השופט א' רובינשטיין:
רקע
א. ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בתל אביב (השופטת אהד) מיום 6.2.07 בע"פ 70231/07. ענייננו בשאלה, האם ניתן, על פי הדין הקיים, להכריע בבית המשפט המחוזי ובבית משפט זה בבקשות עיכוב ביצוע של עונש פסילתו של רישיון נהיגה, על פי הכתובים ללא דיון בעל פה.
ב. (1) המערער הורשע, בהיעדרו, בבית המשפט לתעבורה ברמלה בעבירות של נהיגה בזמן פסילה ונהיגה ללא ביטוח תקף. נגזרו עליו תשעה חודשי פסילת רישיון, שישה חודשי פסילה על תנאי למשך שלוש שנים וקנס בסך 1500 ש"ח. בקשה לביטול פסק הדין נדחתה על ידי בית המשפט לתעבורה. המערער עירער על ההחלטה שלא לבטל את פסק הדין בפני בית המשפט המחוזי. במקביל להגשת הערעור התבקש בית המשפט המחוזי לעכב את ביצוע העונש עד להכרעה בערעור. המדינה נתנה הסכמתה לעיכוב עונש הפסילה. בית המשפט המחוזי הורה, מבלי לקיים דיון, לקבוע את הדיון בבקשה לעיכוב ביצוע יחד עם הדיון בערעור גופו (איננו יודעים מה המועד שנקבע). מכאן הערעור הנוכחי. בו נטען כי על פי הפסיקה, בעקבות הוראת סעיף 126 לחוק סדר הדין הפלילי (נוסח משולב) תשמ"ב-1982, חובה לקיים את הדיון במעמד הצדדים.
(2) המדינה הגיבה, כי אכן על פי רוב הורה בית משפט זה על החזרת תיקים כאלה לקיום דיון במעמד הצדדים בבית המשפט המחוזי. ואולם, במספר החלטות (ע"פ 6806/06 גלרמן נ' מדינת ישראל (טרם פורסם); 7333/06 דהאן נ' מדינת ישראל (טרם פורסם) הובעה גישה המבקשת לבחון היש דרך שונה. לבקשה לגופה נטען כי אין לעכב את הביצוע.
(3) התיק הועבר להרכב תלתא (החלטת השופטת ארבל מיום 20.2.07). בדיון ראשון ב- 17.5.07 נתבקשו טיעונים בכתב. הסניגוריה הציבורית צורפה כמשיבה נוספת (החלטה מיום 19.6.07). דיון משלים קוים ביום 4.12.07.
טענות הצדדים
ג. נפתח בטענות המשיבה, המבקשת לשנות מן המצב הקיים במרבית הפסיקה עד הנה. לשיטתה יש לאפשר לבית המשפט להכריע על בסיס טיעוני הצדדים בכתב בלבד בבקשות לעיכוב ביצוע עונש, שאיננו עונש מאסר, בגין הרשעה בעבירה הנכנסת לגדרו של סעיף 240 לחוק סדר הדין הפלילי (נוסח משולב), תשמ"ב-1982, שעניינו עבירות לפי פקודת התעבורה או לפי פקודת ביטוח רכב מנועי (נוסח חדש), תש"ל-1970, שלא גרמו לתאונה של חבלה חמורה. הדבר מתחייב - כך נטען - מאופי ההליכים וריבויים; ואם ימצא בית המשפט לנכון, ניתן יהיה לזמן את הצדדים לדיון בעל פה. לטענת המדינה, בהליך של עיכוב הביצוע - במובהק - אין ערך מוסף לנוכחות הצדדים בדיון. על כן מחייב העומס הרב המוטל על בית המשפט, מתן סמכות להכריע, במקרים מתאימים, על בסיס טיעונים בכתב. שיקולי העומס על המערכת, כך לשיטת המדינה, אינם שיקולים זרים. נהפוך הוא, קביעות נוקשות של החזרה לבית המשפט המחוזי, כגון זו המתבקשת בתיק זה, מבלי שיש בהן הצדקה דיונית אמיתית, אינן סבירות - ומובילות הן גם לפגיעה בזכויות הנאשמים. עיכוב ביצוע כך נטען, אינו זכות קנויה הנתונה לנאשם, ואין ללמוד לגבי הליך זה מהכללים החלים על הדיון בתיק המהותי. זאת ועוד, לבית המשפט סמכות לזמן את הצדדים לדיון אם נמצא כי לנוכחות בהליך הקונקרטי חשיבות מיוחדת, ובכך יימנע עוול במקרים הנדירים בהם יש חשש לגרימתו. לבסוף נטען, כי עונש של פסילת רישיון נהיגה אינו דומה לעונש מאסר בפועל, ועל כן גם הפגיעה הפוטנציאלית שבריצוי מיידי של פסילת רישיון נהיגה מבלי להמתין לתוצאות הערעור, קטנה באופן משמעותי מהפגיעה העלולה להיגרם לנאשם שנגזר עליו מאסר בפועל, שלגביו אין חולק כי יש לקבוע דיון במעמד הצדדים.
באשר לתיק דנן, סבורה המשיבה כי אין לעכב בו את ביצוע הפסילה. מדובר בערעור על פסק דין שניתן בהיעדר; המערער אינו מכחיש שקיבל את ההזמנה לדיון; למערער לא נגרם עיוות דין והעונש שנגרם לו אינו חמור בנסיבות העניין.
ד. לטענת המערער עמדת המשיבה פוגעת בזכויות הנאשמים ובאינטרס הציבורי בכללותו. נטען כי סעיף 240 לחוק סדר הדין הפלילי הוא מוגבל ביותר ועניינו שפיטה בהיעדר הנאשם, שעה שזה בחר שלא להתייצב, ובתנאי שלא יהיה בכך משום עיוות דין. כן נטען כי אין להתייחס באופן דומה לנאשם אשר התייצב לדיון ועתה מבקש לערער על תוצאותיו, ולמבקש שכלל לא התייצב לדיון וויתר על זכותו להתייצב. כן חפץ המערער להסתייג מהטענה שעונש פסילה אינו חמור כמאסר. לבסוף נטען, כי העומס המוטל על בתי המשפט מביא למדיניות שונה במתן עיכובי ביצוע במחוזות השיפוט השונים, והפתרון לדידו הוא בהקמת בתי משפט נוספים, ולא במתן החלטה בלא דיון במעמד הצדדים.
ה. הסניגוריה הציבורית הצטרפה, כאמור, לערעור כ"ידידת בית המשפט". לטענתה במצב המשפטי הקיים, נוכח לשון החוק ותכליותיו השונות, אין יסוד לעמדת המשיבה לפיה בעבירות שבגדר סעיף 240 לחוק ניתן להכריע בבקשות לעיכוב ביצוע, שאינו כולל עונש מאסר, על בסיס טיעוני הצדדים בכתב בלבד. נטען, כי אין לפגוע בזכות הנאשם להיות נוכח במשפטו, בהיותה זכות חוקתית, בהיעדר הסמכה מפורשת; נוכחות הנאשם מתחייבת הן מתוך שמירת זכויותיו, והן מתוך אינטרס הציבור בקיום הליך הוגן, ובהבטחת האמון במערכת השפיטה. סעיף 240 לחוק סדר הדין הפלילי מהוה - לשיטת הסניגוריה - חריג לכלל הנוכחות הקבוע בסעיף 126 לחוק סדר הדין הפלילי, שעניינו נוכחות הנדון במשפט פלילי, ומתיר שפיטתו שלא בנוכחות של נאשם שלא התייצב לדיון לאחר שהוזמן כדין למשפטו. בקשת המדינה עתה היא להחיל את האפשרות גם על נאשם שבחר להתייצב לדיון - וזאת חרף ההבחנה שבסעיף 240. נטען עוד, כי עמדת המשיבה מכרסמת באינטרס המערער במובן האובייקטיבי והסובייקטיבי: האובייקטיבי- ביכולתו להציג טיעוניו באופן מלא בפני בית המשפט ולהשפיע על ההחלטה שתינתן בעניינו, וסובייקטיבי- בשיתופו בהליך השיפוטי, בייחוד לשם התחושה כי אכן "זכה ליומו" בבית המשפט. עמדת המשיבה, כך נטען, אף מכרסמת באינטרסים ציבוריים של קיום משפט הוגן, בירור האמת, מניעת עיוות דין, יעילות הדיון, אמון הציבור בבתי המשפט ומראית פני הצדק. הוסף כי אמנם אין זכות קנויה לעיכוב ביצוע העונש, אולם קיימת זכות קנויה לנוכחות בדיון בבקשה.
עוד נטען מפי הסניגוריה, כי עמדת המדינה אינה מביאה בחשבון את השלכותיה של תופעת היעדר הייצוג של נאשמים בפלילים. הדיון הפרונטאלי בפני השופט נחוץ לנאשמים הלא מיוצגים, לצורך הצגת טיעוניהם, כ"אויר לנשימה". הוסף כי ההבחנה בין עונש מאסר לבין עונש פסילה, כאילו האחרון אינו פוגעני כלפי הנאשמים, כוללנית מדי, שכן פסילת רשיונו של אדם פוגעת קשות בחופש התנועה שלו ועשויה אף לפגוע בכבודו וביכולתו להתפרנס. יתרה מכך, נראה שעמדת המשיבה אינה מוגבלת לבקשות עיכוב ביצוע של עונשי פסילה, אלא מתפרסת על כל עונש שאיננו מאסר. לדעת הסניגוריה אין להצר את זכויות הנאשמים והצדק בעטיים של שיקולים הנוגעים לעומס מערכתי וליעילות. בסופו של יום, המדובר בהפרת קביעותיו של בית משפט זה באופן ממוקד, שכן במרבית המקרים הוחזר התיק לבית המשפט המחוזי משלא קיים זה דיון במעמד הצדדים, ואין להשלים עימה.
ו. (1) בדיון בפנינו ביום 4.12.07 הטעים בא כוח הסניגוריה הציבורית, כי לשיטתו שילוב הזכות החוקתית לנוכחות בדיון, על פי הפסיקה, עם הוראת סעיף 126 לחוק סדר הדין הפלילי, מכריע את הכף; לדידו, סעיף 240 עוסק במקרה של מי שזומן כדין ולא התייצב, קרי, בשאלה אחרת; טבלת פסיקה משלוש השנים האחרונות מציגה, כי ברוב המקרים בית משפט זה החזיר תיקים אלה לערכאה קודמת לבחינה מחודשת, ואף ראה זאת בגדר הלכה. לשאלתנו השיב ד"ר ספיר, כי גם אם יש הבחנה במהות בין עונש מאסר לפסילה, אין הבדל בדין, ועונש הוא עונש - מה גם שרשיון נהיגה הוא כלי למימוש חופש תנועה וחופש עיסוק. לשיטתו ישנה חשיבות להתרשמות בית המשפט מן המערער באופן בלתי אמצעי, גם לענין עיכוב הביצוע, וישנן דוגמאות של שינוי בתוצאה משהוחזר הדיון מבית משפט זה, או שעה שבית משפט זה קיים דיון בנוכחות הצדדים, וזו ראיה ניצחת. קיום דיון שלא בנוכחות הצדדים הופך לסרט נע; ועוד, בבית משפט זה כשהמדובר ברשות ערעור מתאפשר הדין להכריע שלא בנוכחות הנאשם - מה שאין כן בערעור בזכות. שוב הוטעם האינטרס הסוביקטיבי- האנושי, על פי ניסיונה של הסניגוריה - למניעת תחושת ניכור, במיוחד בהיעדר ייצוג.
(2) בא כוח המערער ציין כ"איש שטח", שלשמיעת בעלי דין חשיבות בעבודת בית המשפט בהשוואה להליך בכתב; והליכי פסילת רישיון חשובים לאנשים בשל רישיונם ופרנסתם.
(3) בא כוח המדינה ציין, כי אין בעמדת המדינה כוונה לצמצום זכויות הנאשמים; לתביעה חשוב ההליך ההוגן, אך בסעיף 240 הביע המחוקק עמדתו כי בעבירות שבהן אין סטיגמה ויש צורך ביעילות, ועל פי הניסיון גם אין המערערים מתייצבים לדיונים, יש מקום לפרשנות שתביא לצמצום העומס; והמדובר בעונשי פסילה שהם פחותים במהותם ממאסר. חזקה על בית המשפט שאם יסבור כי יש לקיים דיון במעמד הצדדים יעשה כן. נכון שעדיף כי השינוי ייעשה בחקיקה, אך ניתן גם לעשותו בפרשנות, מה עוד שמדובר בתיקים שיש לקבוע להם מועד קרוב.
הכרעה
ז. (1) כשלעצמי התלבטתי בענין זה, ולאחריה הגעתי לכלל מסקנה כי חוששני שעל פי הדין המצוי, להבדיל מן הרצוי, אין אפשרות להסדר שונה מן הקיים - אף כי רחוק הוא עד מאוד מהשביע רצון.
(2) כאמור, ראשיתו של ההליך בשאלה המהותית אם בבתי המשפט המחוזיים (וממילא בבית משפט זה) יש מקום לנהל הליך עיכוב ביצוע בנושא פסילת רישיון רכב בטיעונים בכתב במקום באולם בית המשפט. בעולם אידיאלי אין סיבה שלא לערוך דיון בעל פה, אך השאלה היא אם המשאבים העומדים לרשות בתי המשפט מאפשרים זאת, והאין הדבר בא על חשבון תיקים אחרים; היכן מושם קו הפדות בין נושאים שצריך שיידונו בעל פה באולם - לבין דיונים בטיעונים כתובים. למשל, בקשות רשות ערעור בגלגול שלישי, לרבות בפלילים (בהליך אזרחי - גם בגלגול שני) נדונות בבית משפט זה בכתובים, אלא אם כן הורה בית המשפט על העברה להרכב ושמיעה בעל-פה. כך גם הליכים שונים נוספים, בבית משפט זה ובאחרים. במה נשתנו אלה "גנרית" מערעורים בזכות בבית משפט זה בעיכוב ביצוע של פסילת רישיון? והלא התיק המהותי חשוב לאין שיעור מעיכוב הביצוע. אכן, ההבדל הוא שהמחוקק הותיר את אלה לרשות ערעור ואת אלה לזכות. הדין המצוי בעייתי, אך לפיו יש לפסוק. ואם תאמר, בבית משפט מחוזי כשבזכות ערעור ראשונה עסקינן - שמא בכל זאת יש מקום לדיון בעל פה, אך מדוע כך גם בבית משפט זה, הנדרש לשאלות משפטיות בגלגול נוסף? אף לכך נידרש בקצרה בהמשך.
(3) אודה כי עמדתי - כפי שהובעה בעניין גלרמן הנזכר - כי הנושא ראוי לליבון, נבעה בין השאר מתסכול לא מועט, באשר לריבוי התיקים המגיעים לפתחנו בעניינים שספק אם יש דומה להם בבתי משפט מקבילים בעולם; ישנה בתיקים מסויימים, תחושת קש המבקש לשבור את גב הגמל. ערעור בזכות על עיכוב ביצוע פסילת רישיון נהיגה, עם כל חשיבותו, הוא אחת מהדוגמאות הבולטות לכך, אלא שעל פי הדין הקיים הוא הכרעת המחוקק. רחוק אני מהקל ראש בחשיבותו של רישיון נהיגה לאדם בעולם המודרני; אך סבורני כי עיכוב הביצוע של פסילתו עדיין אינו נושא הצריך להידון בזכות ובפני המבקש בגלגול שלישי בבית המשפט העליון, בשעה שהפסילה עצמה עשויה להגיע לבית משפט זה רק ברשות. הוא הדין לעיכוב ביצוע מאסר בגלגול שלישי, נושא שרק במקרים נדירים ראוי במהות שיגיע לבית משפט זה - והנה הוא מגיע בזכות חדשים לבקרים, להבדיל מן המאסר עצמו, שאין לגביו זכות מוקנית לערעור בגלגול שלישי. כאן היה לנוגע בדבר או למדינה, משהחל התיק בבית משפט השלום, יומם הערעורי בבית המשפט המחוזי, ואפשר להביא דוגמאות נוספות. השאלה איננה אי רצונו של בית משפט זה להידרש לזכויות של פלוני או אלמוני, או הקלת ראש חלילה בחשיבות הנושא לנוגע בדבר, אלא להקצאת משאבי הזמן בעומס האדיר, שכמעט אין לו אח ורע. נזכיר שוב את המצב המעורר תמיהה, כי בתיקים הפליליים המהותיים עצמם, גם שעה שנדון פלוני בבית משפט השלום לשנות מאסר, ולאחר שלב ערעור בבית המשפט המחוזי, נדרשת רשות ערעור בבית משפט זה, בשעה שבדוגמאות הפחותות הימנו בדרגת פגיעתן, ישנה זכות ערעור בגלגול שלישי. אציין כי אף נושא נכבד מעניין הפסילה בכל הנוגע לזכויות, למשל מעצר לצרכי חקירה (הקרוי בעגה "מעצר ימים") לפי חוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), תשנ"ו-1996, נדון בזכות בגלגול שלישי בבית משפט זה, וחזקה עלינו מצוות המחוקק בחוק המעצרים. אכן, חוק המעצרים, למשל, נחקק סמוך לאחר קבלתו של חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, ורוחו של חוק היסוד השרתה - כך נראה - על החקיקה; בהשראה זו אין כמובן כל דופי, ואדרבה,יש בה חשיבות ערכית לעניין חזקת החפות. אך השאלה היא היכולת הממשית להידרש לתיקים באופן ראוי בעומס האדיר, והאין שלוש ערכאות בזכות בחינת מותרות בהקשרים אלה. הוא הדין, בנושאים מסוימים, בבית המשפט המחוזי, שראוי שיידונו בו על פי הכתובים. לא למותר להזכיר, כי המחוקק הטיל על בית משפט זה, בסעיף 62 לחוק המעצרים, את תפקיד הבקרה על כל מעצר הנמשך מעל ל-9 חודשים.