שלזינגר נ' קרן גאולת קרקע ליד מדרשת אי-קדומים (אלון מורה)

אב ובנו הצעיר מתייצבים אצל הנתבעת במטרה לרכוש זכות לרכישה עתידית של מקרקעין. האב מגלה מעורבות דומיננטית במהלך הרכישה. הרוכש הוא הבן. בתשלום נושא האב. הנתבעת מנפיקה תעודה שמעידה עליו – על הבן – כבעל הזכות. שנים רבות מאוחר יותר פונה האב אל הנתבעת ומבקש לבטל את הרכישה. הנתבעת נענית לבקשה, מבטלת את הרכישה ומעבירה לאב את התשלום ששולם בעת הרכישה (באמצעות המחאה שנמשכה לפקודת האב). ביטול העסקה נודע לבן במועד מאוחר יותר, בשעה שהאב אינו בין החיים. האם ביטול העסקה על-ידי האב מחייב את הבן? בסוגיה זו עוסקת התביעה. אקדים ואבהיר, כי לשאלה זו יש להשיב בשלילה. את הזכות הרשומה על שם הבן יכול היה רק הוא לבטל. האב לא יכול היה לבטל את הזכות של בנו.

הצדדים ועיקר הטענות

1. ביום 15.7.1981 פרסמה הנתבעת הצעה למכירת זכות מסוימת הקשורה עם מקרקעין בשומרון (נספח 1 לתצהיר התובע). על אופייה של אותה זכות אעמוד בהמשך. ביום 19.8.1982 התייצב התובע (אז בן 21 לערך) במשרדי הנתבעת עם אביו, דב שלזינגר ז"ל (נפטר בשנת 2005), ונקשר עמה בהסכם. הוא שילם את התמורה שהתבקשה ממנו, סך של $3,000 (במימון נשא אביו), והנתבעת הנפיקה על-שמו ("שלזינגר צבי") תעודה מתאימה (להלן – התעודה; נספח 1 לתצהיר התובע). שמו של האב אינו נזכר בתעודה. במועד מאוחר יותר, ביום 24.1.1988, שלחה הנתבעת לתובע מכתב, אליו צירפה את התעודה.

    

2. שלושה עשורים לאחר מכן פנה התובע אל הנתבעת בדרישה לקבל "אישור זכויות מעודכן של המקרקעין" (נספח 3 לתצהיר התובע). פנייתו לא זכתה למענה. הוא פנה פעמים נוספות (נספחים 4 ו-6 לתצהיר התובע), אז השיבה הנתבעת לבא כוחו בכתב (בהמשך למענה טלפוני): "הלקוח שלך וויתר על רכישת הקרקע וקיבל את כספו בחזרה". לתשובה צורפו "הודעת ביטול וויתור", מיום 7.1.1997, שלפיה "שלזינגר דב", ת.ז.xxxxx, מרחוב "צייטלין 31 ת"א", מאשר כי הוא קיבל המחאה על סך של 9,783 ₪, המהווה החזר של מלוא הסכום ששולם בגין רכישת הקרקע, ובכפוף לפירעון ההמחאה הוא מוותר על כל זכויותיו בקרקע (נספח 7 לתצהיר התובע).

3. התובע טען כי הוא עצמו לא וויתר על זכויותיו, הוא לא היה מודע לוויתור כלשהו מצד אביו המנוח, וממילא – אחר זולתו לא היה מוסמך לוותר בשמו על זכויותיו. הוא עתר בתביעה להצהיר כי הוא "בעל הזכויות במקרקעין וזכאי לקבל אישור זכויות עדכני ומפורט בקשר עם בעלותו במקרקעין לרבות סימון המקרקעין על גבי מפה וכן להירשם בכל מרשם כבעלי הזכויות של המקרקעין" (ראו פסקה שניה בתביעה).

    

4. הנתבעת השיבה כי ההתקשרות בין הצדדים נושאת זכויות וחובות של שני הצדדים. אין מדובר ברכישת קרקע גרידא. קיימים חיובים של בעל הזכות כלפיה, שלא קוימו. אין זיהוי של מקרקעין ספציפיים, לא היה רישום בשום מרשם, לא התבצע דיווח כלשהו לרשויות המס ולא שולמו תשלומים להם הייתה זכאית הנתבעת. לפיכך, התובע לא יוכל לזכות בסעד שתבע.

    

    

5. עוד טענה הנתבעת כי ההתקשרות בין הצדדים בוטלה כדין 23 שנים קודם לכן, על-ידי אביו המנוח של התובע, "שהיה שלוח של המבקש, שקיבל לעצמו את כספי ההשבה וחתם על הודעת ביטול" (סעיף 4 לכתב התשובה). נוסף על כך טענה הנתבעת: "לחילופין, וככל שהמבקש מכחיש היות אביו שלוח שלו הרי שיש לקבוע שההתקשרות עצמה בטלה מיסודה שכן אביו המנוח של המבקש הוא זה שחתם על החוזה בין הצדדים בשמו ויצר את ההתקשרות" (סעיף 5 לכתב התשובה). הנתבעת הציגה את החוזה בין הצדדים (להלן – החוזה; נספח 2 לתצהיר עד ההגנה) וכן תכתובת בין האב המנוח לנתבעת, בנוגע להליך הביטול (נספח 3 לתצהיר עד ההגנה; מכתב של האב מיום 7.11.1996; מכתב הנתבעת מיום 3.12.1996; מכתב נוסף של האב מיום 20.12.1996). בנוסף, הנתבעת תמכה את טענתה בנוגע לחתימה על החוזה (לטענתה, האב הוא שחתום על החוזה) בחוות דעת של מומחית להשוואת כתבי יד.

    

   דיון

6. לאחר בחינה של מכלול נסיבות העניין, טענות הצדדים, העדויות, הראיות, הסיכומים והדין, נחה דעתי, כי אחר זולת התובע לא היה רשאי לבטל את התקשרותו עם הנתבעת, וממילא – אין תוקף להודעת הביטול שמסר האב. טענות שלא זכו להתייחסות פרטנית נמצאו על ידי בלתי רלוונטיות להכרעה במחלוקת שלפניי. על אף האמור, קיים קושי עם הסעד הנתבע. הסעד שייפסק יהיה סעד שתואם את מסגרת היחסים החוזית בין הצדדים.

    

7. התובע רכש "חלקת קרקע בת – 1 – דונם (ברוטו)" ("הואיל" שני לחוזה), כשזכויותיו תלויות, בין היתר, בחובה "להשתתף בהוצאות אשר יהיו כרוכות בתכנון ובבצוע עבודות הפיתוח של השטח" ("הואיל" שלישי לחוזה), וכן עליו לשאת יחד עם רוכשים נוספים "בכל ההוצאות שיהיו דרושות וכרוכות בהפיכת השטח והחלקה למגרש הראויים לבנייה" (סעיף 3 לחוזה; החוזה כולל התחייבויות נוספות שנטל על עצמו התובע).

    

8. הנתבעת הנפיקה את התעודה על שמו של התובע. התובע הוא בעל הזכות שמגולמת באותה תעודה, על כל הכרוך והמשתמע מכך. לאיש זולתו לא הייתה זכות להתיימר לבטל את זכותו, והנתבעת לא הייתה רשאית להביא לביטול הזכות על-יסוד פנייתו של האב. מסקנה זו מתחייבת, אף לו היה מקום לקבוע – כי החתימה המתנוססת על גבי החוזה אינה חתימת התובע, אלא חתימת אביו המנוח.

    

9. לא הונחה, כלל ועיקר, תשתית עובדתית ומשפטית המעידה על מינויו של האב לשלוח של התובע (יצוין, בהקשר זה, כי עמדת הנתבעת בסוגיה לא הייתה עקבית; מחד גיסא היא טענה כי האב היה שלוח של התובע (סעיף 4 לכתב התשובה), מאידך גיסא היא טענה כי רוכש הזכויות היה האב (סעיף 10 לכתב התשובה)).

    

    

10. אני מקבל – כממצא עובדתי – את עמדת התובע, לפיה הוא עצמו לא ביטל את ההתקשרות עם הנתבעת, הוא לא פעל בנדון – בעצמו או באמצעות אביו – ואף לא היה מודע להודעת הביטול עליה חתם האב. עדות התובע בסוגיה הייתה משכנעת, והנתבעת לא הציגה ראיות שיש בהן כדי לגבש מסקנה שונה.

     

     

11. כיצד אפוא יש להסביר את התנהלות האב? התשובה לשאלה זו פשוטה, אף שהמענה לשאלה ניתן מבלי לשמוע את האב, שהלך לבית עולמו שנים רבות לפני ההליך המשפטי. האב – הוא עצמו – ראה את עצמו כבעל הזכות שמגולמת באותה תעודה, שהרי הוא היה נוכח במעמד החתימה על החוזה (לטענת הנתבעת הוא אף חתום על החוזה, בשם בנו, התובע), והוא נטל חלק דומיננטי בהליך הרכישה: התובע היה צעיר מאוד באותם הימים (בן 21 לערך), והאב היה הגורם שיזם את אותה רכישה (התובע העיד: "אבי קנה לי את זה בתור מתנה לבן שלו" (עמ' 50, ש' 32; ראו גם עמ' 57, ש' 17-15; עמ' 66, ש' 1)); כאמור, האב אף מימן מכספו את עלויות עסקת הרכישה. ביחסים הפנימיים, המשפחתיים, ייתכן והאב המנוח – אשר בוודאי ראה לנגד עיניו את טובת בנו – ראה ברכושו של בנו כאילו היה רכושו שלו (במכתבו מיום 7.11.96 הוא כתב: "בשנות השמונים רחשתי חלקת עדמה" (השגיאות במקור; ההדגשה אינה במקור – .י.נ); במכתבו מיום 20.12.96 כתב האב: "בקרקע ברבבה שרכשתי ..." (ההדגשה אינה במקור – י.נ.)). כך עשוי להיות הלך הרוח ביחס ל"רכוש משפחתי" בקרב משפחות רבות. עם זאת, מערכת היחסים הפנימית, בתוככי התא המשפחתי (אב-בן) לחוד, ומערכת היחסים המשפטית בין התובע (כצד לחוזה; כבעל זכות עצמאית מכוח התעודה) לבין הנתבעת לחוד.

     

    מבחינה משפטית, אביו של התובע טעה כשפנה אל הנתבעת בבקשה להביא לביטול עסקת הרכישה. הוא לא היה רשאי לעשות כן. הנחת המוצא היא כי הוא פעל בתום לב. אין כל אינדיקציה שעשויה להעיד אחרת. אשר לנתבעת: היא עצמה הסתמכה – בטעות – על-בקשת האב, אף שמן ההיבט המקצועי היה עליה לנהוג אחרת. היה עליה להודיע לאב, כי בנו ולא הוא משמש בעל הזכויות מכוח התעודה, והבן (התובע) לבדו מוסמך לעתור בבקשה לביטול ההתקשרות והשבת התמורה (אף שבמקור היה זה האב ששילם את התשלום, עבור רכישת הזכויות על-ידי בנו, התובע). הנתבעת לא עשתה כן. מעשיה ומחדליה נזקפים לחובתה (איני נדרש לשאלה האם היא זכאית לפנות בתביעה נפרדת כנגד האב המנוח, למעשה – באמצעות יורשי עיזבונו, לצורך מימוש זכויותיה במישור היחסים האמור).

     

    הנתבעת ביקשה לשווק זכויות שונות בתחום המקרקעין. בהיעדר מרשם רשמי – היה עליה להקפיד על ניהול רישום מסודר של רוכשי הזכויות – אותם בעלי תעודות. כאמור, לו הייתה הנתבעת מנהלת את ענייניה באופן מסודר, כפי שדבר מתחייב, היה עליה להסב את תשומת לבו של האב כי בנו – ולא הוא – רשום ברישומיה כבעל הזכויות, ולהנחותו לפנות אל בנו בבקשה מתאימה. היא לא עשתה כן, ואין יסוד לטיעוניה הנוכחיים – שנים לאחר אותה טעות – כדי להצדיק את התנהלותה בזמן אמת.

     

12. התיישנות: עילת התביעה לא התיישנה. את מניין הימים אין למנות ממועד החתימה על החוזה או המועד בו הנפיקה הנתבעת את התעודה, שהרי באותו המועד לא התגבשה לתובע עילת תביעה כלשהי. הנתבעת ידעה כי המועד הריאלי שבו עשויה התעודה להיות בעלת ערך ממשי צפוי להיות – אם בכלל – שנים רבות לאחר אותו מועד. מועד "ביטול" העסקה על-ידי האב אינו רלוונטי, שהרי באותה העת, בשנת 1997, לא ידע התובע על התנהלות אביו. המועד הרלבנטי לבחינת סוגיית ההתיישנות הוא המועד שבו נודע לתובע לראשונה על ביטול העסקה (ראו סעיף 8 לחוק ההתיישנות, התשי"ח-1958). לתובע נודע על ההתכתבות של אביו עם הנתבעת בחודש אפריל 2019. בהינתן המועד, עילת התביעה לא התיישנה.

     

    המועד שבו שיגרה הנתבעת הודעה על אודות הצורך להשקיע כספים, כדי לקדם את העסקה (מכתבה מיום 6.9.1996, נ/7), אינו רלוונטי, שהרי הנתבעת לא הוכיחה כי פנייתה התקבלה בפועל אצל התובע (למעשה, היא לא הוכיחה כי פנייה כאמור נשלחה אל התובע עצמו (אין די בהצגת תכתובת כללית שהופנתה ל"רוכשים" שונים (מוצג נ/6, כאמור בתצהיר המשלים של העד ברשישת, מיום 18.5.2021)). סמיכות המועדים, בין מועד המכתב לבין מועד פנייתו של האב (פנייה מיום 7.11.1996, בעקבותיה הודיע האב על "ביטול" העסקה) מעידה – בסבירות גבוהה – כי המכתב התקבל אצל האב. עם זאת, אין די בכך. אין ראיה כי היא התקבלה אצל התובע עצמו או שהאב הביא את דבר הפנייה לידיעת בנו.

     

13. מסמכי הצהרת ההון שהגיש התובע מעידים כי בשלב מסוים – לאחר המועד בו חתם אביו על מסמכי הוויתור – זכויותיו מכוח התעודה לא הובאו בחשבון. קודם לכן הן הובאו בחשבון (מסמכי הצהרת ההון קודם לחתימת האב על מסמכי הוויתור צורפו באופן יזום לתובענה; מסמכי הצהרת ההון לתקופה שלאחר החתימה על מסמכי הוויתור הוגשו בעקבות החלטת ביהמ"ש מיום 2.11.2020). נתון זה נזקף לחובתו (נתתי דעתי גם להיעדר התייחסות בסיכומי התובע, הן בסיכומים הראשיים, הן בסיכומי התשובה, למסמכי הצהרת ההון). משקלו מהותי. יש בו כדי לתמוך בעמדת הנתבעת, לפיה התובע ידע על התנהלות אביו. עם זאת, לאחר שנתתי דעתי להסבריו של התובע (ראו סעיף 31 לתצהיר העדות הראשית), לעובדה שהוא היה נכון להוסיף ולהביא ראיות ולהשמיע עד (רואה החשבון) (תצהיר רואה החשבון לא התקבל, לאחר שהוא הוגש באיחור (ראו החלטתי מיום 12.5.2021); ראו גם נכונות התובע להביא את הצהרות ההון של אביו, עמ' 61, ש' 24-23)), לעובדה שהסבריו לא נסתרו (התובע לא נחקר בסוגיה), ובהינתן ההתרשמות הכללית מהתובע ומעדותו – לא שוכנעתי כי המשקל שיש להעניק לנתון זה צריך להיות מכריע באופן שיוביל לקביעה עובדתית מבוססת כי התובע ביטל – בסיוע אביו – את ההתקשרות עם הנתבעת או שהוא ידע על מעשיו של אביו. קביעה כאמור היא מרחיקת לכת, היא אינה תואמת את מכלול נסיבות העניין, הראיות בהליך וההתרשמות מהתובע, והיא אינה נכונה.

     

14. החתימה על החוזה וחוות דעת המומחית: אכן, כטענת הנתבעת, גרסת התובע באשר לשאלת זהות הגורם שחתם על החוזה אינה בהירה באופן מספק (עמ' 2, ש' 18-16; סעיף 17 לתצהיר התובע; עמ' 7, ש' 23-17; עמ' 55-53). איני רואה מקום לייחס חשיבות מיוחדת לזהות החותם, משהתובע עצמו נכח במעמד החתימה (נתון זה אינו שנוי במחלוקת), והנתבעת הכירה בו כמי שנקשר עמה והנפיקה על שמו את התעודה. לפיכך, לא ראיתי מקום לייחס משקל מהותי לחוות דעת מומחית ההגנה. חוות הדעת אינה נחוצה, היא אינה רלוונטית, ועל כן מתייתר הצורך להידרש לטיעוני התובע ביחס להיבט המומחיות. אציין, עם זאת, כי אני מוצא קושי בעצם הגשת חוות דעת ללא שנערכה הכתבה לתובע.

     

    שליחות – מסגרת נורמטיבית

15. "שליחות היא ייפוי כוחו של שלוח לעשות בשמו או במקומו של שולח פעולה משפטית כלפי צד שלישי" (סעיף 1 לחוק השליחות, התשכ"ה-1965; להלן – החוק)). "שלוחו של אדם כמותו": פעולת השלוח מחייבת ומזכה את השולח (סעיף 2 לחוק). שליחות מוקנית בהרשאה – בכתב, בעל-פה או בהתנהגות (סעיף 3(א) לחוק; חריג לכלל מצוי בסעיף 5(ב) לחוק. חריג זה אינו רלוונטי לענייננו). ההרשאה היא שמקימה את השליחות והיא שקובעת את היקפה (רע"א 5765/02 אל על נתיבי אוויר לישראל בע"מ נ' זילברשלג, פסקה 19 (26.8.09)). הרשאה עשויה להתקיים בשני מישורים: מישור אחד – הרשאה "פנימית" או "סובייקטיבית"; הרשאה שהמעניק השולח לשלוח; מישור שני – הרשאה "חיצונית" או "אובייקטיבית"; הרשאה שנוצרת על-ידי מצג של השולח כלפי הצד השלישי, על-פיו ניתן ללמוד, באופן סביר, על מתן הרשאה לשלוח. הרשאה כאמור עשויה להקים יחסי שליחות בשל יחסי השולח והצד השלישי, במנותק מהשאלה אם התגבשה הרשאה פנימית ביחסים שבין השולח לבין השלוח, שכן שליחות היא במהותה תופעה אובייקטיבית (ע"א 1286/90 בנק הפועלים בע"מ נ' ורד הלבשה, פ"ד מח(5) 799, 812 (1994); ע"א 2680/90 ס.מ. יצירה השקעות ופיתוח בע"מ נ' מוזאפאר, פ"ד מט(1) 649, 655 (1995); אהרן ברק חוק השליחות 525-547 (מהדורה שנייה מורחבת, 1996)).

     

16. בחינת קיומה של הרשאה מן הסוג השני היא כאמור בחינה אובייקטיבית. בית המשפט בוחן האם השולח הציג מצג – לרבות בדרך של התנהגות – בפני הצד השלישי, כאילו הוא מינה שלוח, גם אם במישור הפנימי לא ניתנה הרשאה ולא מתקיימת שליחות (ע"א 7654/07 ברקוביץ נ' קורין, פסקה י"ז (11.8.2010)). בית המשפט בוחן את התנהגותו האובייקטיבית של השולח, והאם ניתן לפרש אותה כמעניקה הרשאה, גם אם השולח לא התכוון לכך (ע"א 3526/11 כראדי נ' צנציפר-חברה לייבוא תבואות בע"מ, פסקה 28 (6.5.13)). מידת מעורבותו של השולח ביצירת המצג – בהתנהגות, בשתיקה ובחוסר מעש – היא שמכריעה. ככל שמעורבותו ביצירת המצג לפני הצד השלישי עמוקה ומשמעותית יותר, כך תגבר הנטייה להכיר בקיומה של שליחות (ובהתאם, גם להיפך) (ע"א 1808/11 אוחנה נ' ברימט, פסקה 46 (20.1.2015)), ובלבד שהצד השלישי לא ידע ולא היה צריך לדעת כי פרשנותו להתנהגות השולח כמתן הרשאה אינה נכונה (ע"א 1796/10 כתבן נ' בנק ירושלים בע"מ, פסקה 4 (7.12.11)).

     

17. דגשים: (1) חריגה של השלוח מהיקף ההרשאה לא תחייב את השולח (סעיף 6(א) לחוק השליחות; צד שלישי יוכל לתבוע מהשלוח את נזקו (סעיף 6(ב) לחוק)); "אין שלוח עושה שלוח לנושא שליחותו אלא אם הורשה לכך במפורש או מכללא [...] (סעיף 16 לחוק); (2) "השליחות חלה – באין הגבלה בהרשאה – על כל פעולה הדרושה באופן סביר לביצועו התקין של נושא השליחות, אולם אין היא חלה – באין הרשאה מפורשת לכך – על הליכים לפני בית משפט, בית דין או בורר, ולא על פשרה או ויתור או פעולה בלי תמורה" (סעיף 5(א) לחוק) (ראו פירוט והרחבה: ת"א (מחוזי חי') 48833-06-17 ביסאן נ' שקרה (31.1.19)).

     

     

     

     

    יישום

18. התובע הוא בעל הזכויות על-פי התעודה. הוא הזכאי על-פיה, הוא גם היחיד שמוסמך היה לבטל את העסקה. מסקנה זו מתחייבת גם אם אכן אביו הוא זה שחתם – בשם בנו, התובע, ובמקומו – על החוזה. אם אכן עשה כן, הרי שהדבר נעשה בשים לב לגיל של התובע בעת עריכת העסקה, מתוך רצון לסייע או מתוך הבנה שגויה שכריתת החוזה – חוזה שמזכה את הבן – עשויה להיעשות באמצעות חתימה על ידי האב. לו הייתה הנתבעת מנהלת את עסקת הרכישה באופן מסודר, היא הייתה מנחה את התובע לחתום בעצמו על החוזה, ולמעשה – מנחה את האב להנחות את בנו לחתום באופן אישי. גם אם לא נעשה כן, לשני הצדדים לעסקה – התובע, הנתבעת – היה ברור כי התובע הוא בעל הזכות, ועל-שמו הונפקה התעודה.

     

    הניסיון להצדיק את התנהלות הנתבעת – ביטול העסקה לבקשת צד שלישי (האב) – נדחה על ידי. ממילא, התובעת לא הראתה, כי ברישומיה קיים תיעוד לפיו האב הוא שחתם בזמנו על החוזה (ועל כן הודעת הביטול מטעם האב עמדה ביסוד החלטת הנתבעת לבטל את ההתקשרות) או כי האב משמש מיופה כוחו או שלוח של התובע, ועל כן הודעת ביטול (או הודעה אחרת) של האב כמוה כהודעה של התובע. כאמור, בהודעתו של האב לנתבעת, בה הוא ביקש לבטל את ההתקשרות, הוא לא ציין כי מדובר בבקשה שמוגשת על-ידו כשלוחו של התובע. הוא הרי ציין כי מדובר בבקשה לביטול התקשרות ביחס לקרקע שהוא עצמו רכש (במכתבו מיום 7.11.96 הוא כתב: "בשנות השמונים רחשתי חלקת עדמה" (השגיאות במקור - .י.נ); במכתבו מיום 20.12.96 כתב האב: "בקרקע ברבבה שרכשתי ...").

     

    בחנתי את עדותו של עו"ד גליק. אין באמור בה כדי לגבש מסקנה אחרת. חלפו שנים רבות מאז מעמד החתימה. הוא זכר כי "האבא ניהל את העניין" (עמ' 12, ש' 25). הוא הוסיף: "הייתי אז בתור מתמחה, אולי עו"ד של כמה חודשים, שהייתי עומד על כך, תביא לי ייפוי כוח" (עמ' 13, ש' 13-12). אם נדרשה הייתה מעורבות של עורך-דין, היה על הנתבעת להבטיח כי עורך-דין ינהל את מהלך החתימה. אם היא בחרה למסור את העסקה לניהולו של מתמחה, ללא נוכחות של עורך הדין (עמ' 31, ש' 4-3), הדבר לא יוכל להיזקף לחובת הצד שכנגד בעסקה – התובע. עו"ד גליק אישר: "זה היה ברור שהאבא פה ניהל את העסקה בשלב הראשון" (עמ' 15, ש' 15-14). אין בכך כדי להסיק על רכישה של האב עצמו או על מינויו של האב לשלוח של הבן – התובע. העד נשאל האם כיום היה נוהג אחרת. תשובתו מדברת בעד עצמה (עמ' 15, ש' 27-25). העד הוסיף: "אני אומר לך שאני לא התפלאתי על המכתב כי זכרתי שהיה אבא עם בן" (עמ' 24, ש' 6). זיכרונו של העד – על מפגש מן העבר הרחוק (כאשר הוא היה מעורב במכירות רבות ("המכירות הללו היו סיטונאיות", עמ' 31, ש' 4-3)) – לא יכול היה להקים בסיס משפטי לביטול עסקה שרשומה על שם הבן, מכוח פנייה של האב. העד הוסיף השערה מסוימת על פיה הוא פעל (עמ' 28, ש' 27-25). אין די בהשערות. גם עמדתו, "מבחינתי, אבא ובן, כמו שאני מכיר אבא ובן, זה לא מתקבל על הדעת שהאבא יכתוב כזה מכתב בלי שהוא מאמין שהוא יכול לעשות את זה" (עמ' 29, ש' 10-8) – אינה יכולה להתקבל. העד מילא את תפקידו עבור הנתבעת כמשפטן. היה עליו לפעול בהתאם לכלים המשפטיים המקובלים. הוא נשאל האם היום היה נוהג אחרת, והשיב: "יכול להיות שבאמת היום אם הייתי מאד קפדן, אז הייתי צריך אולי לבקש את זה" (עמ' 29, ש' 8-7).

     

    הטיעון בסיכומי הנתבעת, שלפיו האב היה שלוח של התובע, היות והוא חתם הן על החוזה והן על הודעת הביטול – אינו משכנע. אם אכן האב הוא שחתם על החוזה, הרי שהדבר נעשה בנוכחות בנו, התובע. בנוסף: אם ביטל האב, בשם בנו (התובע) וכשלוחו את העסקה עם הנתבעת, מדוע משכה הנתבעת המחאה לפקודת האב ולא לפקודת הבן? משיכת ההמחאה לפקודת האב מעידה בבירור כי הנתבעת קיבלה – בטעות – את טענת האב לפיה הוא בעל הזכויות, וזאת מבלי לחקור ולדרוש בעניין. אם אכן לשיטתה היה האב שלוחו של התובע – היה עליה לבטל את ההתקשרות, ולהשיב את הכספים אל התובע. אם הליך ההשבה מתבצע באמצעות מיופה הכוח – ניתן היה למסור לאב את ההמחאה, אולם ההמחאה עצמה אמורה הייתה להימשך לפקודת הגורם הזכאי לה – התובע. לא שוכנעתי כי הנתבעת ראתה באב משום שלוח של התובע. בעת הטיפול בבקשת הביטול היא הסיקה – בטעות – כי הוא בעל הזכויות (היא הסתפקה בקריאת פניותיו של האב, מבלי להידרש לחוזה, לתעודה ולרישומיה). היא טעתה. על כריכת התיק השייך לתעודה מופיעים פרטי התובע: "צבי שלזינגר, 557" (עמ' 68, ש' 10-9). "לפי הניירות, צבי שלזינגר הוא הרוכש" (עמ' 71, ש' 19). בתיק עצמו לא היה כל ייפוי כוח (עד ההגנה העיד: "לא ראיתי ייפוי כוח ולצערי לא היו ייפויי כוח באותה תקופה" (עמ' 68, ש' 30)). טענת עד ההגנה באשר להתנהלות של עו"ד גליק ("מי שעמד פה עו"ד משה גליק, ואמר שעמדו בפניו אבא ובן, והוא מבחינתו התייחס לאבא כבעל הזכות ובגלל זה גם לא בדק לעומק את הביטול שהאבא שלח את מכתב הביטול", עמ' 71, ש' 7-5), אינה מהווה הגנה מפני התביעה (וזאת מעבר לכך שמדובר בעדות מפי השמועה).

     

19. מבחינה אובייקטיבית, האדם הסביר לא היה אמור להסיק כי התובע מינה את אביו לשלוח שלו. התובע לא תרם תרומה כלשהי להבנתה הנטענת כאמור של הנתבעת. לא הונחה תשתית עובדתית כלשהי שמעידה על כך שבמועד בו ביטלה הנתבעת את זכויותיו של התובע היא עשתה כן על-יסוד ההנחה כי התובע ביטל את ההתקשרות – באמצעות שלוח מטעמו, אביו. היא לא הראתה כי ברישומיה קיים תיעוד שלפיו האב הוא שלוח של התובע. היא לא הראתה כי ברישומיה מצוין כי במועד שבו היא ביטלה את העסקה, היא הסתמכה על חתימתו מן העבר של האב – במקום הבן – על החוזה.

     

    ממילא, גם אם מינה התובע את אביו לשלוח שלו לצורך כריתת החוזה וחתימה על החוזה במקומו – מדובר בפעולה מזכה (איני מקבל את הטענה, שהרי התובע נכח במעמד החתימה, ביחד עם אביו, והתעודה הופקה על-שמו), אין בהרשאה כאמור, טיבה, טבעה והיקפה – כדי לבסס גם הרשאה לוויתור על הזכות הגלומה בתעודה, שהרי שליחות אינה חלה "על פשרה או ויתור או פעולה בלי תמורה" (סעיף 5(א) לחוק).

     

20. אין בסיס משפטי להעניק לתובע את הסעד שהוא תבע. הוא לא נשא בתשלומים שונים שהיה עליו לשאת כדי לממש את הפוטנציאל הטמון בתעודה; פנייתו אל הנתבעת, לצורך בירור זכויותיו, נעשתה בשלב מאוחר מאוד; זכויותיו מכוח התעודה והחוזה אינן זכויות במקרקעין מסוימים ומוגדרים, וממילא לא הובאו לפני בית המשפט ראיות שיאפשרו להעניק לתובע את הסעד המבוקש, כמו גם לקבוע את התנאים המדויקים שעליו לעמוד בהם כדי לממש את זכויותיו. הסעד שייפסק הוא הסעד היחיד שהדין מאפשר לפסוק בהליך הנוכחי: סעד הצהרתי שלפיו אין בסיס משפטי להתיימרות אביו המנוח של התובע לבטל את זכויות התובע מכוח התעודה והחוזה.

     

    על-אף השאיפה להביא לסיום מלא ומוחלט של מחלוקות בין בעלי-דין, הדבר לא צלח – לא בדרך של קידום הסדר; אף לא באמצעות הכרעה במחלוקת המלאה. אם לא יעלה בידי הצדדים לגבש הסכמות על אודות התוצאה האופרטיבית הנובעת מן הסעד ההצהרתי, זכאי התובע לעתור בהליך מתאים, ולצורך האמור יינתן לו היתר לפיצול סעדים. מעבר לאמור בפסק-הדין – זכויות הצדדים שמורות להם.

21. התייחסות בקצירת האומר לטיעונים נוספים:

     

    • הימנעות התובע מלזמן לעדות את אחותו (או גיסו) (עמ' 51, ש' 13-12) אינה משנה את תמונת המצב. לא שוכנעתי שעדות האחות עשויה הייתה לתרום לבירור המחלוקת;

       

    • התובע העיד כי הוא מעולם לא קיבל דרישה כלשהי מהנתבעת (עמ' 55, ש' 30); הטענה לא נסתרה. על אף ההסתייגות מהתנהלות התובע, שלא דיווח לנתבעת על שינוי מענו (עמ' 62, ש' 17-16), אין במחדלו כדי להביא לתוצאה שונה. הנתבעת לא הראתה – בראיות מניחות את הדעת – כי היא ניסתה להפנות דרישות כלשהן אל התובע, וגם אם הייתה מוכיחה כי היא הפנתה דרישות שהתקבלו על-ידו ולא זכו למענה כלשהו, תמונת המצב המשפטית לא הייתה מזכה את הנתבעת בזכות להביא לביטול זכותו של התובע על יסוד הודעת וויתור של אחר – אביו. לכל היותר ניתן היה לומר, כי דינו של בעל-זכויות כאמור (בעל זכות מכוח תעודה) הוא כדין כל בעל זכות שלא התייחס לפניות של הנתבעת (ראו עמ' 33);

       

    • לחלוף השנים מאז ההתקשרות ועד למועד הפנייה שערך התובע לנתבעת עשויה להיות נפקות משפטית (שאיני נדרש לכך בגדרו של הליך זה). פרט לכך שאין בחלוף הזמן כדי לאפשר לנתבעת להביא לביטול זכויותיו של התובע על-יסוד פנייה כלשהי של אחר זולתו, אף אין בה כדי להעיד על כך שהתובע ידע על אודות התנהלותו של אביו. מלכתחילה מדובר היה בהתקשרות שעשויה לבוא לידי מימוש רק שנים ארוכות לאחר כריתת החוזה, ולמעשה אף שהבנייה במקום אינה בראשיתה, היא עדיין לא הסתיימה (לא הוכח אחרת; ר' גם סעיף 50 לסיכומי הנתבעת);

       

    • הטיעון המובא בסעיף 51 לסיכומי הנתבעת אינו מבוסס באופן מספק, באופן שניתן לגבש על סמכו מסקנה שונה. הוא לא זכה לביסוס בחומר הראיות ובחקירה הנגדית של התובע;

       

    • הציטוט בסיכומי הנתבעת, בסעיף 29 לסיכומים, אינו זהה לנוסח בפרוטוקול. במקום: "אז אם האבא בתור שליח שלו ביקש שיכתבו את צבי ...." (עמ' 12, ש' 26-25; ההדגשה אינה במקור – י.נ.), נכתב בסיכומים: "אז האבא בתור שליח ביקש שיכתבו את צבי ...". ציטוט כאמור עולה כדי שינוי של משמעות המשפט.

       

       

       

       

       

       

       

       

       

       

       

       

       

       

       

       

       

       

       

       

      סיכום

22. אני קובע כי אין תוקף לכתב הוויתור עליו חתם אביו המנוח של התובע ביום 7.1.1997.

     

23. ניתן לתובע היתר לפיצול סעדים.

     

24. בנסיבות העניין, כאשר התובע – הוא בעל הזכות – השתהה בקידום ענייניו; ובשים לב להתנהלות בן המשפחה של התובע – אביו המנוח, מצאתי מקום לקבוע כי כל צד יישא בהוצאותיו.

     

    המזכירות מתבקשת לשלוח את פסק הדין אל ב"כ הצדדים.

     

     

     

     

     

     

    ניתן היום, ט"ז אדר א' תשפ"ב, 17 פברואר 2022, בהעדר הצדדים.