החלטה 6056/14

           ערר המכוון לשתי החלטות של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו שהורו על מעצר המבקש עד לתום ההליכים נגדו. המבקש עותר לשחררו לחלופת מעצר בבית אימו.

רקע והליכים קודמים

1. נגד העורר הוגש כתב אישום המייחס לו עבירות אינוס לפי סעיפים 345(א)(1) ו-(4) לחוק העונשין, התשל"ז-1977; מעשה מגונה בנסיבות אינוס לפי סעיף 348(א) בנסיבות סעיף 345(א)(4) לחוק זה; ניסיון אינוס לפי סעיף 245(א)(1) יחד עם סעיף 25 לחוק זה; פגיעה בפרטיות לפי סעיף 2 יחד עם סעיף 5 לחוק הגנת הפרטיות, התשמ"א-1981; והטרדה מינית לפי סעיף 3(א)(5א) יחד עם סעיף 5(א) לחוק למניעת הטרדה מינית, התשנ"ח-1998.

2. על פי כתב האישום, במטרה לבעול נשים שלא בהסכמתן החופשית, נהג העורר להצטייד ולשאת עמו כמות נכבדה של אלכוהול למפגשים עם נשים. העורר השקה את הנשים באלכוהול – אשר כשלעצמו או בתוספת חומר נוסף שאינו ידוע למאשימה – הוביל לטשטושן עד כדי אובדן שליטתן במתרחש, וזאת כדי לבעול אותן תוך ניצול מצבן. כתב האישום אוחז ארבעה אישומים: שניים מתוכם עניינם מעשים שאירעו לכאורה בשנת 2009; ושניים מעשים שאירעו לכאורה בשנת 2013. לפי האישום הראשון, בחודש אוגוסט 2009 הגיע העורר לביתה של המתלוננת א' א', מכרתו שנהגה לבלות עימו ושעימה קיים בעבר יחסי מין בהסכמה, כשברשותו כמה בקבוקי אלכוהול כשלעצמם או בתוספת חומר נוסף. במהלך הפגישה שתו השניים את המשקאות, עד שבשלב מסוים הכרתה של א' א' התערפלה. כעבור כמה שעות הקיצה א' א' במיטתה כשהיא והעורר עירומים. לפי המיוחס, לאחר שניסתה א' א' לקום במטרה להתלבש, אחז אותה העורר בכוח ואז אנס אותה. לאחר מספר דקות עזב העורר את הבית, אולם חזר במהרה ואז אנס את המתלוננת שוב. לפי האישום השני, בקיץ 2009 יצאו לבלות במועדון העורר והמתלוננת ב' ב' שאותה הכיר בעבר, שם שתו משקאות חריפים. בשלב מסוים התערפלה הכרתה של ב' ב', ובעודה במצב זה הביא אותה העורר לביתו והשכיב אותה במיטתו, ושם אנס אותה וביצע בה מעשה מגונה בנסיבות אינוס. לפיהאישום השלישי, בחודש יוני 2013 הכיר העורר את המתלוננת ג' ג' במסיבה שנערכה בבית חברתה. למחרת הגיע העורר לדירתה כשברשותו בקבוקי שתייה חריפים כשהם לעצמם או בתוספת חומר נוסף. לאחר שהשניים שתו, סמוך לשעה 1:00, התערפלה הכרתה של המתלוננת והיא הקיצה במיטתה רק בחלוף מספר שעות, סמוך לשעה 4:00. בעודה שרויה במצב המונע התנגדות, ובהמשך לאחר שהתעוררה, ביצע בה העורר עבירות של ניסיון אינוס ומעשה מגונה בנסיבות אינוס. לפי האישום הרביעי, משנת 2013, בעשרות הזדמנויות, נהג העורר לצלם תמונות וסרטונים של נשים עימן קיים מגעים מיניים, ולאחר מכן פרסם תמונות וסרטונים אלה לחבריו.

3. בד בבד עם הגשת כתב האישום הגישה המשיבה בקשה למעצרו של העורר עד לתום ההליכים נגדו. במהלך דיון שהתקיים בבקשה טענה באת כוח המשיבה כי בנוסף למעשים המיוחסים לעורר בכתב האישום, בידי המשיבה תלונות של 6 נשים נוספות שאינן כלולות בכתב האישום המתארות כולן דפוס פעולה זהה של העורר, שנהג להיפגש עם נשים כשהוא מצויד במשקאות אלכוהוליים. לפי המתואר, כעבור זמן איבדו הנשים את הכרתן, והתעוררו לאחר מספר שעות כאשר זיכרונן "נמחק". עוד צוין כי הופעלה סוכנת משטרתית שהזמינה את העורר להגיע לדירתה. זה הגיע למקום כשהוא מצויד בבקבוקי אלכוהול, אך לא נמצא בהם "סם האונס". בא כוחו של העורר הודיע כי הוא מסכים לקיומן של ראיות לכאורה וכן לקיומן של עילות מעצר, אך טען כי עצמת הראיות בתיק גבולית כך שלא ניתן ללמוד ממנה על קיומה של מסוכנות המצדיקה את מעצרו של העורר עד לתום ההליכים. על כן ביקש הסנגור כי תאומץ המלצת שירות המבחן לשחררו לחלופת מעצר.

4. ביום 18.8.2014 נעתר בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כב' השופטת ד' אבניאלי) לבקשה למעצר העורר עד לתום ההליכים. בהחלטתו מצא בית המשפט המחוזי כי הראיות בעניינו של העורר אינן ראיות קלושות המעלות ספק לגבי המעשים המיוחסים לו או לגבי מצבן של המתלוננות בעת ביצוע המעשים המיניים. אשר לאישום הראשון, צוין כי הסניגור טען כי העורר לא הבין כי המתלוננת אינה מעוניינת לקיים איתו יחסי מין. למול זאת, ציין בית המשפט את קיומן של הראיות הבאות: דברי המתלוננת בהודעתה במשטרה, אשר תיארה את מעשי העורר ואף תיארה כיצד אמרה לו במהלך המעשים "שלא תעז", צבטה אותו ונשכה אותו; תכתובת דואר אלקטרוני בין המתלוננת לבין הפסיכולוגית שטיפלה בה, שגם בה תוארו המעשים הנטענים וכיצד אמרה לו המתלוננת "לא, שלא תעז, תקום תקום"; ואת העימות שנערך בין המתלוננת לבין העורר, שבמסגרתו הטיחה בו המתלוננת את טענותיה והאחרון השיב כי אינו זוכר. אשר לאישום השני צוינה טענת הסניגור שלפיה המתלוננת האשימה עצמה כי שתתה יתר על המידה וכי לאחר האירוע המשיכה להתייחס אליו כאל ידידה. מנגד, הובאו דבריה מהודעתה במשטרה שם תיארה את שהתרחש; והוסף כי אף שהמתלוננת ציינה כי הוסיפה להתכתב עם העורר, "מכאן ועד לטענה כי המעשים המיוחסים ל[עורר] בוצעו על ידו בהסכמתה – הדרך רחוקה". אשר לאישום השלישי צוין כי הסנגור טען כי במהלך המגע המיני התעורר בין השניים ויכוח שבמהלכו עזב העורר; וכי לא ייתכן שהמתלוננת שכבה מחוסרת הכרה עד השעה 4:00, ולראיה – שותפה לדירה טען כי העורר שהה בדירה כחצי שעה בלבד. למול זאת נקבע כי גם אם ישנה אי התאמה לעניין שעות האירוע הנטען, קיימים תימוכין לדברי המתלוננת ובהם דבריה בהודעתה במשטרה; דברי שותפה לדירה שלפיהם המתלוננת אמרה לו כי העורר אנס אותה או שהוא ניסה לאנוס אותה; והודעת חברתה המתארת כי המתלוננת סיפרה לה על שאירע. על פרטי האישום הרביעי לא נתגלעה מחלוקת בכל שאמור בראיות לכאורה.

5. לאחר סקירת הראיות עמד בית המשפט על תסקיר שירות המבחן אשר מצא כי מן העורר נשקף סיכון לביצוע עבירות מין, אך המליץ על שחרור לחלופת מעצר שתוכל להציב לו גבולות ולהתמודד עם קשייו, וזאת בפיקוח עיקרי של אימו ובסיוע שני מפקחים נוספים. נקבע כי מסקנת השירות שלפיה נשקף מן העורר סיכון לביצוע עבירות מין נוספות לא הופרכה; כי מדובר במעשים חמורים, חוזרים ונשנים, של אינוס נשים; וכי המתלוננות שאינן מכירות זו את זו מתארות כולן התנהגות מניפולטיבית ותוקפנית מצד העורר. בנסיבות אלו בא בית המשפט למסקנה כי המלצת שירות המבחן לשחרור העורר לחלופת מעצר אינה עולה בקנה אחד עם המסוכנות הנשקפת ממנו, והורה על מעצר המבקש עד לתום ההליכים.

6. על החלטה זו הגיש העורר ערר לבית משפט זה (בש"פ 5585/14). בעוד הערר תלוי ועומד, הגיש העורר בקשה להצגת ראיית הגנה במעמד צד אחד אשר הגיעה לידיו לאחר הדיון בבית המשפט קמא. בהמלצת בית המשפט (השופטת א' חיות) ובהסכמת הצדדים הוחזר העניין לבית המשפט קמא כדי שישקול עיון באותה ראייה במעמד צד אחד כמבוקש וייבחן אם יש בראיה זו כדי לשנות מהחלטתו מיום 18.8.2014 (החלטה מיום 26.8.2014).

7. לאחר שעיין בראייה, קבע בית המשפט המחוזי כי אין בה כדי לשנות מהחלטתו בעניין המעצר עד תום ההליכים (החלטה מיום 4.9.2014). בית המשפט ציין כי הראייה מתייחסת לאישום השלישי בלבד ואין קשר בינה לבין יתר האישומים. אף שנקבע כי ייתכן שעצמת הראיות באישום השלישי נחלשה במידה מסוימת בעקבות הצגת ראיית ההגנה, נמצא כי אין בראייה כדי להשפיע השפעה כלשהי על המעשים המתוארים באישום הראשון, השני והרביעי – אישומים שלגביהם לא נחלשה ולמעשה לא הושפעה כלל עצמת הראיות מקיומה של ראיית ההגנה. עוד צוין כי אין בראייה כדי להשפיע על המסקנה שלפיה נשקפת מסוכנות מצד העורר שלו מיוחסים מעשים חמורים, חוזרים ונשנים של אינוס נשים שהיו לו עימן קשרי היכרות. אשר על כן נפסק כי העורר יוותר במעצר עד תום ההליכים.