מבוא
תיק זה הגיע אלי לאחר פרישתה של כב' השופטת גדות, לשם מתן החלטה בבקשה למתן הבהרה לפסקי הדין שניתנו על ידה. פסק הדין הראשון ניתן עוד ביום 3.8.2006, כאשר בעקבות ערעור שהוגש לבית המשפט העליון הוחזר התיק לבית המשפט המחוזי, וניתן פסק דין משלים ביום 30.4.2014 (להלן: פסק הדין המשלים"). הצדדים הגישו בקשה להבהרת פסק הדין המשלים, היא הבקשה מושא החלטה זו.
העובדות הרלוונטיות בתמצית
1.תחילתו של הליך זה בהמרצת פתיחה שהוגשה עוד בשנת 2001 על ידי המבקש מר ד. ג.(להלן: "המבקש") שנדונה כאמור בפני כב' השופטת שרה גדות.
המבקש והמשיבה 1 - גב' כ. צ.(להלן: "המשיבה") הכירו בשנת 1999, כשנתיים לאחר שהמבקש התאלמן. המשיבה 2 היא בתה של המשיבה 1 (המשיבה 1 והמשיבה 2 תקראנה יחד להלן: "המשיבות"). לאחר מספר חודשי הכרות החל המבקש להעביר למשיבה סכומי כסף ומתנות על רקע מערכת יחסים שטיבה שנוי במחלוקת. בעוד שלטענת המבקש הבטיחה המשיבה– גם אם לא באופן מפורש – שתינשא לו, ולמצער הביעה נכונות להעביר את מערכת היחסים ביניהם לפסים רומנטיים, המשיבה טענה כי לא היו דברים מעולם וכי היא דחתה את חיזוריו של המבקש בעקביות.
לטענת המבקש, הוא העביר למשיבה רכוש וכספים, תוך שהמשיבה משלה אותו ביחס לכוונתה להינשא לו.
2.לאור זאת, הגיש המבקש את התובענה, במסגרתה עתר להצהיר, בין היתר, כדלקמן:
א. כי המבקש הוא הבעלים של הדירה הנמצאת ברח' ***, ת"א והמחוברים לה (להלן: "הדירה");
ב. כי המבקש הוא בעל הזכויות, כדייר מוגן וכרוכש הזכויות בדמי מפתח, של החנות ברח' **(להלן: החנות");
ג. כי המבקש זכאי לקבל את דמי השכירות שקיבלה המשיבה עבור הדירה מיום הגשת התביעה ועד יום השבת הדירה לחזקתו;
ד. כי המבקש זכאי לקבל את דמי השכירות שקיבלו לידיהן המשיבות בגין השכרת החנות מיום הגשת התביעה ועד השבת החנות לחזקתו.
פסק הדין הראשון
3.בפסק הדין הראשון, ולצורך בחינת טענתו של המבקש בדבר הבטחת נישואין, נסמך בית המשפט על הפסיקה המורה כי הוכחת הבטחת נישואין מטילה נטל כבד על הטוען לה. בית המשפט קבע, כי נטל זה לא הורם, וכי לא הוכח שהמשיבה הציגה מצג שווא שלפיו בכוונתה להינשא למבקש. בית המשפט קבע, כי לכל היותר, המשיבה השלתה את המבקש כי יש תקווה רחוקה שתינשא לו. משכך, דחה בית המשפט את תביעותיו של המבקש ככל שנסמכו על עילה זו, וקבע כדלקמן:
לגבי הדירה
בית המשפט המחוזי העדיף את גרסתו של המבקש שלפיה מימן את רוב עלותה, על פני גרסתה של המשיבה כי מימן רק כשליש ממנה. עם זאת, דחה בית המשפט את טענתו של המבקש כי הדירה נרכשה לצורך מגורים משותפים, וקבע, כי המשיבה הוכיחה במאזן ההסתברויות כי מרבית הכספים שמימנו את הדירה ניתנו לה על-ידי המבקש במתנה, וכי נתינתם לא הייתה מותנית בתנאי כלשהו. לפיכך, קבע בית המשפט כי למבקש אין זכויות בעלות בדירה או בחלק ממנה, וכי המשיבה אינה חייבת להשיב את המימון שניתן לה במתנה. משכך, לא ראה בית המשפט צורך להכריע בשאלת חלקם המדויק של הצדדים במימון הדירה.
לגבי החנות
בית המשפט קיבל את טענתו של המבקש וקבע, כי מן הראיות שבתיק עולה כי הוסכם שהמשיבה תשיב את החנות למערער אם ייפרדו בתוך חצי שנה ממועד חתימת החוזה לרכישתה. מאחר שהמשיבה נפרדה מהמבקש ביום 13.4.2001 – עוד לפני שחלפה חצי שנה ממועד רכישת החנות ביום 26.11.2000 –קבע בית המשפט כי המבקש הוא בעל הזכויות בחנות. לאור קביעה זו קיבל בית המשפט את טענתו של המבקש לפיה על המשיבות להשיב לו את דמי השכירות שקיבלו עבור החנות מאז הגשת התביעה, והעמיד את הסכום על סך 1,000$ לחודש, ובסך הכל 64,000 דולר.
לגבי הכספים שנמשכו בין חודש נובמבר 2000 לחודש מרץ 2001 (בסך 126,000 דולר), קיבל בית המשפט את גרסתו של המבקש כי אלה נמשכו על-ידי המשיבה ללא הרשאה. על אף זאת, ביהמ"ש קבע, כי אין מקום להשיב סכומים אלו למבקש, שכן אף שהמשיבה משכה כספים אלו ללא הרשאתו של המבקש, הוא הסכים כי אלה ישמשו לרכישת הדירה.
פסק דינו של בית המשפט העליון
4.שני הצדדים הגישו ערעור על פסה"ד לבית המשפט העליון (ע"א 7156/06; ע"א 8634/06), אשר נדון בפני כב' המשנה לנשיאה א' ריבלין, כב' השופט רובינשטיין וכב' השופט מלצר. בפסה"ד מיום 19.7.2009, דחה ביהמ"ש העליון את ערעורן של המשיבות, קיבל באופן חלקי את ערעורו של המבקש, וקבע כדלקמן:
לגבי הדירה
ביהמ"ש העליון קיבל את טענת המבקש, כי הוא רשאי לחזור בו ממתן הדירה במתנה, בהתאם לחוק המתנה התשכ"ח-1968, זאת לאור התנהגותה המחפירה של המשיבה. משכך, ביהמ"ש קבע כי המשיב רשאי להירשם כבעליה של הדירה, בכפוף להשבת סכום השתתפותה של המשיבה במימון הדירה. ביהמ"ש העליון השיב את הדיון לבית המשפט המחוזי (לכב' השופטת גדות), על מנת לקבוע, מה היה חלקה של המשיבה במימון הדירה, ובהתאם להוציא מלפניו פסק דין משלים.
לגבי החנות
ביהמ"ש העליון ציין כי התגלו מסמכים נוספים שלא הוצגו לביהמ"ש המחוזי, מהם עולה לכאורה כי שולמו למשיבות בגין החנות סכומים גבוהים מאלה עליהם הצהירה המשיבה בפני ביהמ"ש המחוזי. לאור זאת, הורה ביהמ"ש העליון להחזיר הדיון לביהמ"ש המחוזי כדי לבחון עובדות חדשות אלה, ולקבוע מה הסכומים ששולמו למשיבות לגבי החנות, אשר אותם על המשיבות להשיב למבקש בתוספת ריבית.
פסק הדין המשלים
5.התיק הוחזר על ידי ביהמ"ש העליון לדיון בפני כב' השופטת גדות, אשר הוציאה תחת ידה ביום 30.4.2014 פסק דין משלים, בו נקבע כדלקמן:
לגבי הדירה
"א.הנתבעת שילמה לחברת שרביב בע"מ בגין הדירה סכום של
1,060,764 ₪, נכון ליום 10.4.01.
ב.מהסכום הנ"ל יש לקזז את הסכומים הבאים:
1) סכום בשקלים השווה ל- 126,000$ על פי השער היציג של הדולר ליום 31.3.01 (על בסיס החודש האחרון בו נמשכו כספים ע"י הנתבעת, וראה גם סעיף 27 לפסק הדין).
2) 20,000 ₪ ששולמו ביום 27.2.01.
ג.כל הפעולות החשבוניות הנ"ל, הן של התובע והן של הנתבעת, הסתיימו באפריל 2001.
אי לכך היתרה המגיעה לנתבעת תישא ריבית והצמדה החל מיום 1.5.01 ועד התשלום המלא בפועל". (ההדגשה שלי – ר.ל.ש.)
לגבי החנות
"חישוב הכספים שעל הנתבעות, ביחד ולחוד, להשיב לתובע בגין החנות יהא כדלקמן:
א.סכום בשקלים השווה ל-71,700$, על פי השער היציג של הדולר ביום 1.5.02 (אמצע תקופת השכירות) נושאי ריבית מיום 1.5.02 ועד מועד התשלום המלא בפועל.
מסכום זה יש לנכות 51,634 ₪ נושאי ריבית מיום 1.10.03 (אמצע התקופה של התשלומים – ר' סעיף 23 לפסק דין זה).
ב.סכום בשקלים השווה ל- 41,400$, על פי השער היציג של הדולר ביום 15.4.04 (אמצע תקופת השכירות) נושאי ריבית מיום 15.4.04 ועד מועד התשלום המלא בפועל.
ג.סכום של 36,672 ₪ נושאי ריבית מיום 31.8.05 (אמצע התקופה בין יולי 2005 לאוגוסט 2005) ועד מועד התשלום המלא בפועל.
ד.סכום בשקלים השווה ל- 41,500$, על פי השער היציג של הדולר ביום 1.3.06 (אמצע תקופת השכירות) נושאי ריבית מאותו יום ועד מועד התשלום המלא בפועל.
ה.מהסכומים הנ"ל יש לנכות את הסכום שנפסק על ידי בפסק הדין היינו 64,000$.
ו.על פי פסק דינו של בית המשפט העליון יש לחייב סכומים אלה בריבית בלבד ועל כן יחושבו הכספים שעל הנתבעות לשלם לתובע על בסיס ריבית בלבד לפי סעיף 2 ו- 4 לחוק פסיקת ריבית והצמדה,תשכ"א-1961".
הבקשה להבהרת פסק הדין המשלים - טענות הצדדים
6.המבקש טוען כי הסכום הכולל והסופי שעליו לשלם למשיבה הוא סך של 80,857 ש"ח, זאת בתמורה להעברת הזכויות בדירה על שמו, לפי החישוב שלהלן: לטענתו, הסכום שעליו להעביר למשיבה הוא 123,122 ₪, שהוא הסכום לאחר קיזוז דמי השכירות שחבה לו המשיבה. בנוסף מסכום זה יש לטענתו, לקזז את הסכומים הפסוקים שנפסקו לזכותו בפסק דינו של בית המשפט העליון בסך 50,000 ש"ח, וכן סך של 64,000 דולר, על פי פסק הדין הראשון בתובענה, ואשר טרם שולם.
לטענת המבקש, כונס הנכסים שמונה לשם העברת הדירה על שמו של המבקש כבר גבה סך של 263,000 ש"ח בגין השכרת הדירה.
עוד טוען המבקש, כי המשיבה חישבה את חובה למבקש בצירוף ריבית, לפי שיעורה של "ריבית צמודה" כהגדרתה בסעיף 1 לחוק פסיקת ריבית והצמדה, התשכ"א -1961 (להלן: "חוק ריבית"), הנמוכה מהסכום שהיה עליה להוסיף לחוב - ריבית רגילה, לפי סעיף 4 לחוק.
7. מנגד טוענות המשיבות, כי בסעיף 13 לפסק הדין המשלים נקבעו העקרונות והנתונים שלפיהם יש לחשב את הסכום המגיע למשיבה בגין השקעותיה בדירה. לטענתן, לא נקבעו בסעיף 13 הוראות לגבי שערוך הסכומים לזכות או לחובה, אלא רק לגבי עצם ביצוע הקיזוז והצמדת היתרה מיום 1.5.2001. לטענתן, הימנעות בית המשפט ממתן כל הוראה לגבי שערוך הכספים המנויים בסעיף 13, לעומת התייחסותו לשערוך "היתרה", מבהירה כי מדובר בהסדר שלילי לגבי שערוך מרכיבי המשוואה - סכומי הזכות והחובה. מסקנה זו מתיישבת לטענתן עם העובדה שביהמ"ש אף ציין כי התשלומים לזכות או חובה בוצעו או יוחסו למועדים סמוכים: כספים לזכות ביום 10.4.2001, וכספים לקיזוז - בימים 31.3.2001 ו- 27.2.2001, ועל כן אין מקום בשערוך נפרד.
על כן לטענתן, המבקש יזכה בקבלת הדירה וברישום הבעלות עליה כנגד תשלום סך של 1,060,764 ש"ח, ממנו יקוזזו אך ורק התשלומים הבאים: סכום בשקלים השווה ל- 126,000 דולר (על פי שערו היציג של הדולר ביום 31.3.2001), וכן 20,000 ש"ח. כלומר, על המבקש לשלם למשיבות את היתרה בסך 512,577 ש"ח בלוויית הפרשי הצמדה וריבית מיום 1.5.2001 ועד התשלום בפועל.
עוד לטענת המשיבות, לא ניתן לקזז את דמי השכירות המגיעים למבקש בגין החנות, מהסכומים שמגיעים למשיבה בגין הדירה, שכן בסעיף 45 לפסק הדין לא נקבעה הוראה ביחס לקיזוז הסכומים. לטענתן, אין קשר בהתחשבנות בין הדירה לבין החנות.
ביחס לריבית שיש להוסיף לדמי השכירות בגין החנות, טוענות המשיבות, כי יש להוסיף ריבית בהתאם לסעיף 4 לחוק פסיקת ריבית, ומסכום זה להפחית את סכום הפקדון כשיעורו ביום הוצאת השיק לב"כ המבקש, כשסכום זה כולל הן את סכום השיק והן את סכום הניכוי במקור שהופחת מהפקדון. בנוסף לטענתן, המבקש לא היה רשאי להעלות בסיכומיו טענות ביחס לשיעור התשלום אשר לא נכלל בחומר הראיות. לטענתן, הפקדון שהיה בסך 444,733 ש"ח הופקד ביום 18.1.2015 וממנו נוכה סכום של 1,941 ש"ח.
דיון והכרעה
8.המחלוקת מתמקדת בפרשנות פסק הדין המשלים. למען הסר ספק יודגש, כי אינני יושבת כערכאת ערעור על פסק הדין המשלים. כל תפקידי לנסות ולהבהיר בהחלטה זו את אשר נקבע בפסק הדין המשלים על ידי כבוד השופטת גדות. יצוין כי ככל שהיו לצדדים השגות על פסק הדין המשלים, מקומן היה בערעור שלא הוגש. על כן כל אשר נותר הוא להבהיר את אשר נקבע.
בפסק הדין המשלים נקבעו ממצאים עובדתיים, שעל בסיסן ניתנת החלטה זו.
הסכומים שעל המבקש לשלם למשיבה בגין הדירה
9.לגבי הדירה, פסק הדין המשלים ברור לחלוטין ולא נותר מאומה הדורש הבהרה. בית המשפט קבע במפורש מהו הסכום שעל המבקש להחזיר למשיבה כדי שניתן יהיה להעביר את הזכויות בדירה בשלמותן על שמו, וכך נקבע: על המבקש לשלם סך של 1,060,764 ₪. מסכום זה יש לקזז 126,000 דולר בשקלים, על פי השער היציג ביום 31.3.01, וכן 20,000 ₪. ליתרה - לאחר ביצוע הקיזוז, כאשר נקבע, כי הסכומים המקוזזים אינם נושאי ריבית והפרשי הצמדה, יש להוסיף ריבית והפרשי הצמדה כדין מיום 1.5.01.
10.לגבי החנות – גם לגבי החנות הוראות פסק הדין המשלים ברורות. בית המשפט, בהתאם לראיות החדשות שהיו בפניו, ובהתאם להוראות בית המשפט העליון, קבע כי במקום הסכום של 64,000 דולר שנקבע כדמי שכירות, דמי השכירות אותם יש להשיב הם כדלקמן: סך של 71,700 דולר, על פי השער היציג של הדולר ביום 1.5.2002, כשהוא נושא ריבית מיום זה, ועד למועד התשלום בפועל; סך של 41,400 דולר על פי השער היציג ביום 15.4.2004 נושא ריבית מיום זה ועד מועד התשלום בפועל; סך של 36,672 ש"ח, נושא ריבית מיום 31.8.2005 ועד למועד התשלום בפועל; וכן, סכום בשקלים השווה ל- 41,500 דולר לפי השער היציג של הדולר ביום 1.3.2006, נושא ריבית מאותו יום ועד ליום התשלום בפועל.
11.כפי שנקבע במפורש בפסק דינו של בית המשפט, לדמי השכירות בגין החנות, יש להוסיף ריבית.
לאור האמור, ומרגע שביהמ"ש קבע שיש להוסיף ריבית בלבד, ולא קבע שיש להוסיף הצמדה, הרי שהכוונה היא לריבית לפי סעיף 4(א) לחוק פסיקת ריבית, דהיינו, "ריבית שקלית", כפי שנקבע בתקנה 3 לתקנות פסיקת ריבית והצמדה (קביעת שיעור הריבית ודרך חישובה), התשס"ג-2003.
קיזוז סך של 64,000 דולר מסכום דמי השכירות
12.בית המשפט קבע במפורש כי יש לנכות מסכום דמי השכירות שנקבעו בפסק הדין המשלים את הסכום הקודם שהועמד על סך 64,000 דולר, בהן חויבו המשיבות בפסק הדין הראשון.
13.יצוין, כי יחד עם הערעור שהגישו המשיבות לביהמ"ש העליון, הגישו גם בקשה לעיכוב ביצועו של פסק הדין הראשון. בהחלטתו מיום 26.11.2006, הורה ביהמ"ש העליון (כב' השופט חשין) לעכב את ביצוע החיוב הכספי שבפסק הדין הראשון - דהיינו
הסכום של 64,000 דולר, בגין דמי השכירות (למעט הוצאות ושכ"ט עו"ד), בכפוף לכך שהמשיבות יפקידו בקופת בית המשפט המחוזי בתוך 7 ימים ערבות בנקאית בסך 64,000$, כערכו ביום פסק הדין, ובצירוף הפרשי הצמדה וריבית עד ליום הפקדת הערבות.
לצורך כך, הנפיקו המשיבות שתי ערבויות בנקאיות - האחת ביום 30.11.2006 בסך 286,224 ש"ח, והשנייה, ביום 14.12.2006, בסך 3,075 ש"ח.
לאחר מתן פסק הדין המשלים, הגיש בנק לאומי לישראל בע"מ, אשר הנפיק את הערבויות הבנקאיות האמורות, בקשה בדרך של טען ביניים לבית משפט השלום בתל אביב, אשר נדונה בפני כב' השופטת אילה גזית. במסגרת הליך זה, טענו לזכות בכספים שהוחזקו בערבויות הבנקאיות בין היתר: המבקש, עו"ד סטרטינר בא כוחו של המבקש, וכן המשיבה. לטענת ב"כ המבקש, הוא שזכאי לכספים המוחזקים בערבות, מכוח הסכם שכר הטרחה עם המבקש. המשיבה טענה, כי מאחר וכספי הערבויות הבנקאיות הופקדו כשהן צמודות למדד ונושאות ריבית, נוצר פער משמעותי בין שווי הערבות לבין הסכום לתשלום על פי פסק הדין, לפיו הסכום צמוד לשער הדולר בלבד. לכן טענה המבקשת, כי היא זכאית להפרש בין הסכום שהופקד, לבין הסכום שנצבר בפועל במסגרת הערבויות.
בפסק דינו מיום 20.11.2014 בבקשה לטען ביניים, קבע ביהמ"ש, כי הזכאי לכספים המוחזקים בערבויות, הוא עו"ד סטרטינר, בא כוחו של המבקש, בגין החוב שחב לו המבקש, וכי סכום הערבויות יועבר אליו במלואו כאשר הוא נושא את פירותיו.
14.השאלה שדורשת הבהרה היא - האם יש עתה לנכות מסכום דמי השכירות שנפסקו בפסק הדין המשלים את מלוא הסכום בשקלים, שהצטבר בערבויות והועבר לעו"ד סטרטינר, ואשר כולל פירות ממועד ההפקדה, או את הקרן בלבד.
לטעמי, אין חולק, כי יש לזכות את המשיבות במלוא הסכום שהופקד על ידן ואשר הועבר למעשה לזכותו של המבקש, מתוך פרעון הערבויות. הסכום שהועבר לעו"ד
סטרטינר כולל את הפירות על הקרן, הואיל והערבות היתה צמודה. מרגע שהסכום הועבר במלואו לזכותו של המבקש, כאשר חובו לעוה"ד שלו שולם באמצעות הערבות - יש לקזז את מלוא הסכום לרבות הפירות, ששולמו למעשה על ידי המשיבות לעו"ד סטרטינר במקומו של המבקש.
על כן, הנני מורה, כי יש לנכות מדמי השכירות שנפסקו בפסק הדין המשלים, את מלוא הסכום שהועבר לעו"ד סטרטינר מהערבויות הבנקאיות.
האם יש לעשות התחשבנות כוללת ולקזז את החוב בגין דמי השכירות מהחוב בגין הדירה
15.סבורני, שבצדק טוען המבקש שיש לבצע חישוב כולל, ולקזז את חובן של המשיבות בגין דמי השכירות מחובו של המבקש לצורך קבלת מלוא הזכויות בדירה. מדובר במערכת יחסים אחת בין שני בני הזוג, שבאה לסיומה, כאשר אין ספק שהכוונה היא להביא להתחשבנות כוללת וסופית, הן לגבי הזכויות בדירה והן לגבי החנות, ורק לאחר ביצוע הקיזוז בין החובות של המבקש לבין חובותיהן של המשיבות, ולאחר תשלום היתרה למשיבות – יהיה זכאי המבקש למלוא הזכויות בדירה. יחד עם זאת, ביהמ"ש לא קבע כי הקיזוז כולל גם את ההוצאות שנפסקו בכל ההליכים המשפטיים לסוגיהם בערכאות השונות, ואין מקום לקבוע אחרת.
סוף דבר
לאור האמור, לאחר ניכוי הסכום ששולם לעו"ד סטרטינר מתוך סכום דמי השכירות שנפסקו בפסק הדין המשלים - תקוזז יתרת דמי השכירות מסכום החוב שחב המבקש למשיבה בגין הדירה, ותשולם לה היתרה, כשהיא נושאת ריבית והצמדה החל מהיום, ועד למועד התשלום בפועל. לאחר תשלום היתרה למשיבות, יהיה זכאי המבקש להעברת מלוא הזכויות בדירה על שמו.
כונס הנכסים יעביר את הזכויות בדירה על שם המשיב לאחר שישתכנע שכל ההתחשבנות התבצעה בהתאם להחלטה זו.
בנסיבות העניין, כל צד ישא בהוצאותיו.
אני תקווה שעם מתן החלטה זו, יגיעו כל ההליכים המשפטיים לקיצם.
המזכירות תעביר העתק ההחלטה לבאי כוח הצדדים.
ניתנה היום, 25 באוגוסט 2015, בהעדר הצדדים.
