הגדרת תאונה כתאונת דרכים- פרשנות פוליסת הביטוח

השופט ת' אור:

העובדות וההליכים

‎1. זיאד עלי חמאדה ( להלן: המשיב), עבד בחברת צמנטכל - קרקע ומבנים בע"מ. ביום ‎4.4.89 נפל עליו שיגום, שהיה קשור לאונקל של מנוף המותקן על מחפר זחלי, עת עסק בשטיפת ציוד במקום עבודתו ( להלן: התאונה). כתוצאה מהתאונה נפגע המשיב בראשו ובגבו. הועדה הרפואית של המוסד לביטוח לאומי קבעה לו מאה אחוזי (‎100%) נכות לצמיתות. הכלי נשוא הדיון, המחפר הזחלי ( להלן: המחפר) היה מבוטח בעת התאונה בפוליסת ביטוח חובה אצל אליהו חברה לביטוח בע"מ ( להלן: המערערת). המשיב הגיש תביעה נגד המערערת וקרנית קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים ( להלן: קרנית). תביעתו נגד אלה הושתתה על כך, שאלה חייבות לפצותו לפי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה‎1975- ( להלן: חוק הפיצויים); לחילופין, הוא תבע את מנהל העבודה באתר בו ארעה התאונה, את מעבידתו, את המבטחת של המעבידה, את מפעיל הכלי המעורב בתאונה ואת בעליו. תביעתו נגד נתבעים אלה היתה בעילת רשלנות לפי פקודת הנזיקין. עילה זו היוותה עילה חלופית, אם לא תוכר תביעתו נגד המערערת וקרנית לפי חוק הפיצויים. במסגרת זאת הוגשו גם הודעות צד שלישי, בין היתר, לחברת מקורות, לחברת ביטוח הפניקס הישראלי ולחברת ביטוח קורנהיל.

בבית המשפט המחוזי פוצל הדיון, כך שראשית נדונה השאלה בדבר קיום חבות של המערערת וקרנית כלפי המשיב לפי חוק הפיצויים.

‎2. בעת התרחשות התאונה טרם נכנס לתוקפו חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים (תיקון מספר ‎8), התשנ"א‎1990-. בחינת תחולת חוק הפיצויים על התאונה חייבת, על כן, להעשות לפי ההגדרות של המונחים "תאונת דרכים" ו"רכב מנועי" במתכונתן לאחר חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים (תיקון מספר ‎4), התשמ"ג‎1983- ( להלן: תיקון מספר ‎ 4) אך לפני תיקון מספר ‎8 הנ"ל.

‎3. בית המשפט המחוזי קבע, כי המחפר נשוא הדיון עונה להגדרת המונח "רכב" לפי חוק הפיצויים והשימוש שנעשה בו נכנס לגדר ההגדרה של שימוש ברכב מנועי. כפועל יוצא פסק בית המשפט כי התאונה היא "תאונת דרכים" כמשמעותה בחוק הפיצויים. בנוסף, נקבע על ידו, כי המערערת מושתקת מלהתכחש לחבותה על פי הפוליסה אשר הוצאה על ידה. כמו כן נקבע, שאף אם לא היו מתקיימים יסודות טענת ההשתק במקרה דנן, ניתן היה להגיע לתוצאה זהה על ידי יישום חובת תום הלב (סעיפים ‎12 ו‎39- לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג‎1973-, להלן: חוק החוזים). זאת ועוד. בית המשפט אף קבע, שניתן להשתית את חובתה של המערערת לפצות את המשיב על חוזה הביטוח שכרתה עם בעלת המחפר. לאור קביעותיו אלו, בית המשפט המחוזי חייב את נהג הרכב, את בעלת הרכב ואת המערערת, לפצות את המשיב, ודחה את התביעה נגד יתר הנתבעים, לרבות צדדים שלישיים ( המשיבים מספר ‎ 4-2 ו ‎ 9-7- להלן: המשיבים).

‎4. לאחר שהחליט בית המשפט המחוזי בעניין חבות המערערת לפצות את המשיב, הגיעו בעלי הדין להסכמה בדבר שיעור הפיצויים אשר ישולם למשיב: סכום של ‎800,000 ש"ח (מעבר לסכומים ששולמו למשיב על ידי המוסד לביטוח לאומי), בצירוף הפרשי הצמדה, הוצאות ושכר טרחת עורך דין. הוסכם, שסכום זה ישולם על ידי המערערות: המערערת וקרנית. אך באותו שלב ידוע היה, שהמערערת מתכוונת להגיש ערעור על פסק הדין, וברור היה, ואף הותנה, שאם ערעורה יתקבל תחול חובת התשלום על אלה שנתבעו על ידי המשיב על פי פקודת הנזיקין. בעלי דין אלה יהיו חייבים להחזיר למערערות את מה ששילמו למשיב. ביחסים ביניהם הוסכם, שאם לא יגיעו להבנה בעניין חלוקת נטל הפיצוי הכספי, יכריע בכך בית המשפט המחוזי. בקשר לכך, גם נחתם הסכם בין המערערות ליתר בעלי הדין. על פי הסכם זה, הפך, למעשה, המשיב לצד פורמלי בערעור זה, כשההתדיינות בערעור היא בין בעלי הדין האחרים בשאלת האחריות לפיצויו.

אכן, בערעור שבפנינו מבקשות המערערות שייקבע שלא חלה עליהן אחריות לפיצוי המשיב, וכי היא חלה על בעלי הדין האחרים. נדגיש, שאין טענה מטעם המערערות שגם אם בדין חוייבה המערערת לפצות את המשיב, יש מקום להטיל חבות גם על בעלי דין אחרים תוך חלוקת האחריות בינה לבינם. אם חיובה של המערערת הוא מכוח היות התאונה תאונת דרכים במובן חוק הפיצויים, הרי מכוח הוראות סעיף ‎8 לחוק, הדן בייחוד העילה, ברי שאין להטיל חבות בגין אותה תאונה מכוח פקודת הנזיקין. אך אפילו מקור חבותה של המערערת אינו מכוח החוק - וכפי שיובהר בהמשך, זה המצב בענייננו - לא נטענה טענה כי במקרה כזה, יש להטיל חובת תשלום פיצויים גם על בעלי דין אחרים מכוח חבותם לפי פקודת הנזיקין. לפיכך, יהיה עלינו לבחון להלן רק אם חלה על המערערת אחריות לפיצוי המשיב. אם התשובה לכך חיובית, בכך ייתם הדיון בערעור זה.

את דיוננו להלן נתחיל בבחינת השאלה אם המחפר הוא כלי רכב במובן חוק הפיצויים, וכנגזר מכך, האם התאונה הנדונה היתה תאונת דרכים. לאחר מכן, נתייחס לשאלת קיומה של חבות מצד המערערת כלפי המשיב, אף אם התאונה לא היתה תאונת דרכים.

האם התאונה היא "תאונת דרכים" לפי חוק הפיצויים?

‎5. המחלוקת העיקרית אשר התגלעה בין בעלי הדין בבית המשפט קמא התמקדה בשאלה האם המחפר הינו "רכב" או "רכב מנועי" כהגדרתו בחוק הפיצויים. הגדרת המונח "רכב", כפי שתוקנה בתיקון מספר ‎4, וכפי שהיתה בתוקף בעת התאונה (ואף כיום) היא כלהלן:

"רכב הנע בכוח מכני על פני הקרקע ועיקר ייעודו לשמש לתחבורה יבשתית, לרבות רכבת, טרקטור, מכונה ניידת הכשירה לנוע בכוח מכני בכביש ורכב נגרר או נתמך על ידי רכב מנועי, ולמעט כסא גלגלים, עגלת נכים ומדרגות נעות".

על פי תעודת עובד ציבור של משרד התחבורה, המחפר הינו מחפר זחלי. ייעודו הבלעדי של המחפר הוא ביצוע עבודות עפר, כגון: העמסת והרמת חול. על פי תצהירו של נהג המחפר, מדובר במחפר בעל מנוע הנוסע על שרשרת זחלים ובעל זרוע ארוכה לצורך הרמת מטענים. למנוף קבינה, מתוכה מופעלים, באמצעות ידיות המנוף, מערכת הנסיעה, מערכת ההרמה, סיבובי הזחלים וצידוד הזרוע של המנוף. למחפר אין אישור של משרד התחבורה לנוע על הכביש. הוא מועבר מאתר לאתר באמצעות משאית או גורר אחר.

אין מחלוקת בין הצדדים שהמחפר נשוא הדיון אינו נופל לגדר ההגדרה הבסיסית של "רכב" ("רכב הנע בכוח מיכני על פני הקרקע ועיקר ייעודו לשמש לתחבורה יבשתית"), שכן אין ייעודו לשמש לתחבורה יבשתית. המחלוקת ביניהם נסובה סביב השאלה האם המחפר נכלל באחד ממצבי הריבוי של הגדרת "רכב מנועי". לטענת המשיבים, המחפר נכנס לגדר התיבה "מכונה ניידת הכשירה לנוע בכוח מיכני בכביש" או המונח "טרקטור". לטענת המערערת, אין המחפר נכנס לאף אחת מהחלופות בהגדרת "רכב" בחוק הפיצויים.

‎6. שאלת פרשנותה של התיבה "מכונה ניידת הכשירה לנוע בכוח מכני בכביש" העסיקה רבות את בתי המשפט. הדילמה התמקדה בשאלה מהי המשמעות שיש ליתן למונח "כשירות". האם הכשירות האמורה היא כשירות פיסית, קרי, עצם היכולת של מכונה ניידת לנוע על הכביש, או שמא כשירות נורמטיבית, קרי, כשירות על פי דין לנוע על הכביש. הדיעות בענין זה היו חלוקות. ברע"א ‎3534/97 אטליס נ' יוסף ישראלי ואח' (טרם פורסם) הוכרע לאחרונה בסוגיה זו. קבענו שם, שלצורך קביעת כשרותה של מכונה ניידת יש לאמץ את מבחן הכשירות הנורמטיבית. על טיבו של מבחן זה נקבע בפסק הדין הנ"ל כך:

"כשירותה של מכונה ניידת כמובנה במצב הריבוי של הגדרת 'כלי רכב' תיבחן על פי כשירותה הכללית של מכונה ניידת מסוגה לנוע בכביש. אם קיימת לגביה כשירות כזו, היא תחשב ל"רכב מנועי", אפילו אם בעת התאונה לא היה רישיון תקף לנהיגה בה".

הטעמים והמדיניות אשר הובילו למסקנה זו, פורטו בפסק הדין בהרחבה ואין טעם לחזור על הדברים.

יישומו של מבחן הכשירות הנורמטיבית בעניינו של המחפר הנדון, מוביל למסקנה שאין הוא נכנס לגדר המונח "רכב" באמצעות מצב הריבוי הדן במכונה ניידת. למחפר אין כשירות כללית לנוע על הכביש על פי דיני התעבורה והוא מובל ממקום למקום באמצעות כלי רכב אחר. העובדה, העולה מעדותו של נהג המחפר, לפיה ניתן לו לעיתים היתר חריג לעלות על אספלט, אינה משנה את אופיו של המחפר. לענין זה נקבע ברע"א ‎3534/97 הנ"ל:

"גם חריגים מסוג זה לא ישנו מאופיה של המכונה הניידת הנידונה ככלי אשר אינו 'כלי רכב' כמשמעו בחוק הפיצויים. העובדה שנסיעתה על הכביש הותרה בנסיבות מיוחדות על פי הדין, אינה עושה אותה ל'כלי רכב', שכן, ככלל, אין היא מותרת בנסיעה בכביש וכלל זה 'מעצב את אופיה' כמכונה ניידת אשר אינה כלי רכב" (פיסקה ‎27 שם).