דיין נ' מדינת ישראל

פסק דין

בפניי ערעור על פסק דינו של ביהמ"ש לתעבורה בתל אביב (כב' הש' שלמה איזקסון).

עת הרשיע ביהמ"ש את המערער, לאחר שמיעת ראיות, בעבירה של נהיגה בשכרות, לפי סעיפים 62, 63, 64 ב' (א) ואחרות לפקודת התעבורה.

בית משפט קמא שמע ראיות, לגבי שני זרמים של ראיות אותן הביאה התביעה להוכחת העובדה שהנאשם נהג בשכרות: האחת, ראיות הקשורות לבדיקת "ינשוף" ולגביה, בית משפט קמא קבע כי לא ניתן לסמוך עליה, והזרם האחר, ראיות הקשורות לבדיקת מאפיינים על התנהגותו של המערער עובר לעת שנעצר ע"י שוטרים שנהג.

בית משפט קמא, בסעיף 14 להכרעת הדין, מצא כי הראיות הקשורות למה שקרא "מבחני הביצוע" די בהם כדי להרשיע את הנאשם בעבירה בה הואשם, ואכן, עפ"י ת/1 – מבחן הביצוע – המערער, עובר לנהיגתו בליל 18.07.08, התנדנד בעת שנבדקה יכולתו לעמוד, לא הצליח להצמיד עקב לאגודל, החטיא את הבאת אצבעו לאפו.

אמנם התרשם השוטר, עד התביעה שערך את הדו"ח שהמערער נמצא תחת השפעת אלכוהול קלה וכי ריח האלכוהול מפיו היה קל אך עיקר מאפייני התנהגותו הצביעו על שכרות.

בערעור, תוקף ב"כ המערער את קביעתו העקרונית של בית משפט קמא כי ניתן להרשיע בעבירת השכרות על סמך בדיקת מאפיינים בלבד, וכן הסתמכות ביהמ"ש במקרה הנוכחי ע"י עורך הבדיקה וקביעתו הסובייקטיבית באשר לשכרותו של המערער.

המדינה מבקשת לדחות את הערעור ומצביעה על כך שזה מכבר נקבע, שמבחני הביצוע של הנהג עובר למעצרו, די בהם לצורך הרשעה בעבירת השכרות ואין חובה בראיות מדעיות לצורך כך.

אכן , הפסיקה רצופה בפסקי דין והחלטות הקובעים שאין חובה בראיות מדעיות לצורך הרשעה בנהיגה בשכרות, החל מפסיקתו של ביהמ"ש העליון ברשות ערעור 666/86, סמי סודקי עודה נ' מ.י, פסקי דין מ' (4), 463, להמשיך את פסיקתם של בתי המשפט המחוזיים גם כן.

במקרה הספציפי, קביעתו של ביהמ"ש קמא כי בדיקת המאפיינים במקרה זה, די בה להרשעה בשכרות, לא ניתן להתערב בה ואין הצדקה להתערב בה.

מעבר לכך, מצביעה ב"כ המדינה, ובצדק, כי בחקירתו הנגדית של אותו שוטר, אשר ערך את בדיקת המאפיינים, רס"ב דוד יגאל, חקירה בתחום זה הייתה דלילה ולמעשה, באופן ממשי, אף לא "התווכחה" עם בדיקת המאפיינים ה"סובייקטיבית" אשר ערך.

בנסיבות אלה, אין מקום להתערב בהכרעת הדין המרשיעה של בית משפט קמא.

בוודאי ובוודאי שאין מקום להתערב בעונש, אשר הטיל בית משפט קמא על המערער.

הפסילה שהטיל, הן זו שבפועל והן הכוללת, לרבות הפסילה המינהלית בה המערער היה נתון, והפסילה המותנית, אינן כולן יחדיו מגיעים לכדי תקופת הפסילה המינימלית של 24 חודשים, ולכן, ברור אפוא שאין מדובר בענישה מכבידה.

נכון אמנם שמדובר בחייל, בחור צעיר עם עבר שאינו מכביד, אך אין באלה כדי להצדיק הקלה נוספת מעבר להקלה שכבר ממילא הקל בעונשו בית משפט קמא.

הערעור נדחה.

ניתנה והודעה היום כ"ה תשרי תשע"א, 03/10/2010 במעמד הנוכחים.

רענן בן-יוסף, שופט