על המשיבה, זכיינית של המבקשת, נאסר להתחרות במבקשת לפרק זמן קצוב מתום יחסיהן. יחסי הצדדים תמו. המשיבה מבקשת להתחרות במבקשת. הבקשה דנן היא לצו מניעה שעיקרו מניעת התחרות. החלטתי ניתנת בהמשך לדיון שהתקיים היום במעמד הצדדים ומשלא הגיעו הצדדים לכלל הסכמה.
1.וזה הרקע הרלבנטי לבקשה, בקיצור נמרץ: המבקשת מגדירה עצמה כבעלת המותגים "מכולת" ו"מכולת אופנה" והיא מפעילה תחת מותג זה שתי חנויות של בגדי מעצבים (חנות "דגל" באבן יהודה וחנות נוספת בכפר מל"ל). המבקשת הוקדמה בידי גב' ענת מורשטיין, כיום בעלת המניות בה. המשיבה מנגד מגדירה עצמה כמי שיודעת ואוהבת למכור אביזרים ובגדי נשים. החיבור בין גב' מורשטיין והמשיבה, על רקע היכרות ביניהן, הוביל לפתיחת חנות שלישית של מותג המבקשת, כאשר המשיבה משמשת כזכיינית. בין הצדדים (תחילה – באמצעות גב' מורשטיין, ולאחר מכן הוסב ההסכם למבקשת, משהוקמה) הסכם זיכיון, כך כותרתו, מיום 3.4.11 (להלן: ההסכם, נספח 5 לבקשה), להפעלת חנות של המבקשת בידי המשיבה, כאשר בשנים 2011 עד 2014 פעלה החנות במושב "בית חירות" שאז עברה למתחם "ביתנ'ס" בבית אהרון (להלן: המתחם), שם פעל הסניף עד לאחרונה, בנכס שהמשיבה היא ששכרה ממנהלת המתחם. ההסכם קבע זכות הדדית להפסקת ההסכם בהתראה בת שלושה חודשים; זכות למבקשת לתפוס חזקה במקום העסק בתום הסכם השכירות; ואיסור מקיף על תחרות של הזכיינית-המשיבה במבקשת בתקופת ההסכם וששה חודשים לאחר מכן, בדרך של הפעלה או סיוע כלשהו להפעלה של חנות למכירת מוצרי ביגוד או הלבשה בטווח של 15 ק"מ ממקום העסק (סעיף 13.2 להסכם).
2.ביום 12.7.15 הודיעה המשיבה למבקשת כי ברצונה להביא את ההסכם לכלל סיום. הודעה מקבילה מסרה היא למנהלת המתחם, והכל כהתראה בת שלושה חודשים. הדבר הוביל למגעים בין הצדדים, לרבות בעלה של גב' מורשטיין, מר אייל ויצמן מזה, ואביה של המשיבה, מר אייל פוקס, מזה, על הפסקת ההתקשרות. בעת המגעים, ולרבות בעת צמד פגישות שהתקיימו בראשית אוגוסט 2015, עלתה סוגיית תניית איסור התחרות, אף שהצדדים חלוקים בתוקף בשאלה האם הצדדים הגיעו כדי הסכמות בעל-פה על שחרור המשיבה מכבלי תניית אי התחרות, כפי שטוענת המשיבה שאירע. אין חולק כי באותן פגישות לא הועלתה עדיין עמדה של המשיבה שלפיה בדעתה לא רק לחדול מלשמש כזכיינית, אלא לאלא להמשיך ולהפעיל אותה חנות עצמה, בה פעלה כזכיינית של המבקשת, אך תוך ניתוק הקשר למבקשת. רעיון זה עלה בדעת המשיבה, כך לטענתה, רק לאחר אותן פגישות, בסמוך לפני יום 20.8.15.
3.ביום 20.8.15 מסרה המשיבה הודעה למבקשת, בכתב יד (נספח 9 לבקשה), שבה צוין כי בפגישות "נמסר לי על ידכם כי הנכם מוותרים על איסור העיסוק שחל עלי על פי ההסכם בינינו", וכי לאור מחשבה נוספת החליטה להפעיל את החנות מיום 1.9.15 תחת שם אחר. הדבר הוביל לתגובה נזעמת של המבקשת שדחתה קיומה של כל הסכמה לוותר על תניית אי התחרות ודרשה את קיום ההסכם, הכולל תניה שאין לשנות את תוכנו אלא בהסכמה בכתב (סעיף 17.4 להסכם; ראו: נספחים 10 ו-11 לבקשה). דרישת המבקשת לא הועילה; מכאן התביעה לאכיפת ההסכם, שימנע את התחרות וכל שימוש בסודות מסחריים ופרט שימוש ברשימות לקוחות, ולבקשה לסעד זמני זהה.
4.צו ארעי כמבוקש ניתן בידי השופטת התורנית, כב' השופטת ד' קוברסקי, ביום 27.8.15, בנתון להפקדת התחייבות עצמית וערבות צד ג' ע"ס 10,000 ₪. המשיבה הסירה בינתיים את כל שלטי הזיהוי של המבקשת ומתכוונת לפעול מיידית בחנות למכירת ביגוד בה שלא כזכיינית, ברם נוכח הצו הארעי נמנעת היא כמובן מלעשות כן, עד הכרעה בבקשה לסעד זמני.
5.דיון בבקשה לסעד זמני נקבע לפני כב' השופטת ברקוביץ לקראת תום הפגרה, ביום 3.9.15. לקראת הדיון הגישה המשיבה תגובתה. תמצית תגובתה: כי המבקשת, בפגישות עם המשיבה ואביה, הביעה הסכמתה הבלתי מסויגת להסרת תניית אי התחרות, תוך שמועד הפסקת ההתקשרות נקבע ליום 31.8.15. המשיבה, בין היתר, אף גורסת בלאקוניות כי תניית אי התחרות ממילא לא ראוי כי תחול נוכח פערי הכוחות הנטענים ביחסי הצדדים. מאזן הנוחות הוא כזה שאינו אמור למנוע מן המשיבה, נטען, אפשרות להמשיך ולעסוק בעיסוק שבו היא חפצה – מכירת בגדי נשים.
6.בדיון שהתקיים לפני כב' השופטת ברקוביץ, בחן בית המשפט עם הצדדים ממושכות אפשרות לייתור ההליך, זאת בשים לב לכך שברור שכל הכרעה בבקשה לסעד זמני לא תועיל מהותית למי מן הצדדים, ורק תנציח את ההתדיינות המשפטית. הצדדים בחנו, אף לפרוטוקול, אפשרות להגיע להסכמות שנסבות על העברת החזקה בחנות מן המשיבה למבקשת (דבר הנתון להסכמת בעלת המתחם) תוך תשלום סכום שייקבע כפיצוי עבור מלאי והשקעות המשיבה, אך חרף הסכומים הקטנים בהם דיברו שני הצדדים, לא הגיעו הם לעת הסכמה. נוכח שעת הדיון ביקש ב"כ המשיבה שלא להמשיך בו, והבקשה לסעד זמני הועברה לטיפולי, ונקבעה לדיון להיום.
7.בדיון היום בחנתי אף אני עם הצדדים אפשרויות לסיום ההליך, תוך שהובהר היטב כי אין באי-היענות להצעה כלשהו כדי לעמוד למי מהצדדים לרועץ. הצדדים לא הגיעו לכלל הסכמה. נערכו חקירות נגדיות, שבעיקר המשיבה האריכה בהן באופן יחסי, למצהירים מטעם הצדדים: ה"ה מורשטיין וויצמן מצד המבקשת; המשיבה ואביה מר אייל פוקס, שנכח בפגישות, מצד המשיבה. המשיבה אף הציגה במעמד הדיון בלבד תמליל של הקלטה נטענת של מר פוקס את שנאמר בפגישה השניה בין הצדדים, מיום 9.8.15, בניסיון להוכיח כי הצדדים אכן הגיעו להסכמה בעניין הסרת תניית אי התחרות וכי המבקשת, בניגוד לטענה שהעלתה, מעולם לא ביקשה לסייג הסכמתה זו. לאחר דברים אלה סיכמו הצדדים, כאשר על הטענות המרכזיות אעמוד בדיון שלהלן ועתה ניתנת החלטתי.
8.דין הבקשה להתקבל. אנמק בקיצור יחסי.
9.ראשית יש להסיר מעל דרכנו את המשוכה הבולטת מכל: הזהות הכמעט מוחלטת בין הסעד הזמני המבוקש (איסור תחרות לששה חודשים) וזה הקבוע (אותו איסור ממש). אכן, הצו הזמני זהה במידה רבה לזה הקבוע. זהו ודאי שיקול לאי מתן הצו, אף שאינו מכריע (ראו: רע"א 2430/91 טיב טירת צבי נ' דליקטיב הקניון, פ"ד מה(4) 225 (1991)). הקושי הוא שבמקרה דנן גם אי מתן הצו הזמני זהה לחלוטין לדחיית התובענה, בהנחה שזו לא תסתיים בתוך ששה חודשים, לרבות בערעור אם יוגש. מכאן שאם יינתן צו – תיאכף תניית אי התחרות בהסכם, בנתון לזכותה של המשיבה להוכיח אחר כך כי האכיפה הייתה שלא לצורך ולטעון לזכותה לפיצוי. ברם אם לא יינתן צו – לא תיאכף תניית אי התחרות, המשיבה תתחרה, שכן עד לתום בירור התובענה תתחרה כל תקופת אי התחרות, וכל שייוותר הוא זכות המבקשת במקרה זה לעתור לפיצוי כספי אם תוכיח שהתחרות הייתה אסורה. כאשר מתן הצו ואי נתינתו מביאים שניהם לאותה תוצאה של הכרעה סופית בנדבך מרכזי של הסכסוך (שאלת אי התחרות לתקופה של ששה חודשים מתום ההסכם), תוך הותרת ספיח כספי, אזי אין חשיבות של ממש לכך שהסעד הזמני זהה לזה הקבוע.