החלטה 3050/12

החלטה  

1. מונחת לפני בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בתל אביב - יפו (פש"ר 1253/06, כב' השופט ח' ברנר), שדחה את בקשתו של המבקש (להלן: החייב) להכריז שהוא עדיין פושט רגל.

2. החייב ומשיבה 1 נישאו בשנת 1968. משיבה 2 היא בתם המשותפת. בני הזוג נפרדו, ובשנת 1973 נסע החייב לחו"ל. למשיבות נפסקו דמי מזונות, אותם לא שילם החייב. בשנת 1993 חזר החייב ארצה. המשיבות נקטו נגדו בהליכי הוצאה לפועל, בניסיון לגבות את חוב המזונות שהצטבר עד כה. בתום הליכים משפטיים ממושכים פנה החייב לבית המשפט על מנת שיכריז עליו כפושט רגל. ביום 20.8.2001 ניתן נגדו צו כינוס, וביום 15.8.2002 הוכרז החייב כפושט רגל (פש"ר 6250/01).

           ביום 21.2.2007 הגיש החייב לבית המשפט המחוזי בקשה למתן הפטר, בה תמכו כונס הנכסים הרשמי (משיב 3, להלן: הכונ"ר) והנאמן. ביום 28.2.2008 נענה בית המשפט לבקשה, תוך שהוא קובע כי אין חשד שהחייב נקלע לקשיים כלכליים בחוסר תום לב. החייב שיתף פעולה במטרה לפרוע את חובותיו, ולנוכח גילו המתקדם (באותה עת היה החייב בן 70 שנה) נראה שלא יוכל לשפר את יכולת השתכרותו. בד בבד הורה בית המשפט, בהסכמת הצדדים, כי החייב יוכל לפנות לבית המשפט לענייני משפחה לשם מתן הוראות בכל הנוגע לחוב המזונות שלו. זאת על פי סעיף 69(א)(3) לפקודת פשיטת הרגל [נוסח חדש], התש"ם-1980 (להלן: הפקודה), אשר קובע כי צו הפטר לא חל על חוב מזונות פסוק - למעט מה שיורה בית המשפט (פש"ר 1253/06).

           החייב פנה לבית המשפט לענייני משפחה, בבקשה לביטול חוב המזונות (תמ"ש 23875/96). ביום 1.9.2008 נדחתה הבקשה על הסף, תוך שנקבע כי חיוב המזונות הוא בגדר "מעשה בית דין" שלא ניתן לבטלו. המבקש ערער לבית המשפט המחוזי על החלטה זו (עמ"ש 1125-08). ביום 17.1.2010 נפסק, בהסכמת הצדדים, כי התיק יוחזר לבית המשפט לענייני משפחה, אשר יבחן לגופה את בקשת החייב לקבל הפטר מחוב המזונות. לנוכח זאת הוחזר הדיון לערכאה דלמטה.

           ביום 26.7.2011 ניתן פסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה. נקבע כי החייב לא הוכיח שצבר את חוב המזונות בתום לב, שהרי הוא נמנע מן הרגע הראשון מלשלם את דמי המזונות והמשיך להתחמק בדרך לא דרך מתשלום. לנוכח זאת נפסק כי צו ההפטר לא יחול על חוב המזונות. בד בבד, הורה בית המשפט על פריסת חוב המזונות – שעמד באותה עת על 2.5 מיליון ₪ - לתשלומים חודשיים קטנים יותר, וכן הורה כי יבוטלו "העיקולים שהוטלו על חשבונות החייב מכוח חוב המזונות".

           ביום 17.8.2011 פנה החייב אל רשמת ההוצאה לפועל, בבקשה לבטל את העיקול שהיה מוטל על הכנסותיו - משכורת, קצבת זקנה ותמלוגים (18-02984-79-8). זאת, לשיטתו, בהמשך לפסק דינו של בית המשפט מיום 26.7.2011, אשר קבע כי יבוטלו העיקולים על "חשבונות" החייב. בהחלטת הרשמת, מיום 17.10.2011, נקבע כי המילה "חשבונות" בה נקט בית המשפט מתייחסת רק לחשבונות ולא למקורות הכנסה אחרים. הרשמת אף דחתה את בקשת החייב לפנות לבית המשפט בבקשת הבהרה (מתוקף סמכותה לפי סעיף 12 לחוק ההוצאה לפועל, התשכ"ז-1967). החייב פנה לבית המשפט בבקשה לתקן את נוסח פסק הדין, ולהבהיר כי העיקול איננו חל על הכנסותיו (לפי סעיף 81 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984). ביום 24.11.2011 דחה בית המשפט את הבקשה, מאחר וחלף המועד הקבוע בחוק להגשתהּ. לאחר מכן ביקש החייב מבית המשפט להאריך את המועד להגשת ערעור על החלטת הרשמת שלא להגיש בקשת הבהרה, אך גם בקשה זו נדחתה ביום 8.1.2011 בהעדר טעמים מיוחדים. סיכומו של דבר, העיקול שהוטל על הכנסותיו של החייב - נותר על כנו.

           ביום 4.12.2011 פנה החייב לבית המשפט המחוזי בבקשה למתן פסק דין הצהרתי. לדבריו, ההפטר שניתן לו בבית המשפט המחוזי היה חסר משמעות, שכן הוא לא חל על חובו היחידי של החייב – חוב המזונות. ומשדחה בית המשפט לענייני משפחה את בקשתו להחלת ההפטר גם על חוב המזונות, הרי שמבחינה מהותית הוא נותר במעמד של פושט רגל. לפיכך התבקש בית המשפט להצהיר כי החייב נותר במעמד של פושט רגל, על מנת שייפסקו הליכי ההוצאה לפועל נגדו. המשיבות התנגדו לבקשה, לנוכח הוראות סעיף 90א לפקודה הקובעות כי "חייב שהוכרז פושט רגל על פי בקשתו וקיבל הפטר, לא יהיה רשאי להגיש בקשה נוספת לפשיטת רגל תוך חמש שנים מיום מתן צו ההפטר". לשיטתן - כל תנאי הסעיף התקיימו בענייננו, ועל כן לא יכול החייב להגיש בקשה נוספת לפשיטת רגל עד מלאת חמש שנים מיום מתן צו ההפטר – היינו עד ליום 28.2.2013. הכונ"ר התנגד לבקשה, בטענה כי החלטת בית המשפט לענייני משפחה שלא לפטור את החייב מחוב המזונות הינה החלטה חלוטה, שהרי החייב לא ערער עליה. הנאמן סבר כי אין כל מניעה לקבל את הבקשה, וזאת בהיקש מפסק דינו של בית משפט זה בעניין מקבילי (ע"א 1003/09 מקבילי נ' הכונ"ר (4.1.2010)). באותו עניין נקבע כי העובדה שחובו של אדם נובע – כולו או חלקו – מחוב מזונות, איננה שוללת אוטומטית את האפשרות לפתוח בהליכי פשיטת רגל.

           בית המשפט המחוזי דחה את בקשת החייב. נקבע כי הליך פשיטת הרגל הסתיים, וכי החייב איננו עוד פושט רגל. נושא המזונות נדון והוכרע לגופו בבית המשפט לענייני משפחה. אשר על כן לא ניתן לחזור ולבקש מבית המשפט סעד של פשיטת רגל. מכאן בקשת רשות הערעור שלפנינו.

3. החייב טען בפנינו כי מתעוררות בעניינו מספר שאלות עקרוניות, שמרביתן מתמקדות בפירוש סעיף 69(א)(3) לפקודה. לשיטת החייב, מלשון הסעיף לא מבואר האם הסמכות לתת הפטר מחוב מזונות היא בידי בית המשפט המחוזי (בשבתו כבית משפט לפשיטות רגל) או בידי בית המשפט לענייני משפחה. החייב סבור כי בעניין זה ניתנו תשובות סותרות: בית המשפט המחוזי גלגל את הכדור לבית המשפט לענייני משפחה, ואילו בית המשפט לענייני משפחה השיב את הכדור לבית המשפט המחוזי. שאלה נוספת היא האם ניתן לתת הפטר לחייב חוב מזונות מן העבר, כאשר – לשיטת החייב – בית המשפט המחוזי השיב על כך בחיוב, וכך גם בית המשפט העליון בעניין מקבילי, בעוד שבית המשפט לענייני משפחה השיב על כך בשלילה. שאלה נוספת היא האם חוב מזונות מן העבר דינו כחוב מזונות רגיל, לעניין ההגנות הקבועות בפקודה להגבלת עיקולים על קצבת זקנה (סעיף 111). סיכומו של דבר עותר החייב לקבוע כי, משלא קיבל הפטר מחוב המזונות, הרי שהוא חוזר לחסות תחת צו פשיטת הרגל. עוד עותר החייב מבית משפט זה להעניק לו צו הפטר.