דורית ביניש. התובע/המבקש הוא בנהּ היחיד של המנוחה, אשר מונו לו מספר אפוטרופוסים כדין (לגוף ולרכוש) החל משנת 1982 ועד היום. התובע יליד 1941, כיום בן 77 ומתגורר ב"x" בעיר x. עוד בשנת 1959 או קודם לכך אובחן התובע כחולה סכיזופרניה וכמי שאינו מסוגל לדאוג לענייניו בכוחות עצמו. התובענות הוגשו בשמו של התובע על ידי עו"ד שמואל לביא ועו"ד אסף מיצנר אשר מונו כאפוטרופוסים על רכושו של התובע על פי החלטת כבוד השופטת אספרנסה אלון מיום 5.3.2013 (א"פ 20440-11-12). הבקשה למנות את השניים כאפוט' לרכוש כאמור, הוגשה על ידי הגב' ד.ב.פ.ב., היא אחייניתה של המנוחה (בת אחיהּ) ובת-דודו של התובע, אשר מונתה באותו היום כאפוט' לגוף של החסוי. בהתאם להחלטת בית המשפט מיום 16.9.13, נמחקה הגב' ב. כתובעת בהליכים דנן.
3. הנתבעים הם בעל ואשה, יורשיה הבלעדיים של המנוחה מכוח הצוואה. הם אף שימשו יחד ולחוד אפוט' כדין לגופו של התובע, משך שנים ארוכות, עד למינויה של גב' ב. כאמור. לטענת התובע, השניים ניצלו את מצבה המנטלי של המנוחה ואת תלותה בהם, לשם עשיית הצוואה המיטיבה עימם תוך נישול התובע. עוד נטען כלפיהם כי בחיי המנוחה ואף לאחר אריכות ימיה, עשקו את כספהּ ורכושהּ, ובתוך כך אף את רכושו וכספו של התובע, לרבות זכויותיו מתוקף היותו היורש של אביו המנוח. אמו המנוחה כך נטען, היא שהחזיקה עבורו את ירושת אביו המנוח בנאמנות מתוקף מצבו.

הליכים קודמים

4. להליכים שלפניי קדם הליך נוסף, בו פתחו האפוט' לדין בשם התובע, אשר התברר אף הוא בפני כבוד השופטת אלון (א"פ 7634-05-13). ההליך הוכתר כבקשה למתן צווים, למסירת מידע והעברת כספים, אשר הוגש כנגד הנתבעים, כמי ששימשו האפוט' לגופו של התובע כאמור, וכנגד עו"ד ל. מי ששימש האפוט' לרכושו של התובע, עובר למינוי עוה"ד לביא ומיצנר (להלן – "ההליך הקודם").

ביום 3.9.2013 אישרה כבוד השופטת אלון הסכם פשרה בין הצדדים, מכוחו שילמו הנתבעים לתובע סך של 400,000 ₪, מבלי להודות בטענה כלשהי וכנגד סילוק סופי, מלא ומוחלט של טענותיהם ההדדיות של הצדדים, כפי שנמנו באופן מפורש בסעיפים 1 ו – 2 להסכם. בהתאם לאותו הסכם פשרה, האפוט' הקודם לרכוש, עו"ד ל., שילם אף הוא לידי התובע סך של 250,000 ₪ מבלי להודות בכל טענה, וכנגד סילוק סופי, מלא ומוחלט של כל טענה כלפיו. ואכן, עו"ד ל.אינו בעל דין בהליכים דנן.

על מפתן גופו של עניין

5. בטרם נפנה למלאכת ההכרעה, יש להקדים אחרית לראשית למען ניטיב להבין את נסיבות המקרה. לאחר שהפך בית המשפט בטענות הצדדים, ומשמיעת העדים כולם ועיון בשלל הסימוכין שהוצגו לבית המשפט, ניתן לעמוד על מספר תובנות הנדרשות להכרעה השיפוטית.

המנוחה ובעלה כרכו חייהם סביב בנם היחיד, התובע, אשר לא שפר עליו מזלו, ומינקות ועד בגרות היה ועודנו זקוק לעזרת הזולת. השניים בקשו לפרוש על בנם שמיכת הגנה חסונה ובת-קיימא לעתיד לבוא ולאחר אריכות ימיהם. עוד בשנת 1982 עת היה התובע בן 39 לערך, פנו ההורים בצוותא לבית המשפט המחוזי בירושלים, על מנת להעביר לבנם ללא תמורה את דירת המגורים של המשפחה ברח' ט. ב-X. בחודש דצמבר 1986 הלך אביו של התובע לעולמו. המנוחה נותרה לבדה עם בנהּ ורחוקה ממשפחתה הקרובה. אחיה א.(פ.) ו. התגורר בחיפה; אחותה מ.א. התגוררה בארה"ב, ואחיה ר.ו. התגורר בדנמרק. המנוחה ראתה לנגד עיניה מטרה אחת ואין בלתה – להבטיח את רווחתו של בנהּ לאחר לכתה. לא אך מטרה כי אם תכלית וטעם לחייה, מן הזריחה ועד השקיעה, רק לכך נתנה דעתה. כך בחנה, תרתי משמע, "מועמדים" בדמותה, שיהיו מסורים באופן מוחלט לבנהּ ונקיים מכל רבב ובדל של ספק בנאמנותם כלפיה וכלפי התובע. חלק מאותם מועמדים באו משורות מכּריהּ, וחלקם היו זרים גמורים לה. היא היתה נכונה להעניק להם תמורה מרחיקת לכת לנאמנותם בדמות כספים ורכוש, אך באותה המידה משכה ידיה באחת מ"מועמד" שכשל בעיניה וביטלה כל הבטחה או התחייבות כלפי מי שלא רצתה יותר בייקרו.

6. כפועל יוצא מכך, הותירה אחריה המנוחה, תרתי משמע, שובל ארוך של צוואות, מתנות והתחייבויות - כמו גם חזרה מהן - אשר נפרש על פני כעשור שנים. בתוך כך משובצות בדרכה אף החלטות שיפוטיות שניתנו במהלך השנים לבקשתה, או לבקשת אחרים, כמו גם דיווחים ותסקירים שהוגשו לערכאות שונות בעניין המנוחה ו/או התובע. כל אלה נולדו בתחנות חייה של המנוחה, במסע והמשא שנטלה על עצמה. בחינת כוונתה ורצונה של המנוחה על פני ציר הזמן הכרחית אפוא להכרעה בהליכים שלפני בית המשפט. ויתירה מכך; לטענת התובע השפעתו הפסולה של הנתבע על המנוחה היא מתמשכת וארוכת שנים והשפעתו הברורה, לטענת התובע, ניכרת בכל אחת מהחלטותיה המשמעותיות של המנוחה. בלשונו של התובע, "טביעות אצבעותיו" של הנתבע ניכרות בכל מעשה ומחדל של המנוחה. נסקור אפוא תחנות חייה של המנוחה למען שלמותו של פסק הדין – גם אם תוקפן של מרבית פעולותיה של המנוחה אינו עומד לבחינה שיפוטית.

הרובד העובדתי – תחנות בזמן

7. סיפור המעשה המקים מכוחו את העילות הנטענות הוא לכאורה סבוך ורב פניות, אך מובן יותר נוכח התכלית בשמה פעלה המנוחה – להבטיח טובתו של התובע לעת בה לא תוכל לעשות כן יותר ולאחר לכתה לעולמה. נגזור על עצמנו צמצום ונעמוד בתמצית על הנסיבות שהביאונו עד הלום. בתוך כך אף נתוודע לנכסים נשוא העזבון, להחלטות שיפוטיות רלוונטיות, לנפשות הפועלות ולראיות מרכזיות שעלו בהליכים שמלפני בית המשפט.