האשמה בבגידה – האוסרת אישה לבעל המאשים ומחייבת בגט, ושתיקתה – האם כהודאה היא? תביעת שלום בית – כנותה וסיכוייה

רקע

לפנינו תביעת שלום בית של האישה ותביעת גירושין של הבעל.

הצדדים נישאו בשנת 1995, נישואין ראשונים של שני הצדדים. לצדדים שני ילדים בגירים, אחד מהילדים הוא בעל צרכים מיוחדים. הבעל עזב את הבית חמישה חודשים קודם לתביעה.

לדברי האישה, הבעל עזב ללא כל סיבה. לדבריה ה'דברים' יכולים לשוב ולהיות מתוקנים ועל כן היא והילדים מבקשים את שובו הביתה.

הבעל טוען כי מייד כשביקש לשוחח עם האישה היא האשימה אותו לעיני הילדים כי יש לו מאהבת ומאז הפסיקה לדבר איתו. לדבריו האישה לא עשתה כל מאמץ להחזירו הביתה אלא הפנתה אותו לעורכת הדין שלה.

עוד טוען הבעל כי במשך עשרים ושתיים שנות הנישואין יחסי האישות היו מאולצים והאישה טענה כי הוא מגעיל אותה.

עוד: לפני ארבע־עשרה שנה ביקר בבית הצדדים עמית של האישה ממקום עבודתה [אלמוני]. הבעל טוען כי בין השניים הייתה התנהגות בעלת אופי מיני משום שהם שפשפו את רגליהם זה בזו ללא ידיעה כי הבעל רואה זאת מהמרפסת. חששותיו כי האישה בוגדת בו התאמתו, משום שלאחר שעזב את הבית סיפרו לו שתי חברות האישה כי היה לה רומן עם [אלמוני].

ועוד: לדבריו עזב את הבית בגלל התנהגות שלה:

לא יכולתי לסבול את ההתנהגות של [פלונית]. היא הייתה אומרת לי: "אתה יכול ללכת אם לא מתאים לך, הדלת פתוחה, לך לבחורות אחרות, תעשה מה שאתה רוצה."

(שורות 125–126 לפרוטוקול מי"ג במרחשוון התשע"ח – 2.11.2017)

לדבריו הוא נישאר בבית ולא עזב מיד בגלל הרצון לשמור על הבית ועל הקשר עם הילדים.

בית הדין שמע את עדותו של הנטען, [אלמוני]. העד הודה כי עבד עם האישה באותו מקום עבודה וכי היה בביתה לצורך הבאת מסמכים מהעבודה, אולם הכחיש מכול וכול כי היו ביניהם יחסי אישות.

בית הדין שמע את העדה גברת [...] שהעידה כי שמעה מפי האישה שהיא בוגדת עם [אלמוני] בבית הצדדים.

דיון והכרעה

א.   לעניין תביעת הגירושין של הבעל

שתיקה כהודאה – מתי?

בא כוח הבעל תומך את יתדותיו בדין 'שתיקה כהודאה'. לדבריו מכיוון שהאישה שתקה בדיון בבית הדין נוכח ההאשמות כי בגדה בבעל, הרי היא מודה בטענות, ומכאן שחל עליה דין 'מזנה' והפסידה את כתובתה ותוספת כתובתה.

ראשית יש לומר כי האישה לא שתקה. ראה (שורות 117–119) בפרוטוקול הדיון מיום י"ג במרחשוון התשע"ח (2.11.2017):