דן נ' עירית עפולה

פסק דין

רקע וטענות הצדדים

בפני תביעה כספית בסך 5,000 ₪ בגין תשלומי ארנונה.

התובע (להלן: "התובע") היה הבעלים של הדירה ברח' יוספטל 4/6 בעיר עפולה (להלן: "הדירה"). הנתבעת, עירית עפולה (להלן: "העירייה" או "הנתבעת") הינה הרשות המוניציפאלית אשר בתחום שיפוטה מצויה דירתו של התובע.

לטענת התובע, הוא חויב על ידי הנתבעת בתשלום סכומי ארנונה שלא תאמו את שטח הדירה בפועל. לשיטתו, בתקופה שבה התגורר בדירה בין השנים 1991-2002 הוא נהג לשלם על-פי דרישות תשלום הארנונה מטעם הנתבעת אשר חושבו ובוצעו בגין 120 מ"ר.

אלה מאי, בשנת 2002 כאשר נמכרה הדירה לאדם שלישי (להלן: "הקונה"), הוזמן שמאי מטעם הקונה אשר ביצע מדידה חדשה לדירה, ואז נודע לתובע כי שטח הדירה שונה ולפיו גודלה של הדירה הינו 116 מ"ר ולא 120 מ"ר כפי שהוא חויב למשך שנים. התובע פנה אל העירייה בדרישה לקבל זיכוי עבור ההפרש באופן רטרואקטיבי, אך הוא נענה בשלילה. מכאן נולדה תביעה זו.

בכתב ההגנה, טענה הנתבעת כי יש לדחות את התביעה מחמת התיישנות שכן היא מתייחסת לחיובי ארנונה שחויב בהם התובע בין השנים 1991 עד 2002.

בנוסף, על-פי חוק הרשויות המקומיות (ערר על ארנונה), עומדת למי שמקבל חיוב בגין ארנונה הזכות להשיג על החיוב, במידה והוא סבור כי נפלה טעות בחישוב השטח. השגה כזו צריכה להיות מוגשת למנהל הארנונה והיא קצובה בזמן הקבוע בחוק. בענייננו, אין מחלוקת, לשיטת הנתבעת, כי לא הוגשה השגה על החיוב ולפיכך הוא הפך לסופי ולמוחלט. המותב שיש לפנות אליו הינו מנהל הארנונה ולא בית המשפט, כך שלפי פסיקת בתי המשפט, תתאפשר הפנייה לבית משפט רק במקרים חריגים ויוצאי דופן.

לגופו של עניין, נטען, כי הפסיקה קובעת כי אין חובת השבה אוטומטית, וכל מקרה יבחן לגופו. בענייננו, לא התקיים טעם בדין מאחר שהעירייה הסתמכה על נתונים שהתקבלו לידיה על ידי הקבלן שבנה את הדירה, וכי מדובר בסטייה קלה של 4 מ"ר. עוד מוסיפה הנתבעת, כי בשנת 1999 נערך סקר נכסים בעיר עפולה, לפיו הוחלט כי תוצאות הסקר יעודכנו רק החל משנת 2002 כאשר הדבר יתייחס גם להגדלות וגם להקטנות.

אף אם הייתה מתקבלת טענת התובע, הרי לפי חישוביה של העירייה, יהיה התובע זכאי לסך של 1,500 ₪ בלבד, שהוא מבטא את הסכום שבו חויב התובע בפועל, ממנו יש להפחית את סכום המכפלה של תעריף הארנונה למ"ר (34 ₪) כפול מספר השנים בהם הוא חויב בארנונה.

לתמיכה בטענותיו צירף התובע פלט המראה, לשיטתו, כי גודל הדירה שונה מ- 120 ל- 116. לעומת זאת, הגישה הנתבעת העתק משורטט של הדירה נשוא התביעה, לפיו נמצא כי השטח הכולל של הדירה הינו 126 מ"ר, אך מאחר ועל פי החלטת הנתבעת מרפסת פתוחה לא תחויב בארנונה, הוחלט כי גודל הנכס יוקטן ל- 116 מ"ר (להלן: "השרטוט").

דיון והכרעה

בדיון שהתקיים בפניי נשמעו עדות התובע ועדותה של גברת אתי דמרי, נציגת הנתבעת. בדיון חזרו הצדדים על עיקר טענותיהם כפי שהובאו לעיל.

לאחר ששמעתי את טענות הצדדים ועניינתי בחומר שבתיק הגעתי לכלל מסקנה כי יש להורות על מחיקת התביעה מחמת חוסר סמכות עניינית לבית המשפט לתביעות קטנות, ואנמק.

נושא תשלום הארנונה ואופן גבייתה מוסדרים, בין היתר, בפקודת העיריות [נוסח חדש] (להלן: "פקודת העיריות") וחוק הרשויות המקומיות (ריבית והפרשי הצמדה על תשלומי חובה), תש"ם-1980 (להלן: "חוק הרשויות המקומיות-ריבית") וכן בחוק הרשויות המקומיות (ערר על קביעת ארנונה כללית), התשל"ו-1976 (להלן: "חוק הרשויות"). סעיף 300 לפקודת העיריות קובע בהאי לישנא: "כל החייב בתשלום ארנונה ישלם אותה במועדה".

התביעה שהוגשה על ידי התובע הינה, כאמור, תביעה בגין חיובי ארנונה. סעיף 3 לחוק הרשויות המקומיות (ערר על קביעת ארנונה כללית) קובע: " (א) מי שחוייב בתשלום ארנונה כללית רשאי תוך תשעים ימים מיום קבלת הודעת התשלום להשיג עליה לפני מנהל הארנונה על יסוד טענה מטענות אלה: (1)... ; (2).. נפלה בהודעת התשלום שמשיגים עליה טעות בציון סוג הנכס, גדלו או השימוש בו. (3) ... ". ובסעיף 4 לחוק נקבע, כי "מנהל הארנונה ישיב למשיג תוך ששים יום מיום קבלת ההשגה".

התובע לא צירף שום מסמך המראה, כי הוא פנה אל מנהל הארנונה, כמתחייב על פי הדין. כשנשאל במעמד הדיון אודות פנייה זו השיב, כי "כל התהליך החל בכך שהקונה רכש את הדירה שלנו, אז שמנו לב שעבדו עלינו והתחלנו לפנות. העירייה לא הסכימה להחזיר את תשלומי היתר. הייתה פנייה בכתב לעירייה" (עמוד 1, שורות 21-23 לפרוטוקול). פניה כזו לא הוצגה על ידי התובע לבית משפט זה, חרף האמור לעיל. בנוסף לא הראה התובע, כי הוא פנה לועדת הערר על-פי סעיף 6 לחוק הרשויות. לאור האמור, אני קובעת כי התובע כשל בלהוכיח כי הוא פנה למנהל הארנונה ולוועדת הערר על פי סעיפים 3 ו- 6 לחוק הרשויות.

הלכה פסוקה היא, שהליכי ההשגה והערר הם מסלול תקיפה ייחודי לטענות המנויות בסעיף 3(א) לחוק הרשויות ואם נישום אינו נוקט בהליכים לפי הסדר שנקבע בחוק הנ"ל- אין הוא יכול לבוא לבית המשפט ולעקוף דרך ייחודית זו שנקבעה בחוק. משנקבעה בחוק דרך השגה ספציפית והוקמה ועדת ערר, יש ללכת בדרך שנקבעה בחוק, ואין להיעתר לתביעה המוגשת שלא על פי הליך זה, לבית המשפט לתביעות קטנות.

בת"ק (ש'- ראשל"צ) 463/09 לסרי שלמה נ' עיריית רמלה (פורסם במאגרים, ניתן ביום 17.06.2009 ) עמדה כבוד השופטת ריבה שרון בהרחבה על הסמכות העניינית, בתביעה בגין חיובי ארנונה. שם נקבע, בין היתר, כי, "על כן, בין אם נסתמך על פי פריט 1 ובין אם פריט 8 לתוספת לחוק הנ"ל, תביעה זו שבפני הינה בגדר 'עתירה מנהלית' כנגד החלטה של רשות מקומית או נושאי תפקיד בה, שניתנה בענייני ארנונה על פי תקנות המס והיא מצויה על כן בסמכותו של בית לעניינים מנהליים".

עוד נקבע שם, כי "דומה כי לשון רחבה זו של התיק אינה מותירה מקום לספק והמסקנה המתבקשת הינה כי סמכות בית המשפט לעניינים מנהליים משתרעת על כל טרוניותיו של האזרח כנגד חיובו בארנונה. הואיל והתובע דכאן עותר להפחתת גובה הארנונה בסיווג הקיים- אני בדעה אפוא, כי הסמכות לכך אכן נתונה לבית המשפט לעניינים מנהליים והתוצאה הינה שיש להורות על העברת הליך זה לבית המשפט המתאים, שאינו בית המשפט לתביעות קטנות שאליו הוגשה התביעה. בעניין זה חשוב לזכור כי ההליך בבית המשפט לתביעות קטנות- אינו מתאים לבירור עניינים משפטיים ומורכבים, וכן כי תובע שאינו משפטן, אינו אמור בד"כ לדעת לנסח את טיעוניו בצורה המקובלת". אי לכך, גם מטעם זה, אני קובעת כי בית משפט לתביעות קטנות אינו הפורום הנכון והמתאים לדון בתביעתו של התובע. לפסיקה נוספת בנושא ראו למשל: (ת"ק (רח') 1057/09 שרעבי נ' עירית ראשל"צ (פורסם במאגרים, ניתן ביום 18.06.2009); ת"ק (נת') 3079-05-09 שושנה נ' מגדלי הים התיכון נורדיה בע"מ (פורסם במאגרים, ניתן ביום 07.01.2010); ת"ק (פתח תקווה) 2676/08 אליהו נ' מועצה מקומית כוכב יאיר (פורסם במאגרים, ניתן ביום 05.02.2009) והאזכורים שם); ת"ק (חי') 2202/05 סלמנדר נ' עיריית קרית מוצקין (פורסם במאגרים, ניתן ביום 20.10.2005).