לפני תובענה לסעד הצהרתי, אשר הוגשה בהמרצת פתיחה, במסגרתה מתבקש בית המשפט להצהיר כי רכב מסוג טויוטה ראב 4 מספר רישיון 89-687-66 (להלן: "הרכב"), הינו בבעלות המבקש אשר הינו הבעלים הרשום של הרכב, כי אין למשיב 1- מר רחמים שבירו כל זכויות ברכב ופועל יוצא מכך, כי לא ניתן לנקוט כנגד הרכב בהליכים מכל מין וסוג שהוא הנוגעים לחובות המשיב 1 ובכלל זה- יש להורות על ביטול עיקול אשר הוטל על הרכב על ידי המשיבה 2.
מבוא:
1.המבקש הינו הבעלים הרשום של הרכב במשרד הרישוי ואין חולק כי המשיב 1 הינו חמו.
2. אין חולק כי הבעלות ברכב הועברה על שמו של המבקש במשרד הרישוי בחודש נובמבר 2013 וכי קודם לכן הרכב היה רשום על שמו של המשיב 1.
3. אין חולק כי המשיבה 2 נקטה בהליכים לגביית חוב של המשיב 1 כלפיה במסגרת תיק הוצאה לפועל מספר 01-09487-14-8 (להלן: "תיק ההוצל"פ") ובכלל זה הוטל, במסגרת תיק ההוצאה לפועל, עיקול על הרכב נשוא התובענה.
4.במסגרת הת עותר כאמור המבקש לקבלת פסק דין הצהרתי ובהתאם לו הרכב הינו בבעלותו.
5.המשיבה 2 מנגד, מתנגדת לתובענה ולטענתה, רישום הבעלות נעשה מתוך כוונת מרמה, על מנת להבריח נכסיו של המשיב 1, להתעמר בה ולמנוע גביית חובותיו על ידה.
דיון והכרעה:
6.כאמור אין חולק כי הרכב רשום על שמו של המבקש במשרד הרישוי ומשכך, השאלה הראשונה העומדת לפתחו של בית משפט זה נסבה על המשמעות אשר יש ליחס לרישום זה.
לענין הבעלות הרשומה, חזר בית המשפט ושנה כי זו אינה אלא כלי ראייתי לקיומה של זכות הבעלות. אמנם - לרישום עשוי להיות תוקף מכונן, וכך הוא בדיני המקרקעין (ראו סעיף 10 לחוק המקרקעין, התשכ"ט-1969) ואולם, שונים הם פני הדברים עת עוסקים אנו ברישום מיטלטלין. כך, באשר לרישום במשרד הרישוי, נקבע כי אף שאין חולק על חשיבותו, הרי שהוא אינו קונסטיטוטיבי אלא בעל פועל דקלרטיבי (ע"א 492/64 יעקב לוי נ' משה וייס, פ"ד יט(1) 586, 588; ע"א 634/79 קון נ' חסון, פ"ד לה(3) 611, 614-615; ע"א 782/86 חברת אוטובוסים מטאר אל קודס נ' מנהל מס ערך מוסף, פ"ד מג(2) 564, 570; מ' דויטש קניין (כרך א', תשנ"ז) 412 בה"ש 177; נינה זלצמן ועופר גרוסקופף "'הסוואת משכון' – הצעה לעיון חוזר בהלכת קולומבו" עיוני משפט כו (תשס"ב) 79, 102 בה"ש 66).
יתרה מכך, טרם נאמרה המילה האחרונה בכל הנוגע לעוצמת החזקה הראייתית אשר יש ללמוד ברישום הבעלות ולענין זה, גם מקום בו העיר בית המשפט העליון כי "רישום במשרד הרישוי הוא דקלרטיבי אולם תוקפו והשלכותיו הם מרחיקי לכת" (ע"א 596/98 פחטר נ' בנק המזרחי המאוחד בע"מ, תק-על 98(4) 595, בפיסקה 4 לפסק-הדין) הוא לא מצא לנכון לקבוע לגוף העניין כי די בכך לצורך הוכחה כי הרכב נשוא הדיון היה בבעלות הבעלים הרשום והוסיף וקבע כי בעניין זה "טרם אמרה הפסיקה את מלתה האחרונה" (הילכת חברת אוטובוסים, בעמ' 571; רע"א 5379/95 סהר נ' בנק דיסקונט, פ"ד נא(4) 464, 472-473), אולם הלכה זו במקומה עומדת (השוו ע"א 1680/03 חנה לוי נ' ברקול, פ"ד נח(6) 941, 948ז-949א).
יפים לענין זה דברי כבוד השופט בדימוס בר אופיר, בספרו, הוצאה לפועל הליכים והלכות (הוצאת פרלשטיין – גינוסר, מהדורה שביעית (2009), בעמ' 553 )הכותב כך בסוגיית נטל ההוכחה בשאלה זו:
"עיקרו של דבר: גם היום, הרישום במשרד הרישוי עדיין איננו קונסטיטוטיבי ואיננו מצביע בהכרח על הבעלות בכלי הרכב לפי דיני הקניין. עניינו של הרישום נועד, בין השאר, לצורך סעיף 27ב לפקודת התעבורה שעניינו: "אחריות בעל הרכב". וכל עוד לא נפסקה הלכה בסוגיה זו, עדיין אין לומר כי הרישום במשרד הרישוי יוצר חזקה לגבי הבעלות, ועדיין אפשרי הדבר שהבעלות הקניינית בנכס תהיה בידי ראובן, בעוד שהרישום במסמכים הציבוריים יצביע דווקא על שמעון כבעליו. במקום שבו אין התאמה בין המחזיק ברכב לבין מי שרשום כבעליו - מוטלת חובה על מי שטוען לבעלות להגיש לבית המשפט המוסמך תביעה לעניין בעלותו. אין להטיל מטלה זו על הזוכה, מכיוון שהפרטים העובדתיים הנוגעים לבעלות נמצאים, מטבע הדברים, בידי החייב או בידי הצד השלישי שעליו רשום הרכב. ועליהם להוכיח את מהות זכותם בו" (עמוד 410). "רעא (עליון) 5379/95 "סהר" חברה ישראלית לביטוח בע"מ נגד בנק דיסקונט לישראל בע"מ , גזאל עדנאן בין בשיר , חליל ראיד מחמד , מדינת ישראל, משרד התחבורה, רעא (עליון) 5379/95 "סהר" חברה ישראלית לביטוח בע"מ נגד בנק דיסקונט לישראל בע"מ, גזאל עדנאן בין בשיר , חליל ראיד מחמד , מדינת ישראל, משרד התחבורה, פדי נא (4) 464; דינים עליון 1997 (4) 926 (17/06/1997)"
7. מן המקובץ עולה כי רישום הבעלות לא די בו וזאת, הואיל ורישום הבעלות על הרכב הינו דקלרטיבי ואולם, הוא מהווה ראייה מבין הראיות העומדות בפני בית המשפט בקובעו מיהו בעליו של הרכב.
8.משנקבע על ידי כי רישום הבעלות אינו אלא אחת מן הראיות המונחות בפני בית המשפט, הנני נדרשת לבחון את כלל הראיות כפי שהונחו בפני בית המשפט ואולם, טרם בחינתן הנני מוצאת להעיר מספר הערות באשר לשיקולי בית המשפט בבחינת ראיות אלו:
ראשית – הנני סבורה יש ממש בטענה ולפיה בעצם רישום הבעלות ברכב על שמו של המבקש יש בכדי להעביר את נטל השכנוע אל המשיבה 2 הטוענת כנגד הבעלות הרשומה.
מאידך ובנוסף – הנני סבורה כי במקרה בפני, יש ליחס חשיבות גם לכך, שהמידע מצוי לכאורה בידי המבקש ומשכך כמות הראיות - אשר תידרש המשיבה להציג מצידה על מנת להרים את הנטל תהיה פחותה יותר. קביעות ברוח זו נקבעו במשפט הפלילי, מקום בו דובר במידע המצוי בידי נאשם , שם נקבע כי "כמות הראיה שתידרש מן התביעה, על מנת לצאת ידי חובת הראיה בקשר לאותה עובדה, תהיה מזערית" ( השופט י. קדמי בספרו "על הראיות– הדין בראי הפסיקה" (דיונון, חלק ב') בעמ' 849) ואולם, הינם יפים גם להליך אזרחי: "... עם זאת, הואיל והעובדות הנדרשות להוכחת רווח הן בידיעתו המיוחדת של השותף האחראי לניהול החשבון, כמות הראיות שתידרש מן התובע פחותה" (ע"א 1842/90 בר לב ואח' נ' רפופורט ואח' , פד"י מח (5) 221) וכן, ראה ה"פ דיסקונט נ' סבג הנזכרת להלן).
הנני סבורה כי ההלכה האמורה משתלבת עם החזקה הראייתית השלילית אותה לומד בית המשפט מקום בו בעל דין אינו מציג בפני בית המשפט ראייה או עדות המצויות לכאורה תחת ידו. בעניין אחרון זה יפים בעניין דברי בית המשפט בע"א 548/78, שרון נ' לוי פד"י לה (1) 736, 760, ובע"א 55/89 קופל (נהיגה עצמית בע"מ) נ' טלקר חברה בע"מ פד"י מ"ד(4) 595 602: