1.התביעה בפניי צומצמה בהסדר דיוני מיום 20.10.2014 לתביעה לפיצוי ללא הוכחת נזק בסך של 71,000 ₪ לפי חוק איסור לשון הרע, התשכ"ה - 1965.
התובעים הם בעלי מניות בחברת א.י. אלונים עבודות עפר ופיתוח בע"מ (להלן: "החברה"). מטעמים שאינם רלוונטיים למחלוקת שנותרה להכרעה בתיק, היה לחברה חוב רשום בגין צריכת מים בספרי הנתבעת מס' 1 (להלן: "החוב"). לשון הרע יוחס להליך ביצוע עיקול מיטלטלין בביתם הפרטי של התובעים. אין חולק כי כתובת החברה לא הייתה בכתובתם הפרטית של התובעים. אין מחלוקת כי ההליך בוצע בנוכחות התובעת מס' 2, ילדיה, קבלן עצמאי מטעם הנתבעת מס' 2, שוטרים וכן גובה מס מטעם הנתבעת מס' 1.
כפי שאראה להלן מדובר באירוע שעיקרו קרה בד' אמות בית התובעים, בנוכחות ילדי התובעים, והמעורבים בעיקול כאשר רק התובעת מס' 2 נכחה. בעלה, התובע מס' 1 לא שהה באותה עת בבית. על פי הראיות, כמפורט להלן, התובעת מס' 2 ביססה את הדרישות של קיומה של לשון הרע בייחוס חוב החברה לתובעת מס' 2. התובעת מס' 2 הסבירה שכאשת חינוך יש לה מעמד ציבורי בעיני הבריות. כמו כן היא ביססה את הדרישה של הפרסום לנוכח נוכחות במקום של ילדיה והמעורבים בהליך מטעם הנתבעות 1 - 2.
2.ביום 17.10.12 החלה הנתבעת מס' 2 בהליכי גבייה של החוב נשוא המחלוקת, ולשם כך הגיע לביתם של התובעים, גובה מס מטעם הנתבעת מס' 1, ומסר להם טופס הודעה על ביצוע פעולה בכוח על פי סעיף 5 (4) לפקודת המסים (גביה). ההודעה יועדה לחברה. אין חולק כי כתובת החברה אינה כתובת התובעים. על פי גרסת התובע מס' 1 הוא פנה למשרדי הנתבעת מס' 2 לבירור פשר חוב החברה ובהעדר מענה הוא פנה גם למשרדי הנתבעת מס' 1. החוב לא הוסדר.
ביום 5.11.12 הגיע גובה המס בשנית לביתם של התובעים והמקום היה סגור. אז הוא הדביק על דלת הבית הודעה שניה על ביצוע פעולה בכוח.
ביום 11.4.13 הגיעו לבית התובעים גובה מס מטעם העירייה וקבלן לביצוע בפועל של פעולת העיקול נשוא ההתראות הקודמות. עותקי ההתראות צורפו כמוצגים 3 ו - 4 למוצגי התובעים (להלן: "המעקלים"). יחד עימם הגיעו לפחות עוד שני שוטרים (עמ' 15 לפרוטוקול). באותה עת שהו בבית התובעת מס' 2, בתה בת ה – 20 ובנה. הוסבר לתובעת מס' 2 כי מדובר בהליך גבייה בגין חוב החברה. ניסיונה של התובעת מס' 2 לדחות את קיום ההליך כי בעלה, התובע מס' 1, היה מחוץ לעיר לא צלח. אין מחלוקת כי בבית היה רק רכוש ביתי משפחתי.
על פי גרסת התובעת מס' 2 היא נדרשה לתת שיקים לסילוק חלק מהחוב בתשלומים, באיום שאם היא לא תעשה כן יעוקל ויוצא רכוש מביתה. בהעדר מוצא אחר היא מסרה שיקים בשווי כולל של 20,000 ₪. בהמשך השיקים חוללו ולאור ההסדר הדיוני בפרוטוקול מיום 20.10.14, הם לא נגבו (עמ' 2-3 לפרוטוקול מיום 27.4.15).
עם מסירת ההמחאות הדחויות על חלק מהחוב חדלו המעקלים מביצוע הליך העיקול.
3.בפער הזמנים בין הכניסה לבית לבין רישום השיקים, על פי גרסת התובעת מס' 2, המעקלים החלו להרים ציוד מהבית: "מזנון כבד, ספות ואת הטלוויזיה" (עמ' 8 לפרוטוקול מול שורות 21-22). במצב זה לגרסת התובעת היא שוכנעה ע"י בנה לרשום את השיקים. בכתב התביעה נטען שהוצאו מיטלטלין מהבית ובכך נגרם הלשון הרע ופורסם, כי היו במקום שכנים. העובדה האחרונה של נוכחות שכנים לא הוכחה.
ישנה מחלוקת עובדתית האם המיטלטלין הוצאו מהבית. על פי גרסת התובעת מס' 2, לאחר רישום השיקים, המיטלטלין הושבו הביתה (עמ' 8 לפרוטוקול מול שורה 27). הגרסה של הוצאת דברים מחוץ לבית נמסרה לבאי כוח התובעים ע"י התובע מס' 1 על אף שהיה באותה עת מחוץ לעיר ולמד על האירועים מבני משפחתו (עמ' 9 לפרוטוקול מול שורה 7).
מטעם הנתבעים הועד הקבלן מאיר מויאל. לשאלת בית המשפט הוא שלל כי המיטלטלין הוצאו מהבית (עמ' 14 לפרוטוקול מול שורה 15). לגרסתו במקום היו התובעת מס' 2 ובתה הבגירה. גרסת התחלת תהליך העיקול של מטלטלי בית התובעים מופיע בתעודה לתפיסת מיטלטלין מיום 11.4.13 (מוצג 7 למוצגי הנתבעות). על פי הדו"ח גם הבן היה במקום.
בסיכומיו טען בא כוח התובעים, עו"ד בוקר, כי התקיים פרסום בעצם הנוכחות של כל המעורבים בהליך שאינם עובדי הנתבעת 1 שהם הקבלן מאיר מויאל ושוטרים. בסיכומיו לא טען עו"ד בוקר שבחוץ היה קהל אנשים שראו את המתרחש.
הגנת אמת דיברתי – סעיף 14 לחוק איסור לשון הרע
4.בכתב ההגנה מטעם הנתבעת מס' 1 נטען להעדר סמכות עניינית, טענה שהייתה רלבנטית לסעדים שנמחקו מכתב התביעה בהתייחס לתקיפת החיוב והליכי הגבייה. הנתבעת מס' 1 אישרה שהנתבעת מס' 2 פועלת כזרוע ארוכה שלה (סעיף 15 לכתב ההגנה).
בהתייחס לעילת לשון הרע נטען להגנה לפי סעיף 14 של "אמת דיברתי" (סעיף 56 לכתב ההגנה) (סעיף 14 לחוק איסור לשון הרע). נטען כי העיקול בוצע כדין, תוך הפניה לחוק ההסדרים. נטען לזכות לגבות חוב החברה מבעלי מניותיה, טענה שנזנחה בסיכומים כאשר התברר שמדובר בחוב מים שעליו לא חלות הוראות סעיף 8 לחוק הסדרים במשק המדינה (תיקוני חקיקה להשגת יעדי התקציב), תשנ"ג – 1992 (להלן: "חוק ההסדרים") המרחיבות בנסיבות הסעיף את חבות התאגיד גם לבעלי השליטה. כן נטען להסדר שלא נוצל בדרך של השגה תוך יחוס החיוב לעשות כן לבעל המניות – טענה שאף היא נזנחה בסיכומים. הגביה של החוב נעשתה על ידי שימוש בפקודת המסים (גביה), אשר מסמיך גובה מס לגבות חוב של מס בהליך של ביצוע/הוצאה לפועל, ללא הליך משפטי מקדים [סעיף 5 לפקודת המסים (גביה)].
ההגדרה של מס בפקודה היא:
"לרבות מס רכוש העירוני, כל הסכומים המגיעים בעד הלוואות זרעים שהילוותה ממשלת ארץ – ישראל או ממשלת ישראל, כל מס , ארנונה, הלוואה ותשלום אחרים שעל גבייתם הוכרז או יוכרז ע"י הנציב העליון של ממשלת ארץ-ישראל או ע"י שר האוצר כגביה הכפופה לחוק הדין בגביית מיסים;" (סעיף 2 (1)לפקודה).
בהתייחס למים - חוק ההסדרים גם תיקן את הוראות חוק המים, תשי"ט - 1959. בפני לא נטען שהתיקון הסמיך את הגביה על פי חוק המים באמצעות פקודת המסים (גביה). הביסוס של גביית חוב המים באמצעות פקודת המסים (גביה) מבעלי המניות של החברה, נעשה ע"י הפניה לסעיף 8(ג) לחוק ההסדרים (סעיף 42 לכתב ההגנה). סעיף 8(ג) קובע את החבות של בעלי שליטה של חברה פרטית בהתייחס לחוב ארנונה של מחזיק שהוא תאגיד כאשר הנכס אינו משמש למגורים. הנסיבות כאן הן לגמרי אחרות. כי מדובר בחוב מים, ולא ארנונה ומדובר בחוב מים של פרויקט בניה ללא קשר לבית התובעים, שאינו כתובת החברה והוא בית פרטי. כמו כן, הסעיף קובע חבות אך לא את סמכות הגביה הישירה. סמכות הגביה הישירה קבועה בפקודת המסים (גביה) ולא בחוק ההסדרים.
די בכך היה כדי שנסח כתב ההגנה מטעם הנתבעת מס' 1 יראה כי קיימת טעות משפטית שעל פיה פעלו גובה המס והנתבעת מס' 2. אלא שהטעות המקורית, המשיכה גם בכתבי ההגנה של שתי הנתבעות, כאשר על כל כתב הגנה חותם עורך דין אחר. הטיעון השגוי נמשך גם בטיעון בקדם המשפט על ידי באי הכוח של הנתבעות (עמ' 2 לפרוטוקול).
בסיכומים של ב"כ הנתבעות לא נטען מדוע הייתה סמכות לגבות חוב מים באמצעות פקודת המסים (גביה).
השימוש בהליכי גביה באמצעות פקודת המסים (גביה) עלה בפני ביהמ"ש העליון בשבתו כבג"ץ בעניין-מנאע. שם הופעל הליך של גביה מנהלית של חובות מס וביטוח לאומי במחסומים שהקימה המשטרה לצרכיה המבצעיים. התהליך היה שבמחסום המשטרתי הציג כל מעוכב תעודת זהות ולאחר הבדיקה המשטרתית הבחינה עברה לידי אנשי הגביה. היה והתברר שהיה חוב, הוא נגבה במקום ובהעדר יכולת לשלמו, עוקל הרכב. ביהמ"ש קיבל את העתירה נגד פרקטיקה זו תוך קביעה שפקודת המסים גביה אינה מסמיכה, בנוסחה הנוכחי, את רשות המסים וביטוח הלאומי להפעיל את סמכויותיו הגביה במחסומים המשטרתיים. בהקשר לכך אומרת הנשיאה, כב' השופטת ד' ביניש, כי נדרשת הסמכה מפורשת להפעלת סמכויותיו לפי פקודת המסים (גביה). יש לפרש את הפקודה "באופן תלוי הקשר, תוך התחשבות בשיקולים שונים, ובהם "הזכות הנפגעת וחשיבותה החברתית היחסית, אותה מבקשת החקיקה להשיג, מיהות הרשות הפוגעת, ועוצמת הפגיעה בזכות."
כמו כן, הסמכות נדרשת להיות נזכרת במפורש בחוק [ בג"ץ 6824/07 מנאע נ' רשות המסים (20/12/10); דנג"צ 9411/00 ארקו תעשיות חשמל בע"מ נ' ראש עיריית ראשון לציון (19/10/09)].
כן נטען שביצוע עיקול בנוכחות התובעת מס' 2 ובתה, לא מהווה פרסום. הנתבעת מס' 1 גם הצטרפה לטענות ההגנה של הנתבעת מס' 2.
הטעות בקריאת תחולת חוק ההסדרים עלה גם מעדותו של העד מוטי אמנו, מנהל מחלקת הגבייה בעיריית באר-שבע. העד פירט שבטרם הגעה לבית בעלי המניות של החברה, היו ניסיונות עיקול של רכוש החברה שלא צלחו (עמ' 10-11 לפרוטוקול). העד לא היה במקום בעת העיקול.
5.טענות ההגנה של הנתבעת מס' 1 מופיעות גם בכתב ההגנה של הנתבעת מס' 2. כן נטען ע"י הנתבעת 2, להעדר יריבות כי הנתבעת מס' 2 היא שלוחה, היד הארוכה של הנתבעת מס' 1. כך גם עלה מעדותו של הקבלן שנשכר ע"י הנתבעת מס' 2. הוא פעל על פי הוראות הנתבעת מס' 2 שפעלה על פי ההתוויה של הנתבעת מס' 1. נטען אפוא שהנתבעת מס' 2 היא השלוח שפעל על פי ההנחיות של השולח.
התשתית הראייתית לא סותרת זאת. לא נטען כי הקבלן סטה מהנחיותיו או כי הונחה לפעול בניגוד להנחיות הנתבעת מס' 1. כאמור לעיל, השגיאה היא מבית מדרשו של השולח שהיא העירייה. הנתבעת מס' 1 לא שלחה הודעת צד שלישי נגד הנתבעת מס' 2.
הנתבעת מס' 2 טענה להגנה לפי סעיף 14 לחוק איסור לשון הרע וכן לפי סעיף 15 (2) לחוק איסור לשון הרע. נטען שהפעולה בוצעה על פי דין.
כאמור לעיל, היישום של הוראות חוק ההסדרים לחוב המים של החברה אצל בעלי המניות היה שגוי. הסמכות לגבות את החוב בדרך מנהלית לפי פקודת המסים (גביה) היא על פי דין בלבד, שכן מדובר בהליך של גבייה ישירה ללא הליך משפטי קודם. מטעם זה, גם לא ניתן לבסס את הגביה המנהלית על טעמים ציבוריים או מוסריים.
שני הנתבעים טענו להפרזה בסכום שנתבע לפיצוי וכי לא היה פרסום מעצם נוכחות בני המשפחה בלבד. כנגד, טען ב"כ התובעים לפרסום עניינו של התובע מס' 1 בפני אשתו וילדיו ומבצעי העיקול וכך גם עניינה של התובעת מס' 2.
להשלמה נטען ע"י הנתבעים כי גם אילו הוצאו מיטלטלין מהבית, לא ניתן לטעון ללשון הרע, שכן לא היה פרסום לסיבה להוצאת הריהוט. אין מחלוקת שהקבלן ואנשיו לא נתנו ביטוי בפרהסיה שממנו ניתן לדעת שמדובר בעיקול בגין חוב של החברה. הביטוי היחיד נעשה ביום 5.11.12 בהדבקה על דלת ביתם של התובעים של הודעה המהווה התראה. יחד עם זאת, אין מחלוקת שההתראה יועדה לחברה ולא לבאי הבית וכתובת החברה לא הייתה כתובת התובעים.
בסיכומיהם הדגישו באי כוח הנתבעות גם את חוסר המעש של התובעים להתמודד עם החוב.
6.לבסוף טען ב"כ הנתבעת מס' 1, עו"ד ג'פרי (יעקב) גודמן בסיכומיו, כי הנתבעת טוענת להגנה לפי סעיף 13 (9) לחוק איסור לשון הרע. טענה זו לא בא זכרה בכתב ההגנה של מי מהנתבעות. המקום להעלותה היה בכתבי הטענות ולא בסיכומים. הטענה על פניה עולה מטענת ההגנה של ביצוע פעולה כדין בהפניה לחוק ההסדרים. ההגנה היא הבאה:
"פרסום שהמפרסם חייב לעשות על פי דין או על פי הוראה של רשות המוסמכת לכך כדין או שהוא רשאי לעשות על פי היתר רשות כאמור;" (סעיף 13 (9) לחוק איסור לשון הרע).
עו"ד גודמן טען כי הסעיף נועד לאפשר לרשות לבצע את סמכויותיה במרווח של טעויות בתום לב. הטעות כאן היא משפטית. על פניו לנוכח הגיבוי בהליך זה לפרשנות השגויה אין מדובר בטעות של מנהל מחלקת הגבייה.
ההגנה האמורה קובעת כי בנסיבותיה, יוכר הפרסום כמותר. אלא שהנתבעות חלקו על קיומו של פרסום בכתב ההגנה. הטענה אפוא, סותרת את טענת ההגנה שלא היה פרסום.
לעניין הנזק - טען עו"ד גודמן לחלופין כי אם הוכחה העילה אזי על פי הנסיבות אין לפסוק את מלוא הפיצוי הנתבע תוך הפניה לפסיקה ומחקר אמפירי לסכומים המקובלים לפי ערכאה ומחוז. על כך השיב חברו ב"כ התובעים שבכל מקרה יש לפסוק פיצוי לכל תובע. דהיינו, מחצית הסכום שנתבע. כן טען ב"כ הנתבעת מס' 1 כי מדובר בפיצוי נזיקי ויש להחזיר את המצב לקדמותו ולא יותר מכך. ב"כ התובעים טען לסעד של פיצוי ללא הוכחת נזק.
דיון
7.עילת תביעה אזרחית לפי חוק איסור לשון הרע קמה בנסיבות של פרסום שתוכנו עלול להשפיל, לבזות, לפגוע במשרה או במשלח יד (סעיף 1 לחוק). תנאי לתחולת העוולה הוא הפרסום (סעיף 2 לחוק איסור לשון הרע).
אין מחלוקת שההתראה שהודבקה על דלת בית התובעים (מוצג 6 למוצגי הנתבעת) לא התייחסה לבני הבית וגם לא הייתה בה כתובת התובעים. בהיבט זה מי שעבר במקום ולא הכיר את עיסוק בני הבית היה יכול לתהות מדוע ההודעה הודבקה על דלת זו.
על פי התשתית הראייתית שהונחה בפני הליך העיקול עצמו היה פרסום על פניו אלו היו בחוץ שכנים שהיו רואים חפצי הבית מוצאים ואת בני הבית נרגשים ורועשים כנגד הביצוע גם ללא פירוט תוכן ההליך. אך הראיות לא ביססו קיומם של שכנים, או עדים אחרים שלא קשורים לעיקול.
מכאן אפנה לתהליך שקרה בפועל והוכח. לבית התובעים הגיע קבלן מטעם הנתבעת מס' 2 אשר הייתה שלוחה של הנתבעת מס' 1. עמו הגיע לפי עדותו של מאיר מויאל גם גובה המס, שלא העיד ושוטר/שוטרים שלא העידו. ההגעה הייתה לגבות חוב של החברה.
התהליך התנהל מנקודת מוצא שבעלי המניות חייבים לשלם את החוב מבלי שהיה בידי השולחת, הנתבעת מס' 1, או השלוחה, הנתבעת מס' 2 פסק דין הקובע את החיוב של בעלי המניות, או דבר חקיקה הקובע זאת, כפי שכבר קבעתי לעיל.
הביצוע הניח כי היה בסיס משפטי להליך ובכלל זה גם מפני חוסר המעש בהתייחס להתראות קודמות.
בנסיבות אלה הועמדה התובעת מס' 2 במגננה. השיחה עם התובע מס' 1 בטלפון לא שינתה את המצב. על פי עדותה גם אילו היא רצתה לשלם את החוב היא לא הייתה יכולה לעשות כן בהעדר כיסוי לסכום שנדרש. היא העידה כי היא ובעלה היו בקשיים כלכליים ומצוקתה אף גברה מאחר והיה לה ברור שהשיקים יחוללו והדבר יפגע בה במקום עבודתה כעובדת חינוך. על מנת להימנע מלקיחת חפצי הבית היא שמעה לעצת בנה לרשום שקים על פי הפריסה שהוצעה ע"י הקבלן וגובה המס על אף שידעה שהם לא יכובדו.
אני מקבלת את המצוקה בו נמצאה התובעת מס' 2 בהתייחס לחיוב החברה. התובעת מס' 2 מצאה את עצמה במגננה שיש בה כדי להשפילה בעיני הנוכחים. הן ילדיה והן כל מי שהיה מעורב בהליך העיקול. לכן לגביה הוכח כי חלות הוראות סעיף 1 (1) רישא לחוק איסור לשון הרע. אני גם מקבלת את עמדת בא כוח התובעים, עו"ד רפי בוקר, כי התובעת מס' 2 הושפלה קודם כל בעיני ילדיה וגם בעיני מבצעי העיקול. לכן, התובעת מס' 2 הוכיחה גם את הפרסום. שכן היא נדרשה לשלם באופן אישי מכספיה את החוב בנסיבות של גביה מנהלית שמטבעה היא חד צדדית. היא אכן כתבה שקים שנועדו להמשך מחשבונה הפרטי כשהיא יודעת שהם לא יכובדו והיא תהפוך ל"חייב מוגבל".
כפי שכבר קבעתי לעיל, לא היה אמת בפרסום. הנתבעות לא החזיקו פסק דין הקובע את חיוב בעלי המניות והביסוס המשפטי לגביה מבעלי מניות היה שגוי. שונה היה המצב אילו הנתבעת מס' 1 אחזה בפסק דין הקובע את חיוב בעלי המניות לחובות החברה.
8.טענת ההגנה שעליה התבססו הנתבעות לפי סעיף 14 לחוק איסור לשון הרע קובע כי זו תהיה הגנה טובה שהדבר שפורסם היה אמת והיה בפרסום עניין ציבורי. קבעתי כי הפרסום לא היה אמת, דהיינו כי יש חוב שעל הנתבעים לשלמו. גם לא היה עניין ציבורי לפרסם שלתובעת מס' 2 יש חוב. מכאן גם לא עומדת ההגנה של קיומו של עניין ציבורי.
העניין הציבורי לא נבחן באופן תאורתי. אלא על פי העובדות המקרה. לכן אילו היה בידי הנתבעות פסק דין חלוט הקובע את חיוב התובעים בחוב - היה עניין ציבורי להפעילו כולל בהליכי גביה של עיקולים, דרך מערכת ההוצאה לפועל. אך זה לא היה המקרה.
כפי שציינתי לעיל גם לא חלה ההגנה לפי סעיף 15 (2) לחוק איסור לשון הרע, שכן לא הוכח קיומה של החובה החוקית לגבות חוב בגין צריכת מים באתר בנייה באופן אישי מהתובעת מס' 2.
מכל הטעמים הללו אני קובעת כי התובעת מס' 2 הוכיחה את החבות של השולחת, היא הנתבעת מס' 1. מאחר והתשתית הראייתית מצביעה על כך שהנתבעת מס' 2 פעלה על פי הנחיית הנתבעת מס' 1, וכך גם פעל הקבלן, לא מצאתי שיש לחייב את הנתבעת מס' 2. לאור הוראות סעיף 2 לחוק השליחות, תשכ"ה - 1965. כי בטענת הגנה של הנתבעת מס' 1 המאשרת את הפרשנות של פקודת המסים (גביה) וחוק ההסדרים יש גם אשרור בדיעבד של מעשיה של הנתבעת מס' 2 (סעיף 6 (א) לחוק השליחות).
9.התובע מס' 1 לא היה בביתו. הוכח שהאירוע התנהל בתוך כתלי הבית ולא היו שכנים או אחרים בסביבה. התובע מס' 1 היה מודע לדרישות התשלום ממנו ומאשתו והכיר את הרקע לחוב הנטען. הוא לא הועמד בפני המעורבים בעיקול ובפני ילדיו במצב שבו האנשים הזרים טוענים שהוא חב באופן אישי את החוב. לכן בעיקול השגוי לא מצאתי לשון הרע לגביו. התובע מס' 1 לא טען שהאירוע המשפיל היה גם בכך שפעמיים הגיעו לביתו כדי להתרות ולבצע רישום ביחס לחוב של החברה שלו.
הטענה בכתב התביעה לאירוע המשפיל היה לגבי האירוע של הוצאת המעוקלים לעיני השכנים – שגם לא היו. באירוע זה, התובע מס' 1 לא היה נוכח. גובה המס והמעקלים לא פרסמו שזה חוב אישי של תובע 1. לפיכך, תביעת התובע מס' 1 נדחית.
הנזק
10.התביעה הוגשה בהתייחס לשני התובעים. סכום הפיצוי שנתבע הוא 71,000 ₪. בא כוח הנתבעת מס' 1 טען כי אין מקום לפסוק את מלוא הסכום.
בסיכומים פירש בא כוח התובעים את הסכום שנתבע כפיצוי לשני התובעים כאשר כל תובע זכאי למחצית. דהיינו, 35,500 ₪. בא כוח הנתבעת מס' 1 טען כי יש לפסוק פחות והפנה לפסיקה וסטטיסטיקה.
הזכות לפיצוי על חוק איסור לשון הרע היא ללא הוכחת נזק (סעיף 7 א (ב) לחוק איסור לשון הרע).
התובעים מראש לא עתרו למלוא הסכום הקבוע בחוק.
הפסיקה קבעה כי בעת פסיקה של פיצוי בגין לשון הרע, תבחן הפגיעה על פי הנפגע [רע"א 4740/00 אמר נ' יוסף, פ"ד נה (5) 510, 525; רע"א 10520/03 בן גביר נ' דנקנר (12/11/06)] (להלן: עניין-בן גביר")].
הרקע לגביית החוב היה שהנתבעת מס' 3, שנמחקה, ביצעה עבודה קבלנית בחצרים ובהקשר לכך נדרשה למונה מים. בתהליך החיבור והניתוק היה מעורב רק התובע מס' 1. על פי עדותו החוב שנתבע היה שגוי. הוא היה ער לכך אך החברה נקלעה לקשיים כלכליים, והנושא לא טופל על ידו באופן ממצה. בהמשך החל הליך של התראות מטעם גובה מס של הנתבעת מס' 1 וגם בהקשר לכך לא הייתה התייחסות נאותה של התובע מס' 1. לטענת ב"כ התובעים, הטעם לכך היה חסרון כיס. העדר התייחסות כלל גם אי- משיכת דואר רשום (עמ' 10 לפרוטוקול).
מחמת שגובה המס סבר, כאמור, כי יש לו סמכות לגבות את חוב הנתבעת מס' 3 מבעלי המניות הגיעו לבית התובעים גובה מס, הקבלן, ושוטרים לביצוע העיקול וההוצאה של המעוקלים והתובעת מס' 2 נאלצה להציע שיקים דחויים על חלק מהחוב. על פי התשתית הראייתית היא לא הסכימה בגלל שידעה שלא יהיה לשיקים כיסוי והיא ביקשה לא להיקלע למצב של חייב מוגבל. השיח התנהל כאשר התובעת מס' 2 עומדת בפני החלופה של הליך של הוצאת ריהוט מביתה, שלפי תחושתה היה מבייש אותה בעיני שכניה, לבין פגיעה בשמה כבעלת חשבון בנק שהופך למוגבל.
השתכנעתי כי התובעת מס' 2 אינה מעורה בעבודה שביצעה החברה בחצרים או בפרטי החוב. היא אשת חינוך ושמה כמי שמקיימת חוקים ונורמות חשוב לה. הגביה העמידה אותה במצב קשה נפשית בפני המעורבים בעיקול וילדיה.
המטרות של הפיצוי לפי סעיף 7 א' (ב) לחוק איסור לשון הרע הן המטרות של הפיצוי על פי דיני הנזיקין. דהיינו, השבת המצב לקדמותו, וגם כפונקציה מחנכת (עניין - בן גביר, סעיף 24 לפסק דינה של כב' השופטת ע' ארבל).
11.הספק האם חוב מים הוא מס היה צריך לעמוד לנגד עיני גובה המס והמחלקה המשפטית. אלו נבחנה שאלה זו מלכתחילה לא היה צורך לבחון את השאלה האם סעיף 8(ג) לחוק ההסדרים רלבנטי.
משהוסק, בטעות, שמדובר במס, והתברר שלא ניתן לגבות את החוב מהחברה עצמה, נבחנו דרכי גביה אחרות ומכאן הפנתה העיריה לסעיף 8 (ג) לחוק ההסדרים. אלא שקריאה פשוטה של הסעיף היה צריך להתוות את הדרך המשפטית והמנהלית. הנסח לא הותיר ספק בניסוח המאפשר לקרוא לחוב מים "מס" על פי הגדרת מס בפקודת המים (גביה). כמו כן, סעיף 8 לחוק ההסדרים מדבר אך ורק על ארנונה של נכס שמוחזק על ידי חברה פרטית שאינו בית פרטי. די היה בכך כדי להבהיר שאין זה המקרה לגביה מבעלי המניות בהליך מנהלי.
הנסיבות הן אפוא של גביה מנהלית בהתבסס על פרשנות לא נכונה של דברי חקיקה. לפיכך, אני פוסקת לתובעת מס' 2 את הסך של 35,000 ₪.
הסכום מוצדק. כי בשימוש לא נאות של סמכות שלא ניתנה גם נפגעו זכויות יסוד של התובעת מס' 2, טענה שאמנם לא נטענה (עניין - מנאע), ולא רק שמה הטוב.
סוף דבר
12. א.התביעה לפיצוי בגין לשון הרע בהתייחס לתובעת מס' 2 מתקבלת. הנתבעת מס' 1 תשלם לתובעת מס' 2 סך של 35,000 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין מהיום ועד ליום התשלום המלא בפועל. כמו כן הנתבעת מס' 1 תשלם לתובעת מס' 2 הוצאות משפט בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום ההוצאה ועד ליום התשלום המלא בפועל וכן שכ"ט עו"ד בסך של 7,500 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין מהיום ועד ליום התשלום המלא בפועל. בקביעת שכר הטרחה לקחתי בחשבון שרוב העתירות בכתב התביעה המקורי נמחקו שכן לא היו בסמכויות בית משפט זה.
ב.התביעה של התובע מס' 1 נדחית, כי היא לא הוכחה.
ג.התביעה נגד הנתבעת מס' 2 נדחית. בנסיבות היותה תאגיד עצמאי היה עליה לבחון
את ההנחיה המשפטית שהיא קיבלה לפני שפעלה. לכן, אינני פוסקת לה הוצאות משפט או שכ"ט עו"ד.
זכות ערעור תוך 45 יום לביהמ"ש המחוזי בבאר-שבע.
המזכירות תמציא את פסק הדין לב"כ הצדדים.
ניתנה היום, ה' כסלו תשע"ו, 17 נובמבר 2015, בהעדר הצדדים.
