פסק דין
תביעה לשיפוי התובע בגין נזקים אשר נגרמו לו כפועל יוצא מעיכוב בטיסה.
העובדות אשר אינן שנויות במחלוקת:
1. התובע הזמין מאת הנתבעת טיסה מלונדון לניו יורק ליום 27/1/09.
2. הטיסה הוזמנה מאת הנתבעת ואולם, בוצעה בפועל על ידי חברת ורג'ין, עימה יש לנתבעת הסכם מסוג :"קוד שריינג"
3.הטיסה היתה אמורה להמריא בשעה 9:30 ובפועל יצא בשעה 14:12 – דהיינו הטיסה יצאה באיחור של 4 שעות ושלושים ושתיים דקות.
לטענת התובע:
4.הנוסעים הועלו לטיסה 10 דקות לפני המועד המיועד לטיסה, לאחר המתנה, נמסרה הודעה על ידי קברניט המטוס כי קיימת בעיה במנוע המטוס, בתחילה נאמר כי יורדו לטרמינל אבל בסיכומו של דבר, הנוסעים לא הורדו וחזו באנשי הצוות המכאני מנסים לתקן את המנוע. בשעה 11:30 הוגש לנוסעים כיבוד קל ורק בשעה 11:45 הורדו הנוסעים מהמטוס לטרמינל וזאת, על מנת לעבור לטיסה חלופית. הנוסעים הועברו לשער טיסה אשר בו לא היו תנאים נאותים – ללא שירותים, ללא אפשרות לחיבור לאינטרנט וללא יכולת להשתמש בטלפון. נמסרו לנוסעים כרטיסי חיוג ואולם, כרטיס החיוג אשר נמסר לו לא עבד הואיל ותוקפו פג שנה קודם לכן. לטענת התובע לאורך כל הזמן האמור, ביקש את נציגי חברת התעופה לאפשר לו לעלות לטיסה חלופית ולטענתו, בנקל ניתן היה לעשות כן, הואיל וטס רק עם מטען יד וכן, הואיל והיו טיסות רבות לרבות, טיסה של הנתבעת בהן ניתן היה להטיסו.
כאמור, לטענת התובע, יצאה לבסוף הטיסה החלופית רק בשעה 14:12. פועל יוצא מהאיחור ביציאת הטיסה, הוא הגיע לניו יורק רק בשעה 19:00 , במקום להגיע בשעה 12:00 לערך ומשכך, הפסיד שעות עבודה ולמעשה יום עבודה.
לטענת התובע, כפועל יוצא מהעיכוב בטיסה , נגרמו לו נזקים כדלקמן: אובדן יום עבודה המוערך על ידו בסך 5,000 ₪, אובדן כפפות יד – אשר נשכחו על ידו בלחץ האירועים במושב המטוס הלקוי אשר שווין- 330 ₪, עלות מוניות בסך 62$ , טלפונים בסך 15 לירות שטרלינג ועוגמת נפש הנאמדת על ידו בסך של 1,000 ₪. בסך הכל מעמיד התובע את נזקו על סך של 6,680 ₪.
לטענתו, בנסיבות האמורות, חלה חובה על הנתבעת לפצותו בגין הנזק אשר נגרם לו.
5. לטענת הנתבעת, הואיל והטיסה לא הופעלה על ידה אלא על ידי חברת ורג'ין , הרי שבהתאם לאמנת ורשה ,על התובע להפנות את התביעה אל מפעיל הטיסה – דהיינו חברת ורג'ין. הנתבעת מוסיפה וטוענת לחילופין כי בהתבסס על אמנת ורשה, הואיל ולא היתה לה שליטה על האירועים המהווים בסיס לתביעה שהיו בשליטת חברת ורג'ין, הרי שממילא חל פטור מאחריות לפי סעיף 20(1) לאמנת ורשה ומשכך, אין להטיל עליה חבות כלשהי. זאת ועוד, לטענת הנתבעת, הואיל ומקור העיכוב הינו בתקלה טכנית במטוס, הרי שאין להטיל אחריות בהתאם לחוק התובלה האווירית . יתרה מכך, לחילופין – טוענת הנתבעת כי נזקיו של התובע לא הוכחו על ידו וכן, כי הוצע לו לפנים משורת הדין פיצוי ראוי בדמות כרטיס טיסה חלופי ואולם, הוא סירב לקבלו. בנסיבות אלו, לטענת הנתבעת יש לדחות את התביעה.
6.במסגרת הדיון בפני העידו התובע ונציג הנתבעת והתברר כי המחלוקת העובדתית בין הצדדים היא קטנה ומשכך, טענו הצדדים ארוכות בהקשר לשאלות המשפטיות עליהן נסובה התביעה.
7. למען הסדר ושלמות היריעה, טרם אתייחס לטענות הצדדים, הנני מוצאת לנכון להבהיר מספר מושגי יסוד העולים, במסגרת הטיעון וכן, המצב המשפטי הכללי הנוגע לענין.
תחילה, הסכם שיתוף- (code sharing agreement) (לעיל ולהלן:"הסכם קוד שרינג"), הינו הסכם הנחתם בין חברות תעופה ולפיו כל אחת מן החברות יכולה לשווק ולמכור כרטיסי טיסה לטיסותיה של החברה השניה. המקור למינוח הינו בכך, שקוד הטיסה של החברה האחת יוצג גם בטיסות החברה השנייה . הסכמי שיתוף אלו מאפשרים לחברות התעופה להציע ללקוחותיהן מספר גדול של יעדים ומספר גדול יותר של טיסות לאותם יעדים בשעות מגוונות או ליעדים אליהם החברות אינן מפעילות טיסות. התשלום והסדרת התנאים לענין שיווק ומכירת הכרטיסים כאמור, מוסדרים במסגרת הסכם קוד השרינג בין החברות השונות.
אין עוררין כי במקרה בפני, לנתבעת הסכם קוד שרינג עם חברת ורג'ין ומכח הסכם זה, מכרה הנתבעת לתובע את כרטיס הטיסה לטיסה נשוא התביעה. טיסה אשר הופעלה והוטסה בפועל על ידי חברת ורג'ין.
התביעה הינה לנזקים הנובעים מעיכוב בטיסה ומשכך, חוסה התביעה תחת כנפי חוק התובלה האוירית , תש"ם – 1980 (להלן:"חוק התובלה האווירית") . במסגרת חוק זה הוחלו והוכנסו לתוקפן, מספר אמנות בינלאומיות החלות בנושא התובלה האווירית.
סעיף 10 לחוק, מייחד את העילה הנובעת מהובלה אווירית ובהתאם לו:
"אחריותו של המוביל, עובדיו וסוכניו, לפי חוק זה לנזק, לרבות לנזק שנגרם עקב מותו של נוסע, תבוא במקום אחריותו לפי כל דין אחר, ולא תישמע כל תביעה לפיצוי על אותו נזק שלא על פי חוק זה, תהא עילתה הסכם, עוולה אזרחית או כל עילה אחרת ויהיו התובעים אשר יהיו".
החוק מחיל כאמור מספר אמנות בינלאומיות בנושא התובלה ובינלאומית ובכלל זה, שתיים הרלוונטיות לעינינו – האחת אמנת ורשה שנחתמה ביום 12/10/1929 (להלן:"אמנתת ורשה) ואשר הורחבה ושונתה במסגרת מספר פרוטוקולים מאוחרים האחד מהם הרלוונטי לעינינו הינו מיום 28/9/1955 אשר נחתם בהאג (להלן:"פרוטוקול האג") . השניה – הינה אמנת גואדלהרה אשר נחתמה ביום 18/9/1961 (להלן:"אמנת גואדלהרה") .