פסק דין
לפנינו תובענה לתשלום פיצויי הלנת שכר עבודה, כאשר אין מחלוקת ששכר התובע שולם באיחור. לציין, כי במסגרת הודעתו מיום 31.3.10 הודיע ב"כ התובע כי התובע חוזר בו מטענותיו שהועלו במסגרת כתב התביעה באשר ליתרות שכר, כך שהשאלה היחידה שנותרה במחלוקת בין הצדדים, היא כאמור שאלת פיצויי ההלנה בלבד.
העובדות הדרושות לענייננו, כפי שהן עולות מכלל החומר שהונח בפנינו הינן כדלקמן:
1.התובע עובד הנתבעת מאז חודש 7/98 ועד עצם היום הזה.
2.בתקופה הרלבנטית לכתב התביעה, בין 7/98 ל-9/04 שולם שכרו של התובע באיחור.
3.קיימת הסכמה בין הצדדים, כי הנתונים המפורטים בסעיף 5 לסיכומי התובע נכונים, ככל שהם מתייחסים למועד שבו שולם שכר התובע בפועל, ולסכומים שהופקדו בחשבון הבנק של התובע.
עיקר טענות התובע:
4.במקרה דנן יש לפסוק פיצויי הלנה מלאים ולחילופין, פיצויי הלנה בשיעור 33% (נטו), וזאת על פי הסכם שנחתם בין הנתבעת והסתדרות העובדים. הנתבעת נהגה כלפי התובע בחוסר שוויוניות וקיפחה אותו עת לא הכילה בעניינו של התובע הסכם זה ולא שילמה לו את הפיצויים המגיעים לו, כפי ששילמה ליתר עובדיה. לחילופי חילופין, יש לפסוק לתובע פיצויי הלנת שכר בשיעור שלא יפחת מ-25% שנתי, בהתאם להלכת לוד.
5.הנתבעת נהגה בניגוד להוראות משרד הפנים והחקיקה הנוגעת לייעוד התקציבים המועברים לה, באופן שהיא עושה שימוש בתקציבים למטרות אחרות ובכך לא משלמת שכר, או משלמת שכר באיחור – התנהגות זו של הנתבעת בכל הקשור לחלוקת תקציבים נגועה בחוסר תום לב (הנתבעת לא המציאה אסמכתאות ו/או דוחות הנוגעים לאופן השימוש בתקציבים שהועברו לה - לרבות מסמכים הסותרים טענת התובע, כי בתקציבים שהועברו ממשרדי ממשלה שונים לצורך תשלום משכורות העובדים נעשה שימוש לרעה שלא למטרת תשלום המשכורות).
6.הנתבעת לא תמכה טענותיה בדבר מצב כלכלי קשה בראיות כלשהן (הנתבעת לא צרפה מסמכים כלשהם לעניין אותם עיקולים הרובצים על חשבונותיה כנטען בסעיף 14 לכתב ההגנה) והסתפקה בטענות כלליות. לא הוגשו תצהירים של האחראים הישירים לניהולה הכספי של הנתבעת, קרי העומד בראשה הגזבר והחשב המלווה והסתפקה בהגשת תצהיר של עד שאינו רלבנטי - מנהל משאבי אנוש, שענייניה הכספיים של הנתבעת אינם בסמכותו, ועניין זה פועל לרעתה.
7.הלכה פסוקה היא, כי מצב כלכלי של מעביד אינו "נסיבה של המעביד לו היתה שליטה עליה", ולכן אינה עילה להפחתת פיצויי הלנה - ניהול כושל של ענייני הנתבעת וניצול התקציבים לא למטרותיהם, הינם עניינים שכן נמצאים בשליטת הנתבעת והממונים או האחראים על ניהולם.
עיקר טענות הנתבעת:
8.דין התביעה להידחות על הסף מחמת התיישנות.
9.ההסכם שצרף התובע אשר נחתם בין הנתבעת להסתדרות העובדים, חסר תוקף משפטי ואינו מחייב את הנתבעת מאחר ואינו ממלא את הוראות סעיפים 192 -193, להוראות צו המועצות המקומית (א), תשי"א-1950, מה גם שהזכויות על פי הסכם זה התיישנו זה מכבר.
10. הנתבעת הינה רשות מקומית שהוקמה מכח הוראות חוק התוכנית הכלכלית להבראה כלכלת ישראל (תיקוני חקיקה להשגת יעדי התקציב לשנות הכספים (2003-2004) (מס' 2), התשס"ג – 2003.
מכח הוראות סעיף 9א' לחוק אוחדו שלושת המועצות המקומיות, דיר אלאסעד, בענה, מאג'ד אלכרום, לרשות מקומית אחת בשם אל שאג'ור, בשלב מאוחר יותר עיריית אל שאג'ור.
11.לאחר הבחירות וניסיון ראשון במינו של איחוד רשויות, החלה העירייה שספגה כאמור חובות וגירעונות של 3 מועצות קודמות - לפעול ללא עזרה ותוך התקלות בקשיים רבים, שהותירו אותה עם מוגבלות קשה, תוך שהיא נאלצת לעבור רה-ארגון במרבית התחומים – לרבות בניית מחלקות שונות והצבת אנשים לתפקידים חדשים. כאן נעוץ ההבדל בין הנתבעת לעיריית לוד שכן הנתבעת ספגה חובות וגירעונות של 3 מועצות קודמות.
12.גירעונות והתחייבויות הנתבעת עמדו על יותר מ- 130 מליון ₪, עיקולים בסכומים של מעל כ-37 מליון ₪ (המנוהלים ברובם הגדול בתיק איחוד), אשר רובצים על חשבונות העירייה. בשל מצב זה, לא שולמו חובות בגין שכר ונלווים לעובדי הנתבעת במשך חודשים רבים, חובות למוסדות המדינה, מס הכנסה, ביטוח לאומי, כספים לקרנות השתלמות וקרנות גמל, חוב מים למקורות, חוב לקבלן אשפה וחובות נוספים.
מבחינה כלכלית נמצאת הנתבעת על סף קריסה ומתקשה לספק לתושביה את השירותים החיוניים שהם צריכים לקבל. בנוסף לכל אלה, מוגשות כנגד העירייה תביעות כנגד גורמים שונים, דבר המחמיר את מצבה, שאילץ מינויו של חשב מלווה מטעם משרד הפנים, כאשר בנוסף מונתה לנתבעת ועדה קרואה - כל אלה נכנסים בגדר נסיבות חיצוניות שאין ולא היתה לנתבעת שליטה עליהם כלשונו המפורשת של סעיף 18 לחוק הגנת השכר, המאפשר אי הטלת פיצויי הלנה כלל.
13.טענות התובע, כי נעשה שימוש לרעה בתקציבים שהועברו ממשרדי משלה שונים עבור משכורות - דרושה הוכחה, אולם התובע לא הביא כל ראיה לתמוך טענה זו ועל כן דינה להידחות.