דחיית תביעת לפיצויים לאחר זיכוי בהליך פלילי

המשנה לנשיאה א' ריבלין:

           כנגד המערער הוגש כתב אישום המייחס לו עבירות מין. הוא זוכה מן האישומים שיוחסו לו - מחמת הספק. או-אז ביקש כי בית המשפט יורה לשלם לו פיצויים לפי סעיף 80(א) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין). בית המשפט המחוזי דחה את הבקשה, בהדגישו כי הזיכוי - מחמת הספק היה, וכי בשום פנים אין לומר במקרה זה כי מלכתחילה "לא היה יסוד לאשמה". בית המשפט הדגיש כי התשתית הלכאורית המספקת שהיתה עובר לכתב האישום אושרה על-ידי בית משפט זה במסגרת הליכי המעצר, ונותרה על עומדה גם בהכרעת הדין; אולם בסופו של משפט, לכדי הוכחה מעבר לספק סביר - לא עלתה. בית המשפט המחוזי הוסיף וציין כי בענייננו אין בנמצא נסיבות אחרות המצדיקות תשלום פיצויים מכוח סעיף 80 הנ"ל.

           המערער משיג על החלטה זו. לדידו, "לא ניתנה עד היום החלטה ברורה על-ידי בית המשפט העליון בקשר לסעיף 80(א) ובעיקר בענין 'הנסיבות האחרות'", ולכן, ראוי לטענתו כי מקרה זה יתברר בפני הרכב מורחב של בית משפט זה. הוא מטעים, כי התנאים הנקובים בסעיף 80(א) - היעדר יסוד לאשמה וקיום נסיבות אחרות - אינם מצטברים כי אם חלופיים, וכי מכל שניהם מתקיימים במקרה זה. המערער שב ופורס את הקשיים שנתגלו בראיות התביעה, שהביאו לזיכויו, וגורס כי לאורם יש לומר, שלא היה יסוד לאשמה. לדברי המערער, אין בעובדה שהוא שהה במעצר כדי לשמוט את הקרקע מתחת לבקשת הפיצויים. עוד טוען המערער כי התקיימו בעניינו נסיבות שונות המצדיקות את הפיצוי המבוקש - נסיבות כלכליות, משפחתיות ואחרות. המערער מלין על כך שהחלטת בית המשפט קמא אינה מנומקת דיה. זאת ועוד, סבור הוא כי לא היה מקום במקרה זה - וגם אין מקום ככלל - לזיכוי מחמת הספק, אלא לזיכוי מלא. 

           קראנו בעיון רב את טענותיו של המערער, כמו-גם את תשובת המדינה להן. מסקנתנו היא שלא קמה עילה במקרה זה להתערבותנו בהחלטת בית המשפט המחוזי.

           בע"פ 4466/98 דבש נ' מדינת ישראל, פ"ד נו(3) 73 נדרש בית משפט זה, בהרכב מורחב של שבעה שופטים, לשאלת פרשנותו ודרכי יישומו של סעיף 80 לחוק העונשין. סעיף זה כותרתו "הוצאות ההגנה מאוצר המדינה ", וכך נקבע בו:

(א) משפט שנפתח שלא דרך קובלנה וראה בית המשפט שלא היה יסוד להאשמה, או שראה נסיבות אחרות המצדיקות זאת, רשאי הוא לצוות כי אוצר המדינה ישלם לנאשם הוצאות הגנתו ופיצוי על מעצרו או מאסרו בשל האשמה שממנה זוכה או בשל אישום שבוטל לפי סעיף 94(ב) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982, בסכום שייראה לבית המשפט; במשפט שמנהל קובל רשאי בית המשפט להטיל על הקובל תשלום כאמור.

בצדק כותב בא-כוח המערער, כי עילות הזכאות המנויות בסעיף 80 - עילת העדר יסוד לאשמה ועילת הנסיבות המצדיקות האחרות - הן עילות נפרדות. זו גם ההלכה (ראו למשל ע"פ 303/02 חמדאן נ' מדינת ישראל, פ"ד נז(2), 550). עם זאת, נפסק לא אחת כי נסיבות הקשורות בהליך המשפטי, ובכלל זה תוצאתו ואופן סיומו, הן בין השיקולים שניתן להביאם בחשבון עילת הזכאות השנייה (ראו ע"פ 7826/96 רייש נ' מדינת ישראל, פ"ד נא(1) 481; עניין דבש הנ"ל). בענייננו, נדרש בית המשפט המחוזי בנפרד לעילות הזכאות, ובא לכלל מסקנה כי אין תחולה אף לא לאחת מהן. במסקנה זו אין להתערב.

           לגבי העילה שעניינה היעדר יסוד לאשמה, נזכיר את דבריו של בית המשפט העליון בעניין דבש הנ"ל: "... המושג 'לא היה יסוד להאשמה' מצייר מצב קיצוני של אי-סבירות בולטת; וגם אם אמרנו כי המושג 'לא היה יסוד' פורש עצמו לא אך על מקרים קיצוניים שבהם לא היה כל יסוד להאשמה אלא גם על סוגי מקרים בהם יסוד ההאשמה הוא יסוד רעוע... גם אז לא נוכל להרחיק לכת רב מכך" (שם, בעמ' 106). בהידרשו לעילה זו שבסעיף 80(א) לחוק העונשין, על בית המשפט - כך נפסק - לבחון את התשתית הראייתית שהייתה עובר להגשת כתב-האישום, ולבדוק לאורה אם היה או לא היה יסוד להגשת כתב האישום. "במקום שהתביעה נהגה בסבירות ובזהירות ראויה, כראוי לתביעה, לא נאמר כי לא היה יסוד להאשמה גם אם בערבו של יום יצא נאשם זכאי בדינו..." (שם, בעמ' 89).

           בפרשה המונחת לפנינו, הדריך עצמו בית המשפט המחוזי בהתאם לכללים האלה, ומצא כי למרות הזיכוי בסופו של משפט, הרי שתשתית הראיות שהיתה עובר לכתב האישום הצדיקה את הגשתו. ואכן כך. לא נחזור על פרטי-הדברים - אלה מצויים בהחלטות השונות שניתנו בהליך הפלילי, ובכלל זה הכרעת הדין וההחלטה הנוגעת לפיצוי לפי סעיף 80(א). נדגיש אך זאת: המערער זוכה מהעבירות שיוחסו לו למרות התרשמותם של שופטי ההרכב, שצפו בקלטות המתעדות את עדות המתלוננת-הקטינה, כי זו "חוותה מעשים בהקשר מיני כזה או אחר מצד הנאשם". הזיכוי בא בעיקר כיוון שתיאוריה של המתלוננת את המאורעות עוררו קשיים אשר הקשו על בית המשפט לקבוע את פרטי העובדות ואת טיב המעשים שנעשו. לכן, לאחר לבטים שפורטו בהכרעת הדין, נקבע כי נותר ספק (שהשופטת אבידע מצאה אותו כ"ספק קל ביותר") בנוגע לאשמתו של המערער. אולם כמו בית המשפט המחוזי, גם אנו באנו למסקנה כי בהתחשב בחומר שהיה בידי התביעה - חומר הכולל את עדותה של המתלוננת, את התרשמותה של חוקרת הילדים, את הסתירות שנתגלו בגרסתו של המערער-עצמו, וכן ראיות נוספות - בשום פנים לא ניתן לומר שהגשת כתב האישום מלכתחילה היתה נטולת יסוד.

           גם בכל הנוגע לעילת הזכאות השנייה - קיומן של נסיבות המצדיקות אחרות המצדיקות את הפיצוי - לא מצאנו טעם מבורר להתערב בשיקול הדעת של הערכאה הדיונית. מדובר בעילת-שסתום, שנותחה באריכות בעניין דבש הנ"ל ובפרשות אחרות, ואף אנו כתבנו לגביה כי:

אמנם, אין לדעתי ליצור דיכוטומיה חדה בין "זיכוי מוחלט" לבין זיכוי מחמת הספק - שזה הראשון יקנה, על דרך הכלל, זכאות לפיצויים... אולם, אין ספק כי האופן בו בא ההליך לסיומו, והסיבות לזיכויו של הנאשם, עשויות להיות בעלות נפקות לצורך קביעת "מוצדקות" השיפוי והפיצוי. כך, לא הרי מקרה שבו אך כפסע הפריד בין הרשעת הנאשם לבין זיכויו, או מקרה שבו נתמזל מזלו של נאשם והוא זוכה מטעם טכני או בשל התרשלות רשויות האכיפה, כהרי מקרה שבו התברר בדיעבד, ובאופן פוזיטיבי, כי לא הנאשם הוא שביצע את העבירה בה הואשם.

סוג אחר של נסיבות, העשויות להצדיק מתן שיפוי ופיצוי, הן, כאמור, כאלה הנוגעות לנאשם באופן אישי. כך, תתכן נפקות לסבל חריג ולעינוי דין חמור שבאו על הנאשם בעטיו של ההליך המשפטי, להתמשכות בלתי-סבירה של המשפט, לעלילת-שווא שהטעתה את רשויות התביעה, לפגיעה בבריאותו, בפרנסתו או במשפחתו של הנאשם, וכיוצא באלה נסיבות... הענקת הפיצויים בגין נסיבות אלה יש בה מידה של חמלה וחסד (עניין חמדאן הנ"ל).

בענייננו, יש ליתן משקל למכלול הממצאים והמסקנות שבהכרעת הדין, לרבות לגבי מהימנות גרסתו של המערער-עצמו, וכן לעובדה שזיכויו של המערער היה מחמת הספק ולמרות התרשמותו של בית המשפט, כאמור, בדבר קיומם של מעשים "בהקשר מיני". לצד כל אלה יש להביא בחשבון את טענותיו של המערער בדבר ההשלכות שהיו להליך הפלילי שנוהל כנגדו על חייו. הערכאה הדיונית שיקללה את כל אלה ובאה למסקנה כי לא קמה למערער זכאות מכוח העילה השנייה שבסעיף 80(א). מסקנה זו מקובלת עלינו.

           התוצאה היא שהערעור נדחה.

           ניתן היום, ד' בתשרי התשס"ח (16.9.07).