1.לפניי עתירת המבקשים – הם המשיבים בתובענה (להלן: "המבקשים"), על דרך המרצת פתיחה, בהתאם לסעיף 353א לחוק החברות התשנ"ט-1999, ולפיה מבוקש כי אורה למשיבה – המבקשת בתובענה (להלן: "המשיבה"), להפקיד בקופת בית המשפט ערובה להבטחת הוצאות המבקשים.
2.עסקינן בתובענה על דרך המרצת פתיחה, בגדרה התבקש בית המשפט להצהיר כי שישה רכבים המצויים ברשותו של המבקש מס' 1 כאן (להלן: כץ) הינם בבעלותה של המשיבה. כן הוגשה בקשה לסעד זמני, בגדרה עתרה המשיבה כי הרכבים יוחזרו לחזקתה עד להכרעה בתובענה. בית המשפט הכריע בסעד הזמני וקבע כי הרכבים יוותרו בחזקתו של כץ, תמורת הפקדת סך 350,000 ₪ בקופת בית המשפט, וכך נעשה.
טענות הצדדים
3.לטענת המבקשים הכלל הוא כי חברה בע"מ תפקיד ערובה להבטחת הוצאות הנתבעים, ובמיוחד נכונים הדברים בענייננו – כשהמדובר בחברה המצוייה בקשיים כלכליים, אשר לה חוב בבנק העולה על 13,000,000 ₪ נכון ליום הגשת התביעה, אשר אינה מקיימת התחייבויותיה הכלכליות, ובין היתר מלינה את שכר עובדיה, ואשר אין לה נכסים סחירים מהם ניתן יהיה להיפרע. עוד נטען כי הבקשה על דרך המרצת פתיחה משוללת כל בסיס עובדתי וחסרת סיכויים, וכי הדברים פורטו במסגרת כתב התשובה להמרצת הפתיחה. בבקשה, התייחסו המבקשים לתובענה גופה וטענו כי סיכויי התביעה קלושים באשר מדובר בתובענה "שאיננה מבוססת כראוי ואינה נתמכת בראיות כלשהן" (סעיף 33 לבקשה)
4.המשיבה טוענת בתגובה, כי הינה חברה אשר חוסנה הכלכלי אינו מוטל בספק. המשיבה טענה כי היא מורשית כספקית של משרד האוצר, אגף החשב הכללי והמרכז לשלטון מקומי, וכי על שירותיה נמנים לקוחות עיריות, משרדי ממשלה וחברת החשמל. כראייה לחוסנה, הציגה המשיבה דו"חות כספיים (מאזנים מבוקרים ע"י רו"ח), המציגים נתוניה הכספיים של המשיבה מהשנתיים האחרונות (2012-2013), מהם עולה, לטענתה, כי מצבה הכלכלי איתן. כן הציגה המשיבה דו"ח של חברתBDI המלמד על אמינותה ועל עמידה בהתחייבויותיה. עוד הציגה היא דו"ח פחת ממנו עולה כי בבעלות המשיבה נכסים סחירים, כאשר שווים של העיקריים עומד על מעל 2,000,000 ₪ והוא כולל משאיות מנוף, רכבים, טרקטורים עם מנוף ועוד ציוד רב. כן הציגה המשיבה את דו"ח האובליגו שלה בבנק דיסקונט, המלמד על כך שלא ניצלה את מלוא יתרת האשראי שהבנק העמיד לרשותה. על כן לטענתה, תוכל לשאת בהוצאות המבקשים, ככל שתיפסקנה, ומשכך אין לחייבה בהפקדת ערובה.
5.עוד טוענת המשיבה כי סיכויי התובענה להתקבל גבוהים. המשיבה טוענת כי הרכבים היו בחזקתה ובשימושה במשך שנים רבות, ועל כך אי עוררין, וכי כץ ואחרים מטעמו לקחו את הרכבים מחצריה של המשיבה או מאתרי העבודה, כאשר הם עושים דין לעצמם. המשיבה טוענת כי בכתב התשובה להמרצה אין כל ראיות הסותרות טענותיה אודות בעלותה ברכבים.
6.המשיבה הוסיפה כי בהחלטת בית המשפט בסעד הזמנינקבע כי האיזון הראוי הוא הותרת הרכבים בידי כץ תוך תשלום 350,000 ₪ בקופת בית המשפט, אולם שינוי איזון זה באמצעות הטלת חובה להפקיד סכום כסף כערובה להבטחת הוצאות המבקשים – יפר את האיזון שנקבע בהחלטה הנ"ל.
7.בתשובה לתגובה נטען כי למבקשים ראיות מוצקות לפיהן הרכבים הינם בבעלותם, וזאת על פי ההסכמים בין המשיבה לבין כץ וכן לאור רישום הרכבים על שם כץ. בנוסף, המבקשים טוענים כי האיתנות הפיננסית לה טיוענת המשיבה בתגובתה אינה אלא פיקציה, והיא תוצאה של מניפולציות רבות שביצעה המשיבה בדו"חות הכספיים, אשר אינם מאומתים ע"י גורמים אובייקטיביים כגון רו"ח חיצוני או הבנק. המבקשים טוענים כי הרבה מן הפרוייקטים שנטלה על עצמה המשיבה בוטלו, ורוב רובם של הלקוחות המנויים בבקשה אינם לקוחותיה. המבקשים טוענים כי למשיבה חובות אשראי גבוהים, תביעות תלויות ועומדות כנגדה, וכן שעבודים הרובצים על חלקר ניכר מנכסיה הנזילים.
דיון והכרעה
8.זוהי לשון סעיף 353א לחוק החברות:
"הוגשה לבית משפט תביעה על ידי חברה או חברת חוץ, אשר אחריות בעלי המניות בה מוגבלת, רשאי בית המשפט, לבקשת הנתבע, להורות כי החברה תיתן ערובה מספקת לתשלום הוצאות הנתבע אם יזכה בדין, ורשאי הוא לעכב את ההליכים עד שתינתן הערובה, אלא אם כן סבר כי נסיבות הענין אינן מצדיקות את חיוב החברה או חברת החוץ בערובה או אם החברה הוכיחה כי יש ביכולתה לשלם את הוצאות הנתבע אם יזכה בדין".
סעיף זה הוסף במסגרת תיקון 3 לחוק החברות. עד לתיקון, הסדר זה היה נעדר מחוק החברות החדש, אולם התקיים בסעיף 232 לפקודת החברות, כאשר ביני וביני המקור הנורמאטיבי לפסיקת ערובה היה תקנה 519 לתקנות סדר דין אזרחי התשמ"ד-1984 (להרחבה ראו: רע"א 2808/00 שופר סל בע"מ נ' ניב פ"ד נד(2) 845, אורי גורן "סוגיות בסדר דין אזרחי" (מהדורה עשירית, 2009) 752-753). מטרתו של הסעיף הינה מניעת ההסתתרות מאחורי מסך ההתאגדות, בכדי להתחמק מפירעון הוצאות הנתבע (ראו: רע"א 10905/07 נאות אואזיס מלונות בע"מ נ' מרדכי (מוטי) זיסר (פורסם בנבו, 13.7.2008) להלן: עניין נאות אואזיס). הפסיקה קבעה, כי חזקה שחברה מחוייבת להפקיד הוצאות הנתבע, והנטל להוכחת התנאים לפטור מהפקדת ערובה מוטל על החברה (ראו: רע"א 544/89 אויקל תעשיות בע"מ נ' נילי מפעלי מתכת בע"מ פ"ד מד (1) 647).
9.אלא שקיים אינטרס נוסף הראוי להגנה, והוא זכות הגישה לערכאות. ברע"א 10376/07 ל. נ הנדסה ממוחשבת בע"מ נ' בנק הפועלים בע"מ (פורסם בנבו, 11.02.2009) הותוותה הדרך בה יש לפסוע, בבואו של בית המשפט לאזן בין זכות הגישה לערכאות וזכותה הקניינית של החברה מחד, לבין זכות הקניין של נתבע שנגרר להליך משפטי- מאידך. בפסק הדין מוצעת דרך תלת שלבית, לבחינת בקשת נתבע להטלת הפקדת ערובה על התאגיד התובע. בשלב הראשון נבחן מצבה הכלכלי של החברה, בשלב השני נבחנות נסיבות העניין, ובין היתר, זכויות הצדדים וסיכויי הצלחת התביעה ובשלב השלישי נבחן גובה הערובה.
10.כאמור, בפרשת נאות אואזיס נקבע שלאור דברי ההסבר להצעת החוק בעניין הוספת סעיף 353א הנ"ל (ראו, הצעת חוק החברות (תיקון), התשס"ב-2002, ה"ח 638), מתקיימת חזקה ולפיה, חברה בע"מ מחוייבת להפקיד ערובה להבטחת הוצאות הנתבע. אולם חזקה זו ניתנת לסתירה באחת משתי חלופות: האחת, כי יש ביכולתה לשלם את הוצאות הנתבע, והשנייה, כי נסיבות העניין אינן מצדיקות את חיוב החברה בערובה.
מן הכלל אל הפרט: