בפני בקשת התובעים להפעלת סמכות בית המשפט מכוח סעיף 6 לפקודת ביזיון בית המשפט (להלן: "הפקודה") בגין הפרת צו מניעה זמני מטעם המשיבה 1 , עיריית צפת, ולהטלת קנס כספי או כל סעד אחר אשר יבטיח את קיום הצו האוסר לבצע שינויים ושיפוצים בנכס נשוא התביעה.
רקע:
המבקש 1, הוואקף האסלאמי בצפת וטבריה, שומר ומנהל את נכסי הוואקף והבעלים הרשום בגוש 13069, חלקה 129 שבצפת (להלן: "הנכס"). המבקש 2, מר סעדיה, הינו חוכר מכוח הסכם שכירות עם המבקש 1 במטרה לשפצו ולהתגורר בו.
המשיבה , עיריית צפת, טוענת כי מדובר במבנה היסטורי ששימש אותה במשך עשרות שנים לצורך פעילות ציבורית ואיננו מתאים למגורים. המשיבה 2, האפוטרופוס לנכסי נפקדים (המדינה) צורפה כצד להליך, בתאריך 29.12.18 וזאת לבקשת המשיבה 1, כאשר המשיבה 2 צורפה מן הטעם שביום 12.11.18, הגישה תביעה בבית המשפט המחוזי בעניין הנכס מושא התביעה דנן בבקשה למחיקת רישום הבעלות של המבקש 1 ומחיקת הערת האזהרה של המבקש 2 מפנקס השטרות, ולהצהיר על בעלות המקרקעין ומתן צו רישום בעלות על שם האפוטרופוס לנכסי נפקדים.
בתאריך 14.07.2016 ניתן על ידי כבוד השופטת מיכל ברלינר – לוי , צו מניעה זמני מנומק ומפורט נגד המשיב 1 המסתכם בזו הלשון:
"אשר על כן – הבקשה למתן צו מניעה זמני המונע מן המשיבה לעשות כל שימוש בנכס – נדחית.
הבקשה למתן צו מניעה זמני המונע מן המשיבה לערוך שינויים ושיפוצים בנכס עד הכרעה בתובענה העיקרית – מתקבלת."
(להלן:"הצו").
בתאריך 16.7.19, הגישו המבקשים את הבקשה דנן לפי פקודת ביזיון בית המשפט, והמשיבה 1 השיבה לבקשה בתאריך 18.8.19. לאחר דחיות רבות נערכו שני דיונים בבקשה. בתאריך 16.1.20, העיד החוקר מטעם המבקשים. בתאריך 1.6.20, העידו המבקש 2 ועד ההגנה מר שרלי שריקי. המבקשים הגישו סיכומיהם והמשיבה הגישו את סיכומיהם והמשיבה 2 הודיעה כי מאחר והעניין נוגע למבקשים ולמשיבה 1, הרי שהיא משאירה את העניין לשיקול דעת בית המשפט.
תמצית טענות המבקשים:
המבקשים טענו כי המשיבה 1 הפרה את הצו האוסר על עריכת שינויים ושיפוצים בנכס עד להכרעה הסופית בתובענה העיקרית וצירפו דו"ח חוקר פרטי שנכח במקום ותיעד עבודות התאמה ושיפוץ (נספח 3 לבקשת המבקשים). לטענתם, המשיבה 1 הפרה את הצו בכך שמסרה את הנכס לאגף הרווחה שלא כדין, שינתה את השימוש של הנכס ממשרד רשות העתיקות למרכז סוציאלי לטיפול בהתמכרויות, שיפצה את הנכס ושינתה אותו.
לטענת המבקשים, מטרתה של הוראת סעיף 6 לפקודה הינה אכיפת צווי בית המשפט כאשר הסנקציה המוטלת לצידה נודעה לסייע באכיפה. לטענתם, בית המשפט מוסמך להטיל קנס בפועל לתשלום מידי ולא רק קנס מותנה הצופה פני עתיד. אשר על כן, המבקשים טענו כי יש לחייב את המשיבה 1 בקנס חד פעמי בסך 50,000 ₪, קנס חודשי כל עוד היא ממשיכה להפר את הצו בסך 10,000 ₪, הפקדת ערובה בסך 100,000 ₪ אשר תחולט במידה והמשיבה תפר את הצו, וכן כל סעד שייראה לנכון מטעם בית המשפט.
תמצית טענות המשיבה 1:
המשיבה 1 טענה כי לא הפרה את הצו וכי ביצעה עבודות הנחוצות לצורך השימוש בנכס ושמירה על מצבו הקיים. לטענתה, אין בעבודות אלה שינוי של הנכס והן מותרות מעצם היותן חלק מהשימוש בנכס אשר הותר מפורשות בצו. לטענת המשיבה 1, המבקש 2 הוא שביצע שיפוץ נרחב בנכס עובר למסירתו לעירייה. לטענתה, כל העבודות אשר בוצעו במבנה לא היו יותר מאשר תחזוקה של אותן עבודות שהמבקש 2 ביצע בעצמו עובר למסירת הנכס לעירייה, פרט למחיצות שאינן מחוברות חיבור של קבע למבנה.
כמו כן, טענה המשיבה 1 כי הצו ניתן ליותר מפרשנות אחת ולכן איננו מתאים לאכיפה מכוח פקודת ביזיון בית המשפט. כן, טענה המשיבה 1 כי הבקשה איננה מתאימה לבירור בהליך של ביזיון בית משפט מאחר ואין מקום לתת סעד מכוח הפקודה מקום בו הבקשה מצריכה בירור עובדתי הכולל שמיעת עדים ובחינת ראיות. לטענתה, קיימת מחלוקת באשר לטיב העבודות שבוצעו במקום, האם העבודות מהוות הפרה של החלטת בית המשפט, מחלוקת זו לא ניתן לבירור במסגרתה הצרה של בקשה זו.
בנוסף, טענה המשיבה 1 כי משהמבקשים טענו כי עומד להם סעד חליפי של הגשת תביעה כספית / נזיקית, הרי שבהתאם לפסיקה היה עליהם למצותו טרם הגשת הבקשה מכוח הפקודה. בהקשר זה טענה המשיבה 1 כי המבקשים לא פנו אליה בטרם הגשת הבקשה, דבר המהווה חוסר תום לב שדי בו בכדי לדחות את הבקשה.
המשיבה טענה כי הבקשה איננה לאכיפה הצופה פני עתיד, אלא לענישה בגין פעולות אשר בוצעו בעבר וככזו איננה מתאימה לבקשה על פי פקודת בזיון בית משפט.
דיון והכרעה:
המסגרת הנורמטיבית:
סעיף 6 לפקודת ביזיון בית משפט:
"המסרב לציית לצווי-בית-המשפט:
6.(1) בית המשפט העליון, בית משפט מיוחד שנתכונן עפ"י סעיף 55 של דבר המלך במועצה על ארץ ישראל, 1922, בית המשפט המחוזי ובית משפט השלום, תהא להם הסמכות לכוף אדם בקנס או במאסר לציית לכל צו שניתן על ידם והמצוה לעשות איזה מעשה או האוסר לעשות כל מעשה."
פקודת ביזיון בית משפט יצרה מערכת כללים במטרה לאכוף הוראות וצווים של בית משפט על ידי הטלת סנקציות מסוג מאסר או קנס (ראו: א. גורן "סוגיות בסדר דין אזרחי" (2015), עמ' 690). מטרת ההליך להבטיח כי צווים של בית המשפט יקוימו בעתיד, ואין הפקודה באה במטרה להעניש את המפר על אירועי העבר (ראה: ע"פ 2351/95 "מובי בירנאום בע"מ ואח' נ' שמעוני ואח' פ"ד נא (1), 661).
ראשית, בית המשפט יידרש לשאלה האם המבקשים הוכיחו את עצם הפרת הצו. אם התשובה חיובית, והצו הופר, בית המשפט יבחן את שאלת הפעלת הסנקציה המתאימה מכוח סעיף 6 לפקודת ביזיון בית המשפט בנסיבות העניין.
הפרת צו בית המשפט:
הצו שניתן נגד המשיבה 1 הינו ברור וחד משמעי וזאת בניגוד לטענותיה המאולצות של המשיבה 1. על פי הצו, חל איסור חד משמעי לערוך שינויים ושיפוצים בנכס, בעוד שניתן היתר להמשיך ולהשתמש בנכס כפי שהוא.
אין חולק כי בוצעו בנכס שיפוצים על מנת להתאימו למטרה החדשה לה הוא משמש, מרכז טיפול בהתמכרויות מטעם אגף הרווחה של עיריית צפת. תשובתו של העד מטעם המשיבה 1 בחקירתו מחזקת ומאוששת מסקנה זו (שורות 29-35, בעמ' 27, פרוטוקול מיום 1.6.20):
"ש. מה שעשית פה ומה שאתה מתאר בסעיף 6 לתצהירך נקרא שיפוצים או לא לעשות כלום?
ת. אני לא קורא לזה שיפוצים. שיגאל טרבלסי נתן לי את האפשרות לקחת את המפתח גם ראש העיר דרך אגב זה היה בשיחה אמרו שהמבנה הזה אסור לגעת בו. אני מראש ידעתי גם אם לא יגידו לי לשמור על המקום הוא יפה אותנטי ועתיק ושיפוצים זה לשבור קירות ואני לא שברתי כלום מהמבנה. גם מבחוץ אפילו העצים שיוצאים מהקירות לא נגעתי בהם. יש שם מחדלים של שנים שיוצאים מהקירות החיצוניים שיחים אפילו בזה לא נגעתי. ידעתי מה אני עושה. אני לא קורא לזה שיפוצים הבאתי את המקום למצב שאפשר להיות בו." (ההדגשות הוספו ר.ג').
נוכחתי כי אף על פי שהמשיבה 1 והעד מטעמה ידעו על מצבו הבעייתי של הנכס ועל הצו המניעה בפרט, הם ביצעו שיפוצים ושינויים בנכס בכדי להתאימו למרכז טיפול בהתמכרויות, תוך שהם מנסים להמעיט מערך השיפוץ שביצעו בטענות שמדובר בבניה קלה וכי לא מדובר בשינויים משמעותיים.
בתצהירו, טען העד כי בוצעו בנכס עבודות שטיפת רצפה (פוליש), חידוש צביעה, תיקון חלונות שבורים, החלפת מנורות, התקנת מזגן והתקנת מחיצות פנימיות. בעדותו בבית המשפט מיום 01.06.20, מסר כי הושקעו בשיפוצים בנכס כ- 80,000 ₪ כולל ציוד (שורה 10, עמ' 27 לפרוטוקול), בגין העבודה שולמו 15,000 ₪ (שורה 23, עמ' 28), הותקנו 4 מזגנים בשווי 7,500 ₪ (שורה 25, עמ' 28), הורכבו מחיצות גבס ליצירת 2 חדרים חדשים (שורות 16-17, עמ' 27), הותקנו דלתות (שורה 23, עמ' 27) ובוצעו עבודות צביעה (שורות 27-28, עמ' 27).
דומה כי שינוי מטרת השימוש בנכס, ממשרד המשמש את רכז רשות העתיקות לנכס המשמש קהילת מטופלים, ושיפוץ הנכס חידושו עיצובו מבפנים והתאמתו לייעודו החדש אינם יכולים להתפרש לשתי פנים. הנכס עבר שינויים ושיפוצים ואין המדבור בעבודות אחזקה גרידא.
טענות המשיבה 1, לגבי אי בהירות הצו, הפרשנויות, וכי מדובר בעניין סבוך המצריך שמיעת עדים ובירור עובדתי מעמיק, נדחות. כאמור, הצו ברור, והניסיון להדביק אמורפיות וטשטוש לצו איננו מקובל על בית המשפט.
כמו כן, בית המשפט ערך שני דיונים בבקשה, והורה לצדדים להגיש סיכומים בעניין, כך שהטענה לגבי בירור עובדתי מעמיק ושמיעת עדים נדחית בתוקף.
על כן, ראיתי לנכון לקבל את טענת המבקשים ולקבוע כי המשיבה 1 אכן הפרה את צו בית המשפט וביצעה שינויים ושיפוצים בנכס.
הסנקציה המתאימה מכוח סעיף 6 לפקודת ביזיון בית משפט:
אקדים ואציין כי ראיתי מקום לקבוע סנקציה מכוח הפקודה שכן לא עומד למבקשים הליך אחר, פחות חמור, שיבטיח את אכיפת הצו וקיומו. תביעה אזרחית באה לפצות על הנזקים ואינה יכולה לשמש כסעד אכיפתי להבטחת קיום הצו בעתיד.
תכליתה של הפקודה היא לכפות ציות בעתיד לצווים שהופרו, ההוראה צופה פני עתיד ונועדה לכוון התנהגות בעתיד, ומכאן שמקובל לקבוע קנס מותנה שיוטל אם תתרחש הפרה בעתיד. ברם, אין בכך בכדי למנוע הטלת סנקציה מיידית, שאם לא, עלול להיפגע אלמנט ההרתעה והאפקטיביות האכיפתית של הפקודה. ראה 5177/03 מור נ' דנצינגר משק פרחים "דן", פ"ד נח (4) 184, 191 (4.4.2004):
"הקנס שניתן להטיל מכוח סעיף 6(1) לפקודת בזיון בית המשפט, אינו מוגבל לקנס מותנה בלבד, ובמקרים מתאימים ניתן להטיל במסגרת הליכי ביזיון גם קנס בפועל לתשלום מיידי על מי שנמצא כי הפר צו של בית-המשפט. הלכה פסוקה היא כי ההליכים על-פי פקודת בזיון בית המשפט נושאים בעיקרם אופי אכיפתי-אזרחי ולא עונשי-פלילי, והם מיועדים לסייע לבעל-הדין אשר לטובתו ניתן צו בית-המשפט, להשיג את קיום הסעד שקיבל. לפיכך מקובל לומר כי סעיף 6 לפקודת בזיון בית המשפט "צופה פני עתיד" (ראו: ע"א 24/78 הנ"ל [5], בעמ' 105; רע"פ 7148/98 [2], בעמ' 346; ע"פ 1160/98 (להלן – עניין שיז"פ [1])). אכן, הסנקציות הקבועות בסעיף 6 לפקודת בזיון בית המשפט מיועדות לכוף אדם לציית בעתיד לצו בית-המשפט שאותו הפר, אולם מכאן אין נובע כי הקנס והמאסר שנקבעו כאמצעי אכיפה בסעיף 6 הנ"ל צריכים אף הם לצפות פני עתיד במובן זה שאין להטילם אלא אם תתרחש הפרה בעתיד." (ההדגשות הוספו, ר.ג'.)
אולם, הטלת קנס מיידי לא תעשה בכל מצב, שכן סנקציה חריפה מדי עלולה להחטיא את תכלית סעיף 6 לפקודה שהיא כפיית ציות להוראות בית המשפט:
"יש "לתפור" את הסנקציה בזהירות הראויה בהתחשב בנסיבות שעל הפרק. כמו כל החלטה שיפוטית אחרת, גם בעניין התגובה השיפוטית במסגרת הליכי ביזיון הסנקציה צריכה להיות סבירה ומידתית (ראו גולדשטיין, במאמרו הנ"ל [13], בעמ' 183). על בית-המשפט לבחון אם הטלת סנקציה "על-תנאי" די יהיה בה, בנסיבות העניין, להשיג את מטרות האכיפה. עליו לציית להוראותיו של חוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו ולעמוד על המשמר מפני פגיעה לא נאותה בקניינו של מפר פסק-הדין לצד שמירה נאותה על זכויותיו של הנהנה ממנו (השוו ד' שורץ "מגמות התפתחות בסדר-הדין האזרחי" [14])."
(ע"פ 5177/03 לעיל).
הליך ביזיון בית משפט הוא אקט קיצוני במובן שהסנקציה הקבועה בו עלולה להיות קשה ופוגענית, וככלל יש לנקוט בו רק לאחר שנבחנו ומוצו שאר החלופות לביצוע ההוראה השיפוטית (רע"א 3888/04 מלכיאל שרבט נ' שלום שרבט ואח', פ"ד נט(4) 49, 64 (14.12.04) (להלן:"עניין שרבט"). אולם, "במסגרת שיקול הדעת, הנתון לבית המשפט, לא יהא זה ראוי, אלא במקרים מיוחדים, להימנע מלעשות שימוש בסמכות הקבועה בסעיף 6 לפקודת ביזיון בית המשפט" (ע"פ 658/82 שמד"ר מעליות בע"מ נ' פנחס בן צבי, לח(1) 136, 140 (11.1.84), וזאת לצורך השגת המטרה העיקרית של הפקודה, הלא היא אכיפת הצו שניתן לטובת הצד הזוכה:
"עקרון-היסוד של דיני האכיפה של הוראות בתי-המשפט אצלנו קובע חובה לנסות קודם את הדרך החמורה פחות..." (שם, בעמ' 194) עם זאת הוא מוסיף כי "יש להדגיש שעקרון הדרך החמורה פחות אינו מחייב דחיית הליך חמור יותר בכל מקרה שניתן באופן תיאורטי להיעזר בהליך חמור פחות. תוצאה זו מחויבת רק כאשר השימוש בהליך חמור פחות הינו מעשי וממשי. קל-וחומר שניתן להיעזר בהליך חמור יותר כאשר ניסו לאכוף את הוראת בית-המשפט בשימוש בהליך חמור פחות והניסיון נכשל. עקרון הדרך החמורה פחות אינה שוללת שימוש בשום הליך, אלא רק קובעת סדר עדיפויות בשימושם" (שם, בעמ' 195). ברור אפוא שייתכנו מקרים, גם אם הם חריגים, שבהם ראוי והולם לעשות שימוש בהוראת סעיף 6 לפקודת הבזיון.
(עניין שרבט, בעמ' 64-65, מצטט את השופטת שטרסברג – כהן ברע"פ 7148/98 עזרא נ' זלזניאק, פ"ד נג(ד), 337, מתוך מאמרו של ס' גולדשטיין, יחסי הגומלין בין דרכי אכיפת הוראות לא כספיות של בתי המשפט – עקרון "החמורה פחות").
כמו כן, נפסק כי ניתן מכוח הפקודה לתת הוראה המורה למפר להחזיר את המצב לקדמותו, בכדי להבטיח קיום ואכיפת צו שניתן על ידי בית המשפט (בר"ע (חי') 2242/07 כמאל חנא חדאד נ' אנטון ג'ריס (31.12.07).
מכלול השיקולים, טענות הצדדים והראיות שעמדו בפני הביאו אותי לכלל מסקנה שיש מקום להפעיל את סמכות בית המשפט מכוח הפקודה ולהטיל קנס כספי על המשיבה 1.
בנסיבות דנן, בית המשפט רואה את התנהגות המשיבה 1 בחומרה רבה, היות ומדובר בעירייה המפרה צו בית משפט על כל ההיבטים הציבוריים שבכך. הצו הופר בחוסר תום לב ובידיעה מוחלטת כי קיים צו המונע לבצע שינויים ושיפוצים. המשיבה 1, בניסיון להתחכם ולבלבל בין שימוש לשינוי ושיפוץ, טענה כי השינויים שבוצעו הם לצורכי תחזוקה רגילה של המקום אך, עולה כי השינויים בוצעו במטרה לשנות את המקום, להתאימו ולשפצו לצורך השימוש החדש שלו. כך, הוחלט לבצע שינויים בדרך לא דרך בניסיון להראות שהשינוי מזערי וכי התיקונים ניתנים להסרה ואינם קבועים.
אינני מקבלת טענה זו, שכן, לא ניתן להשיב את המצב לקדמותו, לא ניתן להסיר צבע מהקירות ו"פוליש" מהרצפות. כן, הסרת חלונות, דלתות ומזגנים תביא להרס ולנזק ולא להשבה למצב הקודם.
אין לי אלא להביע תמיהה על התנהלות המשיבה 1 אשר בחרה להשקיע 80,000 ₪ מכספי משלם המסים בניגוד לצו שיפוטי קיים ותוך עשיית דין עצמי. יודגש כי המשיבה יכלה בנקל להגיש בקשה לשינוי תנאי הצו הזמני ולא מן הנמנע שבקשתה הייתה מתקבלת, אלא מאי? המשיבה 1 בחרה באופן מופגן לרמוס צו שיפוטי ולהתעלם מקיומו.
לפיכך, ובשים לב כי המקום משמש כמרכז לטיפול בהתמכרויות, וכתוצאה בית המשפט נוטה להאמין כי הנכס מתוחזק בצורה טובה יותר ונשמר מפני פולשים וונדליזם, ראיתי לנכון להתיר למשיבה 1 להמשיך ולהשתמש בנכס לטיפול בהתמכרויות בלבד. לצד זאת, לאור חוסר תום הלב וההפרה הבוטה של הצו הן מבחינת השינוי בשימוש והן מבחינת השיפוצים ועצם העובדה שמדובר בהפרה שהיא לא ניתנת להסרה, וכן כי ההפרה בוצעה אך היא נמשכת ותמשיך בעתיד, ראיתי לנכון לקבוע קנס מיידי בסך 20,000 ₪ שישולמו לאוצר המדינה, עבור אותה תקופה מיום 14.7.16 (יום ביקור החוקר הפרטי בנכס) ועד היום, בכדי להבטיח כי המשיבה 1 לא תפר את צו בית המשפט בעתיד, במיוחד על רקע הזלזול בצו בית המשפט וטענותיה לגבי חוסר יכולתה, כביכול, להבחין בין שימוש בנכס לבין שינויים ושיפוצים.
מדובר בקנס מידתי וסביר בנסיבות בהן נערך שיפוץ בהיקף 80,000 ₪, וכן בנסיבות בהן בית המשפט מתיר למשיבה 1 המשך שימוש בנכס כפי שהוא, ובהתחשב בעובדה כי זו הבקשה הראשונה שהוגשה מטעם המבקשים מכוח הפקודה.
יובהר כי הצו ימשיך לעמוד על כנו, המשיבה 1 מנועה מלבצע שינויים ושיפוצים בנכס. כל שינוי ושיפוץ בפנים הנכס הינו אסור בכל אופן.
המשיבה 1 תמשיך להפעילו לטיפול בהתמכרויות בלבד. כל שינוי בייעוד השימוש בנכס מותנה באישור בית המשפט.
לצד זאת אני קובעת קנס מותנה, לפיו המשיבה 1 תחויב בתשלום 2,000 ₪ מדי יום על כל יום בו תפר את הצו בעתיד.
סוף דבר
המשיבה 1 תשלם קנס לאוצר המדינה בסך של 20,000 ₪.
המשיבה 1 תישא בהוצאות המבקשים בסך 10,000 ₪ לכל אחד.
הסכומים האמורים ישולמו בתוך 30 ימים מהיום, שאחרת יישאו הפרשי ריבית והצמדה כדין מהיום ועד יום התשלום בפועל.
המזכירות תמציא החלטה זו לצדדים ולאוצר המדינה.
ניתנה היום, ט' חשוון תשפ"א, 27 אוקטובר 2020, בהעדר הצדדים.
