לפני תובענה המוגשת ע"י הורים ובנם כנגד בתם וחתנם לשעבר להחזר יתרת הלוואות כספיות בסך של 131,000 ₪ שניתנו להם, לטענתם, במהלך נישואיהם.
פתח דבר:
- התובע 1 (להלן: "האב") והתובעת 3 (להלן: "האם") (וביחד: להלן: "ההורים") הינם הוריה של הנתבעת (להלן: "הנתבעת") שהייתה נשואה לנתבע 2 (להלן: "הנתבע").
- התובע 2 הינו בנם של התובעים 1 ו – 3 ואחיה של הנתבעת (להלן: "הבן").
היות והבן הוגדר כאדם שיש למנות לו אפוטרופוס, יוצג הוא ע"י אביו אשר מונה כאפוטרופוס על גופו ורכושו.
- הנתבעים נישאו בשנת 1999 ומנישואיהם נולדו שלושה ילדים.
הנתבעים התגרשו זמ"ז עפ"י הסכם גירושין אשר אושר וניתן לו תוקף של פסק דין ביום 25.12.13 (תה"ס 31403-12-13).
- תובענה זו הוגשה ביום 15.1.15 – כשנה לאחר גירושי הצדדים.
במקור הוגשה התובענה ע"י האב והבן בלבד והועמדה על הסך של 139,000 ₪.
בהמשך, משהוברר כי הכספים ניתנו מהחשבון המשותף של שני ההורים, ובעקבות תצהירה של הנתבעת בו טענה כי הוחזר סכום נוסף מעבר לסכום ההחזר לו טענו ההורים, הוגש ביום 24.11.15 כתב תביעה מתוקן אליו צורפה האם ותוקן סכום התביעה בהתאם.
הנתבעים לא הגישו כתב הגנה מתוקן.
- להשלמת התמונה יצוין כי בין הצדדים התנהלו גם הליכים נוספים:
- בקשה לאישור הסכם גירושין אשר קדמה להסכם הגירושין ונמחקה לאחר שהצדדים חזרו לשלום בית.
- שתי בקשות לפי פקודת ביזיון בימ"ש.
- תובענה להגדלת סכום המזונות.
- תובענה שהוגשה ע"י הנתבע כנגד הנתבעת ואחיה ("הבן" – כאן), בנוגע לביקוריה עם הקטינים המשותפים בביתו (אצל הוריו).
העובדות:
- ביום 16.6.11 חתמו בני הזוג על הסכם למכירת דירתם המשותפת ברחוב XXX ב---, תמורת סך של 862,500 ₪ (נספח א' לתצהיר הנתבעת).
(להלן: "הסכם המכר").
- ביום 19.6.11 חתמו בני הזוג על הסכם לרכישת דירה ברחוב YYY ב--- תמורת סך של 1,650,000 ₪ (נספח א' לתצהיר התובע).
(להלן: "הסכם הרכישה").
- ביום 26.6.11 הפקיד האב סך של 90,000 ₪ במזומן בחשבונם המשותף של בני הזוג (נספחים ב' לתצהיר האב; תדפיס בנק מיום 18.8.11 המצורף לכתב ההגנה מטעם הנתבעת).
(להלן: "הסכום במזומן").
- בו ביום, קרי: ביום 26.6.11, הועבר למוכרים (עפ"י הסכם הרכישה) שיק בנקאי על סך 90,000 ₪ שנמשך מחשבונו של הבן (נספח ג'1, ג'2 ו – ג'3 לתצהיר האב).
(להלן: "השיק הבנקאי").
- ביום 13.10.11, ביצע האב, באמצעות כרטיס אשראי הרשום על שמו, רכישה בתשלומים ע"ס 19,000 ₪, ב "טרלידור – בניה ושיפוץ" עבור רכישת גדר לביתם של הנתבעים (נספח ב'1; ה' לתצהיר האב).
(להלן: "התשלום עבור הגדר").
- ביום 14.12.11 הועבר לחשבונם של ההורים שיק ע"ס 70,000 ₪ משוך מחשבונם המשותף של הנתבעים, חתום ע"י הנתבעת, ז.פ. 12.12.11 (נספחים ו' לתצהיר האב; נספח ג' לתצהיר הנתבעת).
(להלן: "התשלום על סך 70,000 ₪").
- מחודש 11/11 עד לחודש 8/12 נמשכו מחשבונם המשותף של הנתבעים עשרה שיקים חודשיים שווים ורצופים בני 800 ₪ כל אחד (נספחים ד' וג' לתצהיר הנתבעת).
(להלן: "התשלומים החודשיים").
המחלוקת:
- לטענת התובעים, את כל הסכומים הללו נתנו הם כהלוואה לנתבעים, כשבנוסף להם, נתנו הם הלוואה נוספת במזומן, בסך של 10,000 ₪, במעמד בו נחתם הסכם הרכישה.
לטענתם, הנתבעים השיבו להם 78,000 ₪ ונותרו הם חייבים להם, יחד ולחוד, סך של 131,000 ₪.
- הנתבע בכתב הגנתו מכחיש כי לווה כספים מהתובעים ולטענתו, ככל שיוכח כי אכן הועברו כספים ע"י התובעים, הרי שאלו ניתנו מרצונו החופשי של האב וניתנו כמתנה.
לטענתו, לא פנה בכל בקשה לתובעים לקבלת הלוואה ומעולם לא נערך הסכם בכתב היכול ללמד על מתן ההלוואה.
באשר לסך של 10,000 ₪ - לטענתו, אין לו כל ידיעה האם שולם ע"י התובעים ובאם שולם הוא – הרי שמדובר במתנה.
כך גם באשר לסך של 90,000 ₪ במזומן – לדידו, אין לו כל ידיעה מנין קיבלה הנתבעת את הסכום; מי העבירו לידיה ומה ייעודו.
באשר לשיק הבנקאי – לטענתו, המדובר שוב בתשלום שניתן במתנה מרצונו הטוב והחופשי.
כך אף באשר לתשלום עבור הגדר - אף הוא ניתן לטענתו כמתנה ע"י ההורים.
עוד לטענתו, מעולם לא נזקקו להלוואות שכן היו בידיהם מלוא הסכומים שנדרשו לצורך רכישת הדירה.
לדבריו, הנתבעת היא זו אשר הייתה אמונה על ניהול החשבון המשותף ולמעשה לו לא הייתה כל מעורבות בניהול החשבון (סע' 11 לתצהירו).
עוד מכחיש הוא כי החזיר להורים סכומים על חשבון ההלוואה ולטענתו, אין המדובר בפרעון הלוואה אלא בסיוע ברכישת רכב (ביחס לסך של 70,000 ₪) ובתשלום עבור שירותי האם כמטפלת (ביחס לסך של 8,000 ₪).
- הנתבעת אישרה את מרבית הטענות בכתב התביעה והודתה בקבלת כספי ההלוואות.
לטענתה, כל ההלוואות ניתנו בידיעתו ובהסכמתו של הנתבע והוא אף התחייב בפניה להחזירן.
עם זאת, לטענתה, היות והתגרשה מהנתבע, הרי ש"במצב דברים זה" היא חבה לתובעים רק את מחצית סכום ההלוואה.
דיון והכרעה:
תביעת התובעים כנגד הנתבעת:
- הן בכתב ההגנה, הן בתצהיר עדותה הראשית, הן בעדותה בבית המשפט והן בסיכומיה חזרה ואישרה הנתבעת כי קיבלה מהתובעים הלוואות בסכומים הנטענים ולא העלתה כל טענת הגנה המופנית כלפיהם.
עמדה זו לכל אורך ההליך הינה בבחינת הודאת בעל דין.
לפיכך, ועל יסוד הודאתה, יש לקבל את התביעה במלואה כלפיה.
יובהר כי קביעה זו שמכוחה מושתתת חבות הנתבעת תקפה רק ביחס שבין התובעים לבינה ואין בה כדי לקבוע מאומה ביחס לחבות שבינם לבין הנתבע.
לפיכך, חיובה של הנתבעת כלפי התובעים הינו בהתאם לסעד שהתבקש בכתב התביעה, בו עתרו הם לחייב את שני הנתבעים יחד ולחוד במלוא סכום התביעה.
כן יובהר כי קביעה זו אין בה כדי לקבוע שום מימצא עובדתי/משפטי או מסקנה משפטית ביחס לנתבע.
אשר על כן, אני מקבלת את תביעת התובעים נגד הנתבעת ומחייבת את הנתבעת במלוא סכום התביעה, קרי: 131,000 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית מיום הגשת התביעה (15.1.15) ועד למלוא התשלום בפועל.
תביעת התובעים כנגד הנתבע:
על מי מוטל הנטל להוכיח כי המדובר בהלוואה ולא במתנה?
המסגרת ההלכתית:
17.1 נטל השכנוע ונטל הבאת הראיות:
הכלל הוא – כי נטל השכנוע מוטל על "המוציא מחברו".
נטל השכנוע מבטא את החובה העיקרית המוטלת על בעל דין להוכיח את טענותיו כלפי יריבו.
"נטל הבאת הראיות" הוא נטל דיוני, המוטל על בעל דין כדי לעמוד בנטל השכנוע או כדי לשמוט את הבסיס מתחת לכוחן של טענות וראיות יריבו.
"חובת הראיה" מבטאת חובה "נלווית", טפלה במהותה לחובה העיקרית.
הכלל הוא – שבעל דין שעליו מוטל נטל השכנוע, להמציא ראיות במידה מספקת לכאורה כדי ביסוס טענתו, ורק בהגיעו למדרגה זו, עוברת חובת הבאת הראיות למתנגדו.
ויודגש: אמנם כלל הוא כי "נטל הבאת הראיות, אינו גוזר את גורל ההכרעה במשפט [אלא הרמת נטל השכנוע], אלא רק את מהלכו של המשפט" ומכאן ש"הצד האחר – אשר אינו נושא בנטל השכנוע – עשוי לזכות במשפט גם אם לא עמד בנטל הבאת הראיות, אם בית המשפט לא שוכנע כי הראיות שהביא הצד הראשון, מבססות את טענתו במידת הוודאות הנדרשת לפי מאזן ההסתברויות" [(י. קדמי, "על הראיות"], חלק רביעי, מהדורה משולבת ומעודכנת, התש"ע – 2009, בעמוד 1759, המפנה לע.א. 7303/01 נאדמון נ. עסאף)].
(ההדגשה לא במקור- א. ר)
17.2 חזקה שבעובדה:
"חזקה שבעובדה היא מסקנה, הנובעת, בעיקרה, מניסיון החיים ומניתוח המעוגן בהגיונם של דברים ...
חזקה שבעובדה ... אין פירושה, כמבואר, אלא כי מציאות פלונית מלמדת לאור
ניסיון החיים או ההיגיון או שניהם גם יחד על קיומה של עובדה נוספת ...."
(בג"צ 27/86, רב"ט רן ליבטרובקי נ' ביה"ד הצבאי לערעורים, פ"ד מ(3) 757).
במקרה שלפנינו, נקבעה בשורת פסקי דין ההלכה בדבר "חזקה הפוכה" עת המדובר בכספים הניתנים ע"י הורים לילדיהם, דהיינו:
"בהתבסס על היגיון הדברים וניסיון החיים, נתינה שכזו לצאצאים ולבני זוגם תסווג כמתנה, אלא אם כן יוכח מפורשות כי הנתינה ניתנה בגדר הלוואה או כנגד תמורה מוגדרת"
ור' לדוג': ע"א 34/88 רייס נ' עזבון אברמן ז"ל פד"י מד (1), 278; ע"א 4396/60 רוזמן נ' קריגר, פ"ד מו' (3), 254).
משמע: קיימת חזקה שבעובדה שכספים הניתנים ע"י הורים לצאצאיהם ולבני זוגם ניתנים כסיוע על דרך הענקת מתנה.
חזקה שבעובדה מהווה, ככל ראיה אחרת, "ראיה לכאורה" למסקנה המתחייבת
ממנה.
"כוחה הראייתי אינו עולה על כוחה הראייתי של "ראיה נסיבתית", וכמו כל ראיה גם החזקה שבעובדה – קרי: המסקנה המתחייבת לכאורה על פיה – נשקלת, מוערכת ומעומתת כנגד הראיות האחרות, על רקע נסיבות המקרה" (י. קדמי, שם בעמ' 1783).
(ההדגשה לא במקור- א.ר.).
"יש לחזור ולהדגיש, כי חזקה שבעובדה אינה מעבירה את נטל השכנוע... כוחה אך ורק ביצירת בסיס למסקנה בדבר קיומו של נתון עובדתי נוסף." (בג"ץ 27/86 לעיל).
לפיכך "די לו לבעל הדין להראות כי בנסיבות העניין, אין בכוח החזקה כדי להטות את מאזן ההסתברות לטובת הנושא בנטל השכנוע – כדי ליהנות מכשלון יריבו להוכיח את טענתו." (י. קדמי, שם, בעמו' 1783).
- מן הכלל אל הפרט:
באספקלריה של מבחנים אלה, ולאחר שעיינתי בכתבי בית דין המונחים בפניי, ושמעתי את עדויות הצדדים בפניי, באתי לכלל מסקנה כי חרף העובדה שמתן הכספים ע"י ההורים לידי הנתבעים מקימה חזקה לכאורה כי אלו ניתנו כמתנה, הרי שבנסיבות העניין כפי שפורטו לפניי, בהעדר כל הסבר סביר הסותר את הטענה שהנתבעים אכן החזירו לתובעים חלק מאותם כספים שקיבלו, ובשים לב לייעודן ולמטרתן של ההלוואות כפי שיבואר להלן, הרי שהתובעים עמדו בנטל השכנוע המוטל עליהם, תוך סתירת החזקה, אך זאת אך ביחס לסך של 180,000 ₪ בלבד.
ולהלן אבאר:
- ייעודן של ההלוואות:
בכתב התביעה נטען כי ההלוואות הראשונות, בסך של 190,000 ₪ (90 + 90 + 10) ניתנו בשל החשש של בני הזוג שלא יוכלו לעמוד בלוח התשלומים עליו התחייבו בהסכם הרכישה, משעה שהיה עליהם לכסות משכנתא על דירתם הקודמת ומנגד, נבצר מהם באותה עת, לקחת משכנתא על דירתם החדשה בטרם עמדו ביתרת התשלומים המוטלים עליהם עפ"י הסכם הרכישה.
לטענת האב, לבקשת הנתבעים, ומשהבין כי "אכן מדובר בקושי רגעי בלבד", נעתר הוא לבקשתם והעביר להם את הסכומים הנ"ל כהלוואה (סע' 10 לכתב התביעה).
בתצהירו מבהיר האב את הקושי אליו נקלעו הנתבעים, שבעטיו ביקשו הם ממנו את הכספים:
"אגב מכירת דירתם, הנתבעים קיבלו סך של 270,000 ₪ כאשר בחוזה נקבע כי סך זה ישמש בחלקו לסילוק המשכנתא שרבצה על בית מגוריהם. מאידך ושוב באופן סימולטני וכמקובל, הנתבעים התחייבו להעביר סכום זה, את הסך של 270,000 ₪ לטובת המוכרים שמהם אלה רכשו את הווילה.
נוצר איפוא מצב שהנתבעים היו צריכים כ – 540,000 ₪ (270 אלף סולק לתשלום סילוק משכנתא ועוד 270 אלף כתשלום למוכרי הווילה)".
(סע' 3 – ב' לתצהיר).
הנתבע, לעומת זאת, טען, כי לא היה זקוק כלל לכספי הלוואה שכן היה בידיהם מלא הסכום הדרוש לרכישת הדירה, ובאם שילם האב בעבורם כספים, הרי שאלו ניתנו להם במתנה.
וכך הבהיר הנתבע בתצהירו את מקורות מימון הכספים לרכישת הדירה:
- סך של 850,000 ₪ - התמורה שהתקבלה ממכירת הדירה הקודמת.
- סך של 70,000 ₪ - סכום המשכנתא שנלקחה.
- סך של כ – 60,000 ₪ - כספי הלוואת דיור שנטל ממקום עבודתו.
- סך של כ – 75,000 ₪ - סכום שצבר בקרן השתלמות.
- סך של כ – 75,000 ₪ - כספי הלוואה שנטלה הנתבעת ממקום עבודתה.
- סך של כ – 113,000 ₪ - כספים שצברו בני הזוג בתכנית חיסכון.
(סע' 3 לתצהירו).
סה"כ, אליבא לגרסתו, היה בידו סך של 1,873,000 ₪, בעוד ששווי הדירה החדשה עמד כאמור על הסך של 1,650,000 ₪ בלבד.
לתמיכה בטענתו, צירף הנתבע תדפיסים בנקאיים לחודשים הרלוונטיים (6-7/11), שמהם עולה כי אכן ביום 30.6.11 נפרעה קרן השתלמות על סך 74,588 ₪; וב – 7.7.11 נפרע פקדון בסכום של – 113,013 ₪.
כן צירף הוא נספח נוסף לפיו נטל ביום 6.9.11 הלוואה ממקום עבודתו בסך של 59,000 ₪.
בעדותה מאשרת הנתבעת כי אכן ניטלה משכנתא בסכום הקרוב ל – 700,000 ₪, כנטען ע"י הנתבע (עמ' 92, ש' 19); ומאשרת היא כי אכן נטלה הלוואה ממקום העבודה בסכום אף גבוה יותר מהסכום לו טען הנתבע, בסך של כ – 100,000 ₪ (עמ' 93, ש' 28-29).
כן אישרה את כל יתרת הסכומים שנטענו ע"י הנתבע והודתה כי כל הכספים הללו שימשו למימון רכישת הדירה.
עם זאת, הוסיפה כי היה עליהם גם לפרוע את המשכנתא שרבצה על דירתם הקודמת אשר עמדה על סך של כ – 270,000 ₪ (עמ' 95, ש' 29).
יוצא איפוא, אליבא לגרסת שני הנתבעים, כי אכן היה בידיהם מלוא הסכום או סכום הקרוב מאוד לסך הנדרש לצורך הרכישה (כמליון שש מאות).
כשנשאלה הנתבעת מדוע אם כן נזקקו להלוואה, השיבה תחילה שאלו נועדו לצורך ביצוע
שיפוצים בדירה (עמ' 94, ש' 14), אך משעומתה עם טענת אביה בנדון כפי שפורטה לעיל,
השיבה תחילה שאלו נועדו גם לצורך הרכישה וגם לצורך התשלום עבור השיפוצים (עמ' 94, ש' 19).
בהמשך הבהירה כי לא כל הכספים הללו היו בידיהם עת חתמו על הסכם הרכישה וכי הסכום הראשון של 90,000 ₪ במזומן, היה "לטובת סילוק המשכנתא הישנה ועל מנת לקבל את הזכאות למשכנתא חדשה." (עמ' 94, ש' 13-15).
יתרת הסכום, לטענתה, היתה "לטובת שיפוצים של הדירה כי הסתבכנו עם השיפוצים. בתחילה חשבנו לשפץ את הדירה בסכום מסויים ואז התגלגלו העניינים ונהיה סלט אחד בעניין של השיפוצים, ולכן הלכתי שוב ביחד עם י', להורים שלי וביקשנו כסף. (עמ' 96, ש' 29-31; עמ' 97, ש' 1-2).
דא עקא, גרסה זו לא זו בלבד שעומדת היא בסתירה לגרסת האב אשר לפיה, שתי ההלוואות בסך 90,000 ₪ כל אחת ניתנו שתיהן באותו מועד (שעה שאף אליבא לגרסתה השיפוצים החלו כחמישה חודשים לאחר הרכישה) (ר' עמ' 97, ש' 4), אלא שאף אינה מתיישבת עם העובדה שההלוואה "השניה" ניתנה באמצעות שיק בנקאי ישירות למוכרים!.
משהובהרה לה הסתירה, שיפצה שוב את גרסתה ובזו הפעם טענה כי שני הסכומים יחדיו אכן נועדו לצורך רכישת הבית, וכדבריה:
"ה – 90 אלף ₪ במזומן וה – 90 אלף ₪ לק' (המוכר – א.ר.), היה בד בבד, משום ש – 90 אלף ₪ במזומן היה לטובת סילוק המשכנתא על מנת לקבל זכאות חדשה וה - 90 אלף ₪ לק' זה לרכישת הבית."(עמ' 97, ש' 8-11).
גירסה אחרונה עולה בקנה אחד עם גרסת התובעים ומתיישבת דווקא עם עדות הנתבע ביחס למקורות התשלום ומועדם.
ובמה דברים אמורים?
עפ"י הסכם המכירה, אמורים היו הנתבעים לקבל מהרוכשים סך של 270,000 ₪ עד ליום 23.6.11 בכפוף להצגת אישור סילוק משכנתא (סע' 5.2 להסכם).
מנגד, עפ"י הסכם הרכישה ,אמורים היו לשלם סך של 270,000 ₪ עד ליום 25.6.11 (סע' 3.2.2).
משמע: עד ליום 25.6.11 היה עליהם להעביר לידי המוכרים את אותו סכום שאמורים היו הם לקבל מרוכשי דירתם.
ברם, בד בבד, התחייבו הם לסלק את יתרת המשכנתא שרבצה על דירתם הקודמת, על מנת שיהא בידם להמציא את האישור לצורך קבלת הסך של 270,000 ₪ מרוכשי דירתם הישנה בהתאם להוראת סעיף 5.2.
יתרת המשכנתא אשר הועברה לבנק למשכנתאות ביום 26.6.11, עפ"י התדפיס הבנקאי שצורף לתצהיר הנתבע (סומן כנספח 2), עמדה ע"ס של כ – 174,000 ₪.
משמע: עד ליום זה היה עליהם להוסיף סך נוסף של כ - 170,000 ₪, כדי שיוכלו לעמוד בלוח התשלומים על פי הסכם הרכישה.
ואולם, נכון לאותה עת, טרם התקבלו כל יתר הסכומים אשר לטענת הנתבעים שימשו לרכישת הדירה (ר' מועדי קבלתם כמפורט לעיל - 30.6.11; 7.7.11; 6.9.11 ובאשר למשכנתא החדשה – לא פורט אמנם המועד בו ניטלה אך סביר להניח שאף זו טרם התקבלה באותה עת, שעה שההסכם נחתם רק ימים ספורים קודם לכן ושעה שטרם שולמה מרבית התמורה – כפי שדורש על דרך כלל הבנק הממשכן).
וכך סיכם הנתבע את הדברים בעדותו:
"חיסלנו את המשכנתא, קיבלנו 277, החזרנו 170, נשאר לנו 100, הוספנו על זה לתשלום הראשון של 270 ₪..." (עמ' 72, ש' 9-10).
וכשנשאל לגבי השאר, השיב:
"השאר היה או שאמור להגיע לחשבון כי עשינו חישובים לפי מה אנחנו משלמים" (שם, בש' 13-14).
ברם, חרף עדותו כי היה בידיהם מלוא הסכום ואף מעבר (לדבריו 350,00 ₪ - ר' עמ' 72, ש' 3), הרי שלא היה בידו להוכיח זאת במסמכים.
העולה מן המקובץ:
שוכנעתי כי נכון למועד בו נדרשו הנתבעים לשלם לרוכשים את הסך של 270,000 ₪, זקוקים היו לסך נוסף של 170,000 ₪ לפחות, על מנת שיהא בידיהם לעמוד בתשלום הראשון עליו התחייבו על פי הסכם הרכישה.
בנסיבות אלה, מתחזקת הסברה כי התובעים ניאותו להלוות להם את הסכום האמור, כ"הלוואת בלון" עד אשר יקבלו את כל יתרת הסכומים שגייסו לצורך הרכישה.
אלא מאי?
טוען הנתבע כי לא זו בלבד שלא נזקק כלל להלוואה כאמור, אלא שאף לא ידע כי הכספים הללו הועברו ע"י האב והדברים נסתברו לו רק בדיעבד, בעקבות הגשת תובענה זו.
לטענתו, כל הפעילות הכספית בחשבון הבנק המשותף נוהלה ע"י הנתבעת בלבד ולו לא הייתה כל ידיעה באשר להעברות שבוצעו מ/אל חשבון זה (סע' 17 לכתב ההגנה).
לדבריו, הוא בכלל לא היה מעורב בפעילות הכספית בחשבון (עמ' 75 לפרוט', ש' 12-15; עמ' 80 ש' 25):
"אני לא התעסקתי עם החשבון. היה לי כרטיס אשראי. מוציא מהכרטיס. יש לי כסף ... אף פעם לא הוצאתי תדפיס בנק ... אף פעם לא ידעתי מה קורה עם היתרות ...."(עמ' 87).
הוא גם לא התעניין באופן בו הועברו הכספים למוכרים (עמ' 73, ש' 24-25) כי "זה היה התפקיד שלה בעקרון"(שם, בש' 32) "ל' הביאה כסף מאיפה שהוא. זה לא מעניין אותי" (שם, בש' 1-2).
הנתבע חזר וטען כי לא ידע כלל על ההעברות הכספיות וכי "רק כשנפתח התיק", רק אז עבר על כל החשבונות (שם, בש' 27).
בהמשך, "ריכך" את גרסתו וטען כי שמע שהאב מעוניין לסייע להם, אך זאת לטענתו, רק לאחר שחתמו על הסכם הרכישה (עמ' 74, ש' 8).
כנשאל מדוע אם כך לא דחה את הצעת האב ומדוע לא אמר לו כי אין הם זקוקים כלל לכל סיוע מצידו, השיב:
"כי רצינו להמשיך לשפץ" (עמ' 74, ש' 22).
בהמשך, שוב שינה את גרסתו והפעם הודה כי כן ידע על העברת השיק הבנקאי בזמן אמת (עמ' 80, ש' 32; עמ' 81, ש' 1; ש' 4-5) וכי גם ידע "בזמן אמת" שהופקד בחשבונם הסך של 90,000 ₪ במזומן (שם, בש' 12) אך לטענתו, חשב כי המדובר ב"כסף שלנו" (שם, בש' 14).
כשנשאל מה מקורו של אותו "כסף שלנו", לא ידע ליתן כל תשובה ברורה:
"כסף שפתחנו משני פקדונות וחסכונות וארגנו כסף" (עמ' 67, ש' 22). "היה לנו מזומן בתפילין, מתחת למיטה, בארונות ... (עמ' 68, ש' 4-5).
"מהמכירה של האופנוע, של אוטו, של דברים שהשארתי לעצמי". אך כשנשאל מה מכר השיב כי מכר אופנוע בלבד בסכום של 37,000 ₪ (עמ' 81, בש' 15-22).
לבסוף הודה: "אני לא יודע מאיפה הוא הגיע. אני לא שאלתי. האמת" (עמ' 67, ש' 31).
המדובר בגרסה מיתממת המעידה על עצימת עיניים מכוונת, אם בכלל. אין לשכוח כי עסקינן בסכומים בלתי מבוטלים ולא יעלה על הדעת שהוא לא ידע מה מקורם.
יודגש כי לצידה של טענה זו, העלה הוא בד בבד טענה נוספת לפיה הכספים שניתנו לו ע"י האב, ניתנו "מרצונו הטוב והחופשי" וכמתנה בלבד (סע' 4 לכתב ההגנה), "כי הוא רצה לעזור לנו. אני לא ביקשתי מעולם." (עמ' 72, ש' 26).
טענה זו שונה עובדתית מהטענה כאילו לא ידע כלל על העברת הכספים.
המדובר בטענות עובדתיות חלופיות שלא ניתן להעלותן כנגד אותו בעל דין (ר' תקנה 72(ב) לתקסד"א).
התוצאה:
שוכנעתי כי הנתבע ידע גם ידע שהאב העביר לחשבונם את הסכום במזומן וכי ידע כי העביר למוכרים את השיק הבנקאי.
- חרף היות גרסתו של הנתבע גרסה מבולבלת ולא אחידה, ונתגלעו בה סתירות רבות ותמיהות שלא היו ביכולתו ליישבן, עדיין מוכנה הייתי להניח כי המדובר בכספי מתנה, אף שאלו ניתנו ל"טווח קצר", בהינתן כי התגלו לא אחת סתירות בין גרסת הנתבעת לגרסת ההורים, כפי שהובהר לעיל ובהינתן כי בהסכם הגירושין לא נאמר מאומה לעניין החוב להורי הנתבעת והוא לא נזכר כקיים.
גם לעדותם של העדים - ביניהם של התובעים ואחיה של הנתבעת – לא מצאתי ליתן כל משקל בהיותם כל כולם עדים מעוניינים, שלא סיפקו כל אסמכתא "חיצונית".
ברם, אף על פי כן וחרף האמור לעיל, הנתבע לא סיפק כל הסבר המניח את הדעת ולא הבהיר מדוע הועברו כספים מהחשבון המשותף לחשבון ההורים בסכומים בלתי מבוטלים, כמחצית השנה בלבד לאחר קבלת הכספים מההורים ובעיצומם של השיפוצים בהיקפים נרחבים (על מועד עריכתם – ר' עמ' 96, ש' 30-31 ועל היקפם – ר' עמ' 77, ש' 1),כפי שיבואר להלן.
לפיכך, יש ליתן משקל לנסיבות המקרה דנן, לרבות למניע שבגינו ניתנו מלכתחילה ההלוואות ואין מנוס מלקבוע כי המדובר בכספי הלוואות, אשר נועדו לספק לנתבעים פתרון זמני ושאותה החלו הנתבעים להחזיר בסמוך למועד קבלת התמורה ממכירת דירתם – כפי שהובטח.
ולהלן אבאר את מסקנתי זו:
20.1 החזר הסך של 70,000 ₪:
הנתבעת הודתה כי החזירה להוריה חלק מהכספים.
לטענתה, בסמוך למועד בו הפקידו הרוכשים בחשבונם את הסך של 100,000 ₪ - כפי התחייבותם עפ"י סע' 5.4 להסכם המכר - העבירה היא מתוכו סך של 70,000 ₪ לחשבון ההורים (ר' ההפקדה מיום 13.12.11 - נספח ג' לתצהירה).
מנגד, הנתבע מודה כי הסך הנ"ל אכן הועבר לחשבון הוריה ואולם, לטענתו, אין המדובר בהחזר הלוואה אלא בסיוע לאם במימון רכישת רכב, "אשר נרכש כחודש ימים קודם לכן" (סע' 21 לכתב ההגנה).
בתצהירו טען: "למיטב זכרוני שבועות קודם לפרעון שיק זה, נהגה הנתבעת לשוחח עמי בעניין רצונה לסייע להוריה לרכוש רכב חדש" (סע' 12 לתצהיר).
ברם, מהמסמכים שצורפו לתצהיר התובעים עולה כי הרכב המדובר נרכש כחודשיים קודם לכן (בתאריך 10.10.2011) בעיסקת טרייד-אין, אליה הוסף סכום של 46,588 ₪ בלבד.
האב נחקר בנקודה זו ועדותו לא נסתרה (ר' עמ' 24 לפרוט').
מנשאל הנתבע מדוע קם הצורך לסייע ברכישת רכב שעה שזה כבר נרכש חודשיים קודם לכן, לא ידע מה להשיב:
"עזרנו להורים של ל' לקנות אוטו. זה מה של' אמרה לי שההורים שלה נתקעו." (עמ' 86, ש' 26-27).
ובהמשך הוסיף: "אני לא ידעתי סכום גם" (שם, בש' 29).
"אני לא שאלתי כלום. יש כסף. מה אכפת לי?"(עמ' 87, ש' 7).
לטענתו, היא גם לא סיפרה לו מה סכום הסיוע הנדרש, והסכום נודע לו רק בדיעבד, כשבדק את החשבון בעקבות הגשת התובענה (שם, בש' 10-13).
לא מצאתי לקבל גרסה זו על כל חלקיה.
המדובר שוב בגרסה מיתממת ולא הגיונית. לא יעלה על הדעת שהנתבע לא מברר עם אשתו בכמה נרכש הרכב, מה סכום הסיוע הנדרש ומדוע ולצורך מה נזקקו הוריה לסיוע שעה שרכבם כבר נרכש.
לא יעלה גם על הדעת כי לא ידע בזמן אמת שהוצא סכום בגובה הנטען. אין המדובר בסכום של מה בכך.
המדובר גם בגרסה כבושה שלא הועלתה קודם לכן, לא בכתב הגנתו ולא בתצהירו, ולפיכך, גם מסיבה זו אין לקבלה.
בכתב הגנתו ובתצהירו, לא בואר ולא ניתן גם כל הסבר באשר לצורך בסיוע לרכישת רכב, חרף שנרכש חודשיים קודם לכן.
אף הטענה שההורים "נתקעו", כפי שסיפרה לו לטענתו הנתבעת, אינה הגיונית שעה שאך שלושה ימים בלבד לאחר המועד בו נרכש הרכב (ב – 13.10.2011) מצאו ההורים לנכון, אליבא לגרסתו, לרכוש עבורם במתנה גדר חדשה בסך של 19,000 ₪ (ר' סע' 23 להלן).
אי לכך, ומכל הנימוקים דלעיל, מצאתי לדחות את גרסתו והנני קובעת כי העברת הסך של 70,000 ₪ הייתה אכן על חשבון ההלוואה הנטענת – כגרסת התובעים.
אוסיף כי מצאתי גם לקבל את גרסת הנתבעת לפיה לא העבירה היא את מלוא הסכום שקיבלה מהמוכרים (100,000 ₪), מאחר וחשבונם היה באותה עת, ביתרת חובה גבוהה. גרסה זו נתמכת בתדפיס הבנקאי שצורף לתצהירה ומעדויות שניהם בדבר עריכת שיפוצים בהיקפים הרבה יותר נרחבים ממה שביקשו מלכתחילה (ר' עדותה בעמ' 96, ש' 30-31 ועדותו בעמ' 77 ש' 1).
20.2 התשלומים החודשיים:
הנתבעת מודה כי החזירה להוריה על חשבון ההלוואה הנטענת, סך נוסף של 8,000 ₪ ב – 10 תשלומים שווים ורציפים החל מ – 21.11.11 ועד ל – 20.8.12.
לטענתה, בחודש ספטמבר הופסק החיוב החודשי השוטף עקב היותם ביתרת חובה בסך של כ – 35,000 ₪ (ר' סע' 10 לתצהירה).
עיון בתדפיס החשבון נכון לחיוב האחרון, קרי: 20.8.12 מעלה כי באותו יום עמדה יתרת החובה בחשבונם המשותף על הסך שמעל ל – 30,000 ₪ (ר' נספח ד' 14 – 14).
גרסת הנתבע, לעומת זאת הינה, כי אין המדובר בהחזר הלוואה.
תחילה הכחיש הוא לכאורה כי סכומים אלה הועברו לחשבונם של ההורים ולטענתו "לא ניתן לפסול אפשרות לפיה תשלום זה היה בעבור תשלום הוצאות צהרון לבן א'." (סע' 14 לתצהירו).
ברם, בעדותו בפניי, טען כי הסכומים המדוברים הועברו לאימה של הנתבעת כתשלום עבור טיפולה בילדיהם.
משמע: אין הוא חולק כי התשלומים החודשיים אכן הועברו להורים, והמחלוקת היא רק על מהותם.
אליבא לגרסתו "החדשה", במהלך שנת הלימודים שתחילתה בחודש נובמבר וסיומה בחודש אוגוסט, קיבלה הנתבעת ממקום עבודתה החזרים עבור תשלום למטפלת. מאחר ואימה נהגה לקבל את הקטינים ישירות מהגן והיא זו אשר טיפלה בהם, ביקשה היא לגמול לאימה והעבירה לידיה את ההחזרים הללו שקיבלה מעבודתה (ר' עמ' 78, ש' 10; עמ' 89, ש' 27-28, ש' 31-32; עמ' 90, ש' 2-4, ש' 23).
משנשאל מדוע לא העלה גרסה זו בתצהירו טען כי נזכר בה רק לפני מספר ימים, מספר שבועות (עמ' 91, ש' 6), וכי ביקש מבא כוחו לתקן את תצהירו אך משום מה הדבר לא נעשה (עמ' 91, ש' 10-14).
המדובר בעדות כבושה שיש בה כדי לתמוך בגרסת התובעים ופועלת כנגד מהימנות גרסתו וקבלתה.
ודוק: חרף טענתו כי "נזכר" בגרסה זו שבועות מספר לפני הדיון, לא טרח הוא לצרף כל אסמכתא לנטען בדמות המצאת תלושי השתכרות של הנתבעת המצביעים כביכול על אותו החזר כספי נטען, או על הגשת עתירה להמצאתם.
יתר על כן, האם אף לא נחקרה בנדון ולא נשאלה מאומה ביחס לקבלת תשלום עבור טיפולה.
- מכל האמור עולה התמונה כי התובעים אכן נתנו לנתבעים הלוואה בסך 180,000 ₪, אותה אמורים היו להשיב עם קבלת כל יתרת הכספים שהצליחו לגייס ואשר אמורה הייתה לשמש למימון רכישת הדירה החדשה. וכפי שהבהיר התובע בעדותו בפניי: "זה הובטח מראש, שברגע שישתחררו כספים מכל מיני תכניות חסכון שלהם וכל מיני ביטוחי מנהלים שלהם אני אקבל את הכסף שלי".(עמ' 20, ש' 14-15).
עקב מהותה וייעודה של ההלוואה, שוכנעתי כי המדובר בהלוואה ולא במתנה וכי ההלוואה ניתנה בידיעתו ובהסכמתו של הנתבע.
הראיות מלמדות על קיומה של הלוואה ועלה בידי התובעים לסתור את החזקה.
למעלה מן הצורך, אוסיף כי ככל שלטענתו הותיר הנתבע את עניין הטיפול הכספי בידי אשתו, הרי שמשמעות טענה זו הינה שכל פעולותיה בנדון נעשו כנאמנה עליו, ולפיכך אין לו על מה להלין בכל הקשור לנטילת הלוואות מהוריה שנועדו להסדיר את התשלומים במועד.
יש לזכור גם כי ניתן לחייב בן זוג בחובות בן זוגו בהתאם להלכת השיתוף שהוחלה גם בחוק יחסי ממון בדיוק כפי שזכאי בן זוג ליהנות מפירות שנוצרו במהלך החיים המשותפים (ר' לדוג': עמ"י (י-ם) 821/05 ש.א. נ' ש.ג. – פורסם ביום 12.11.06)
- באשר לסך הנוסף של 10,000 ₪ אשר ניתן לטענת התובעים במעמד חתימת הסכם הרכישה – בהעדר כל תימוכין לתשלום הנטען, שעה שאף עורך ההסכם, שבנוכחותו נטען כי שולם הסך הנ"ל, לא זומן למתן עדות, לפיכך לא מצאתי לקבוע כי סכום זה אכן ניתן לנתבעים בין כמתנה ובין כהלוואה.
- באשר להלוואה הנטענת עבור רכישת הגדר – לא מצאתי כי המדובר כאן בהלוואה אלא במתנה.
לטענת הנתבע בסעיף 9 לתצהירו, התובע בחר מרצונו וביוזמתו לתת להם במתנה שער חדש תחת השער הישן שהיה בביתם, מבלי שהבהיר להם כלל כי המדובר בהלוואה.
בנדון מצאתי לקבל את גרסת הנתבע ממספר נימוקים:
- ראשית, הטענה כי ההורים רכשו עבורם גדר לא נטענה כלל בתצהירה של הנתבעת.
- שנית, במכתב הדרישה אשר סומן כנספח ז'1 לכתב התביעה לא אוזכר סכום ההלוואה הנטען עבור רכישת הגדר.
- שלישית, מנספח ה' לכתב התביעה עולה כי רכישה זו התבצעה ב – 13.10.2011, שעה שאך כחודשיים עובר לכן, הפסיקו בני הזוג להעביר לידיהם את התשלומים השוטפים על חשבון ההלוואה בטענה כי נקלעו למצוקה עקב השיפוצים (ר' סע' 20.2 לעיל).
בנסיבות אלו לא מתקבל על הדעת כי ההורים ימצאו לנכון להלוות לבני הזוג סכומי כסף נוספים אף על פי שהנתבעים לא עמדו בהחזרי ההלוואה הקודמת.
- רביעית, בעוד שבתצהירו טען התובע כי ההלוואה הנ"ל בוצעה "מתוך חשש שעבודת השיפוצים תיעצר ויחלו מריבות/ויכוחים עם מבצעי העבודה" (סע' 3 (ו) לתצהיר), הרי שבעדותו בפניי מסר גרסה שונה ולפיה, לאחר שכל השיפוצים כבר הושלמו ו "הקבלן עמד ללכת, הם רצו את הגדר הזו ועמדו בדילמה שזה מה שנשאר להשלים את הבית." (עמ' 27 ש' 23-28).
מכל האמור לעיל ולנוכח הסתירות וההשמטות, המסקנה ההגיונית המסתברת הינה כי רכישה זו ניתנה כמתנה.
- העולה מן המקובץ:
לאור העדויות, הראיות, המסמכים והכל כפי שפורט בפסק הדין לעיל, הנני קובעת כי התובעים עמדו בנטל להפריך את חזקת המתנה ביחס לסך של 180,000 ₪.
הוכח כי סך זה ניתן כהלוואה לנתבעים.
מתוך סכום זה הוחזר סך של 78,000 ₪.
אי לכך, על הנתבעים ביחד ולחוד להחזיר לתובעים את יתרת ההלוואה בסך של
102,000 ₪.
- בתוך כך, לא מצאתי לקבל את טענת הנתבע כי לא ניתן להוכיח קיומה של הלוואה ללא מסמך בכתב ולא מצאתי כל הוראה הקובעת דרישה זו.
אין כל צורך כי הלוואה תיעשה במסמך בכתב וניתן להוכיח קיומה בכל אמצעי הראייה הקיימים.
(ר' לדוג' תמ"ש (ראשל"צ) 7630/06 י.פ. נ' ע.פ. – פורסם ב – 11.12.06; בש"א (כ"ס) 1970/03 טויזר נ' טויזר).
עוד אוסיף כי נכון שהתובע אכן לא דק פורתא בעניין סכום ההלוואה אותו יש לייחס לבנם – התובע מס' 2, משעה שהוכח כי לא כל הכסף הנטען בסך 90,000 ₪ אכן הוצא מחשבונו של הבן, כהודאת האב בפניי (ר' עמ' 34 לפרוט' מיום 2.5.16), וזאת בניגוד לנטען בכתב התביעה ובניגוד לעדותו בעמ' 1 לפרוט' מיום 23.3.15 בש' 13 לפיה המדובר בכספים אותם חסך הבן ממשכורתו (ר' גם עדותו שם, בש' 22).
בעדותו בפניי לעומת זאת הבהיר האב , כי למעשה אין כל הפרדה בין חשבונם המשותף שלו ושל אשתו לבין החשבון של הבן (עמ' 35 לפרוט' מיום 2.5.16, ש' 9-14).
אין זה מתפקידי כאן לשפוט כשירות פעילותו של האב במשיכת כספים מחשבונו של הבן, בין באשר לתקופה שלפני שמונה כאפוטרופוס עליו ובין באשר לתקופה שלאחריה.
עם זאת, לנוכח הנטען ע"י האב בדבר אי הפרדה בין חשבונותיו לחשבונות בנו, מצאתי לקבוע כי ההלוואה תושב לכלל התובעים ביחד ולחוד.
אוסיף גם כי לא נעלמה מעיני הבעייתיות בעדותה של האם אשר לא ידעה ליתן כל פירוט באשר להלוואות הנטענות.
עם זאת, מכלל העדויות שבפניי התרשמתי כי אכן בעלה הוא זה אשר אמון על כל הניהול הכלכלי של משק הבית המשותף והיא כשלעצמה אינה מעורבת בפעילות זו.
סוף דבר:
א. הנני מחייבת את הנתבעת בהתאם לאמור בסעיף 16 לפסק דיני.
ב. הנני מחייבת את הנתבע יחד ולחוד עם הנתבעת להחזיר לתובעים יחד ולחוד את הסך של 102,000 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית ממועד הגשת התביעה ועד התשלום המלא בפועל.
ג. משהתקבלה התביעה באופן חלקי – לא מצאתי לחייב את הנתבע בהוצאות.
המזכירות תשלח העתק פסק הדין לצדדים.
ניתנה היום, ו' ניסן תשע"ז, 02 אפריל 2017, בהעדר הצדדים.