החלטה בבקשה לביטול קנסות בשל התיישנות

1. בפניי בקשת המבקש לביטול 2 דו"חות. דו"ח אחד שמספרו 39064118 תאריך העבירה: 5.10.97 (להלן- הדו"ח הראשון). דו"ח שני מספרו 64978018 תאריך העבירה 1.9.02 (להלן- הדו"ח השני). שתי הדו"חות ניתנו על עבירת חניה שנעשתה ברכב 39-795-04 (להלן- הרכב).
2. הסכום המקורי של כל דו"ח היה 70 ₪. בהתאם לפירוט החיובים ששלחה המשיבה למבקש, החוב בגין דו"חות אלו נכון ליום 4.5.16 הגיע כדי 3,755 ₪.
3. בתאריך 5.5.16 הגיש המבקש "בקשה דחופה למתן סעד", בבקשה זו עתר המבקש לבטל את הקנסות שהושתו עליו עקב התיישנות העבירות.
4. ביום 17.5.16 הגיבה המשיבה לטענות המבקש. בתגובתה ביקשה המשיבה לדחות את טענות המבקש ולהותיר את חוב הקנסות שנצבר כנגדו על תילו. לתגובת המשיבה צורף תצהירה של גב' אסתר קלינסקי (להלן- קלינסקי) פקידה ראשית במחלקת הפיקוח והחניה של המשיבה. להלן טענות המשיבה.

טענות המשיבה   

5. ראשית העלתה המשיבה שתי טענות פרוצדוראליות.
6. הראשונה, המבקש ידע על חובו לכל המאוחר בחודש מרץ 2016, וביתר דיוק ביום 9.3.16, כפי שהוא עצמו ציין בסעיף 2 לבקשתו הראשונה. על פי ס' 130 (ח) לחוק סדר הדין הפלילי, תשמ"ב- 1982 (להלן- חסד"פ) בקשה לביטול הרשעה שניתנה שלא בפני נאשם צריכה להיות מוגשת בתוך 30 יום מעת שהומצא לנאשם פסק הדין. בקשת הנאשם לביטול ההרשעה הוגשה ב- 5.5.16 היינו כחודשיים לאחר שנודע לו על הקנסות (לשיטתו), מכאן שהוא הפסיד את המועדים הקבועים בחוק להגשת בקשת הביטול.

7.  השניה, המבקש לא תמך את טענותיו בתצהיר.
8. גם טענות לגופו של עניין היו באמתחת המשיבה.

הדו"ח הראשון

9. הדו"ח הראשון נרשם ביום 5.10.97, והוצמד לשמשת הרכב . דו"ח זה לא שולם. העיריה ביררה את פרטי בעלי הרכב. התברר שהבעלים הוא המבקש.  ביום 5.2.98 נשלחה למבקש הודעת תשלום קנס, לכתובתו ברחוב**** 51  *, זו הכתובת אותה המבקש עדכן כבעל רכב במשרד הרישוי.
10. הודעה זו הגיעה בפועל לרשות הדואר ביום 26.2.98 ויש על כך את חותמת הדואר שניתנה על כל רשימת המכתבים הרשומים שנשלחה באותו יום (סעיף 9 לתצהיר קלינסקי על צרופותיו).
11. בהתאם לתקנה 44 א לתקנות סדר הדין הפלילי, תשל"ד- 1974 (להלן- תקסד"פ), הרי שרואים את הודעת הקנס כנמסרה לנאשם אם חלפו 15 ימים מעת משלוח הודעת הקנס, על אף שהנאשם לא חתם על אישור המסירה ("חזקת מסירה").
12. בהתאם לסעיף 229 (ח2 ) לחסד"פ, אם הנאשם לא משלם את הקנס בתוך 90 יום מעת המסירה ולא פועל כאמור בדרכים המנויות בסעיף 229 (א) לחוק, הרי שרואים אותו כאילו הורשע בדין ונגזר עליו הקנס הנקוב בהודעת תשלום הקנס. לטענת המשיבה הדו"ח הראשון הפך להיות חלוט ביום 20.5.98.

הדו"ח השני  

13. הדו"ח השני נרשם ביום 1.9.02 והוצמד לשמשת הרכב . דו"ח זה לא שולם. העיריה ביררה את פרטי בעלי הרכב. התברר שהבעלים הוא המבקש. ביום 16.1.03 נשלחה למבקש הודעת תשלום קנס, לכתובתו ברחוב**** 51 *, זו הכתובת אותה המבקש עדכן כבעל רכב במשרד הרישוי.
14. הודעה זו הגיעה בפועל לרשות הדואר ביום 26.1.03 ויש על כך את חותמת הדואר שניתנה על כל רשימת המכתבים הרשומים שנשלחה באותו יום (סעיף 10 לתצהיר קלינסקי על צרופותיו).
15. כאמור לעיל, בהתאם לתקנה 44 א לתקסד"פ הרי שרואים את הודעת תשלום הקנס כנמסרה לנאשם אם חלפו 15 ימים מעת משלוח הודעת הקנס, על אף שהנאשם לא חתם על אישור המסירה ("חזקת מסירה").
16. בהתאם לסעיף 229 (ח2 ) לחסד"פ, אם הנאשם לא משלם את הקנס בתוך 90 יום מעת המסירה, ולא פועל כאמור בדרכים המנויות בסעיף 229 (א) לחוק, הרי שרואים אותו כאילו

17.  הורשע בדין ונגזר עליו הקנס הנקוב בהודעת תשלום הקנס. לטענת המשיבה הדו"ח הראשון הפך להיות חלוט ביום 1.5.03.
18.  המשיבה הוסיפה וטענה כי לאורך השנים שחלפו מאז שהפכו הודעות הקנס לפסק דין חלוט, היא נקטה בפעולות גביה רבות (משלוח כ- 40 מכתבי דרישה וכ- 20 ניסיונות לגבות באמצעות עיקולים) כך שאין יסוד לטענת המבקש כי הוא ידע על הקנסות כנגדו רק במרץ 2016 .
19. המשיבה ציינה כי פעולות האכיפה בדרך של צו עיקול לבנק, החלו להינקט ב- 2/08 והלאה ס' 17 לתגובה וס' 13 לתצהיר קלינסקי).

מענה המבקש לטענות אלו        

20. ביום 13.6.16 הגיב המבקש לטענות המשיבה, בהתאם להחלטתי.
21. לעניין הדו"ח הראשון טען המבקש, כי באותה תקופה היא התגורר ברחוב /// 3 בחיפה, לעומת זאת הדו"ח נשלח לרחוב** 51 ב*. לתמיכה בטענתו צירף המבקש אישור על רישום ממרשם האוכלוסין, שאכן ממנו עולה כי בעת מתן הדו"ח הראשון הוא התגורר ברחוב /// 3 בחיפה.
22. המבקש הפנה לפסיקה המלמדת לדעתו כי על הרשות לשלוח את דרישת התשלום לכתובת הרשומה במרשם האוכלוסין של משרד הפנים ולא במרשם הרכבים של רשות הרישוי.
23. עוד טען הפנה המבקש לתגובת המשיבה ולתצהיר שצורף לה, שם ציינה המשיבה עצמה כי היא שולחת את הדרישות למבקש לכתובותיו השונים "כפי שאלו התעדכנו מעת לעת במרשם האוכלוסין שבמשרד הפנים" (סעיף 16 לתגובת המשיבה וסעיף 12 לתצהיר קלינסקי), מכאן, כי אף המשיבה פונה למרשם האוכלוסין של משרד הפנים ולא למאגר כתובות אחר.
24. ובאשר לדו"ח השני, עולה כי כתובתו של המבקש במשרד הפנים עובר למשלוח הודעת תשלום הקנס הייתה** 51 ג' *, ואילו המשיבה שלחה את דרישת התשלום לרחוב** 51 *.
25. עוד טען המבקש כי המשיבה לא הוכיחה כנדרש כי עמדה בכל דרישות החוק להוכיח "חזקת מסירה" (לא צירפה דו"ח מוביל של היסטוריית המצבים של פריט הדואר כנדרש בפסיקה).
26. בתאריך 7.16 התקיים דיון במעמד הצדדים.
27. המשיבה טענה כי על פי המצב החוקי שנהג בעת משלוח הודעות תשלום הקנס (1997 ו- 2003) היה עליה לשלוח את ההודעות לכתובת המעודכנת שעדכן בעל הרכב במשרד הרישוי ולא במשרד הפנים. רק בעקבות תיקון לחוק משנת 2007, ישנה חובה לשלוח לכתובת המופיעה במשרד הפנים. כך המשיבה נהגה.

28.  בסיום הדיון, ולאור הפער הברור בין כתובתו של המבקש במשרד הפנים השונה מזו המצויה לטענת המשיבה במשרד הרישוי בשנים 1998 ו- 2003, הותר למשיבה להגיש את היסטוריית המצבים שעמדה בבסיס תצהיר קלינסקי.
29. המשיבה עשתה זאת, הגישה תצהיר משלים של קלינסקי עם מסמכי "רשימת מצבים" לשתי הדו"חות והפנתה לפסיקה נוספת, המבקש הגיב לכך והשלים את טיעונו. עתה הגיע העת להכריע.

המצב החוקי הנוהג במשלוח הודעות תשלום קנס    

30. סמכותו של בית משפט זה הוא לדון אך ורק בסוגיות הקשורות בהתיישנות העבירה ולא בהתיישנות העונש.
31. בהתאם לסעיף 55 לחוק בתי המשפט (נוסח משולב), תשמ"ד- 1984, החוק מקנה לבית המשפט לעניינים מקומיים סמכות לדון ב"עבירות", לעומת זאת, טענות המועלות כנגד העונש הוא הקנס, כפופות לאמור בסעיף 70 לחוק העונשין, תשל"ז- 1977, הקובע כי על גבייתן של קנסות יחולו הוראות פקודת המיסים (גבייה) וכאילו היה מס. מכאן כי "קנס", הפך לחוב אזרחי, וניטל ממנו מאפיינו הפלילי.
32. מכאן, כי כל הטענות בדבר גביית הקנס, שיעורו והתיישנותו מקומם בבית משפט אזרחי רגיל. (יעויין בה"פ (ת"א) 201211/05 מנדלוביץ' שי נ' עיריית ת"א (פס"ד מיום 9.2.06, פורסם ב"נבו"), ע"א (ת"א) 3758/06 שאוליאן נ' חורש (פורסם בנבו), פסקי דין אלו ניתנו בעקבות ע"א 8080/99 נפתלי וקס ואח' נ' עיריית ת"א ואח' (פס"ד מיום 5.12.05, פורסם ב"נבו") )
33. לפיכך, במסגרת בקשה זו, עלינו לבדוק האם הודעת תשלום הקנס נשלחה למבקש בתוך המועדים הקבועים בדין ובהתאם לדין.
34. אם אקבע כי אכן כך נהגה המשיבה הרי שאדחה את בקשת המבקש, ועליו לשלם את הקנסות שהצטברו כנגדו, אחר שבית משפט זה נעדר סמכות לדון בכל טענה הקשורה לסכומי הקנסות כולל הצמדות וריבית שהצטברו, וכן בשאלות הקשורות להתיישנות הקנסות (העונש).
35. לעומת זאת, אם אקבע שהמשיבה לא עמדה בדרישות הדין מבחינת אופן משלוח הודעת תשלום הקנס, הרי משמעות הדבר כי העבירה התיישנה, ממילא לא ניתן לגבות מאומה בגין עבירה שהתיישנה.
36. נתחיל עתה בסקירת החיקוקים הרלבנטיים.
37. המבקש נקנס בגין עבירות חניה. עבירת חניה היא עבירת "חטא" מסוג ברירת משפט, עליה חלות הוראות סעיפים 228-230 לחסד"פ.
38. הטיפול בעבירת חניה מתחיל בהדבקת הודעת הקנס על שמשת הרכב.

39. "(א)בעבירות קנס בשל העמדת רכב במקום שהעמדתו אסורה על פי חיקוק, מותר להצמיד לרכב הודעה על מעשה העבירה עם הודעת תשלום קנס לפי טופס 8א שבתוספת, כשהיא מופנית אל בעל הרכב ללא ציון שמו, אלא בציון מספר הרכב בלבד.וכך קובעת תקנה 41 לתקסד"פ:

(ב)  לא שולם הקנס במועד שנקבע בהודעה שהוצמדה לרכב ולא ביקש בעל הרכב להישפט תוך אותו מועד, תומצא לבעל הרכב הרשום ברשות הרישוי הודעת תשלום קנס חדשה. "

40. ודוק: בהעדר תשלום על הודעת הקנס, על הרשות להמציא את הודעת התשלום לבעל הרכב הרשום, ברשות הרישוי.
41. לפי איזו כתובת על הרשות לשלוח את הודעת הקנס?
42. טוען המבקש את הטענה הבאה: יש להמציא את הקנס "לבעל הרכב הרשום ברשות הרישוי" כדרישת החוק. בתחילה, על הרשות לאתר את בעל הרכב המופיע ברשות הרישוי, ולאחר מכן, יש לשלוח לו את הודעת הקנס בהתאם לכתובת המצויה במרשם האוכלוסין במשרד הפנים.
43. לטעמי זו אינה הפרשנות הנכונה.
44. תקנה 13 (א) לתקנות התעבורה, תשכ"א- 1961 קובעת כך:

"בעל תעודה יודיע על כל שינוי שחל בכל פרט מן הפרטים הרשומים בתעודה וימציא לרשות לפי דרישתה את התעודה לשם רישום השינוי בה; שלחה הרשות לבעל התעודה תעודה נוספת שנכללו בה השינויים, יחזיר בעל התעודה את התעודה הקודמת לרשות".

45. מכאן כי חלה חובה על בעל תעודה (היינו בעל רישיון בהתאם לסעיף ההגדרות) להודיע על כל שינוי בפרט כלשהוא לרשות הרישוי, כתובתו היא אחת מפרטים אלו, כלומר יש חובה להודיע לרשות הרישוי על כל שינוי בכתובת. הינו, מעת שרשות כמו המשיבה, מבקשת להמציא לבעל הרכב הרשום את הודעת תשלום הקנס, היא אמורה לקבל את כתובתו ממשרד הרישוי בהתאם לתקסד"פ, ולא לפנות למרשם האוכלוסין של משרד הפנים.
46. אכן רק בשנת 2007 הוסף סעיף קטן נוסף (א1 )הקובע כך:

"על אף האמור בתקנת משנה (א), על שינוי שחל בכתובת למשלוח דואר, יודיע בעל תעודה שהוא תושב כהגדרתו בחוק מרשם האוכלוסין, התשכ"ה-1965, לפקיד הרישום כמשמעותו בחוק האמור."

כלומר, החל משנת 2007 די להודיע על שינוי כתובת לפקיד הרישום של משרד הפנים ולא למשרד הרישוי, והודעות תשלום קנס יש לשלוח למען המופיע במשרד הפנים, מכאן כי במועד הרלבנטי לדו"חות שבפנינו (1997 ו- 2003 ), באחריות הנאשם היה לעדכן את

לסיכום: בעת הרלבנטית לדו"חות נשואי הבקשה, היה על המשיבה לשלוח את הודעות הקנס למען המבקש כפי שמופיע במשרד הרישוי.כתובתו במשרד הרישוי, ועל פי תקסד"פ- למאגר זה יש לפנות בעת שהרשות מבקשת להמציא הודעת תשלום קנס לנאשם.

47. ובתוך כמה זמן על הרשות לשלוח הודעת תשלום קנס כאמור בסעיף 41 (ב ) לתקסד"פ?
48. סעיף 225 א (א) לחסד"פ קובע כך:

"עברה שנה מיום ביצוע עבירת קנס, לא יוגש עליה כתב אישום ולא יומצאו בעניינה הזמנה לפי סעיף 222 או הודעת תשלום קנס לפי סעיף 228(ב)."

50. היינו, נקבע פרק זמן של שנה, מעבר לכך חלה התיישנות על העבירה. העונש בגין עבירה זו (שכאמור לא בסמכות בית משפט זה) מתיישן תוך 3 שנים מעת שהפך לחלוט ( כמו כל עבירת חטא- ס' 10 לחסד"פ).
51. כיצד על הרשות להמציא את הודעת הקנס לבעל הרכב הרשום, מעת שהוא לא שילם את הקנס בהתאם להודעה שהוצמדה לרכבו?

סעיף 237 לחסד"פ קובע כך:

        "(א)מסמך שיש להמציאו לאדם לפי חוק זה, המצאתו תהיה באחת מאלה:..

(2)   במשלוח מכתב רשום לפי מענו של האדם... עם אישור מסירה. בית המשפט רשאי לראות את התאריך שבאישור המסירה כתאריך ההמצאה."

52. בעניין המסירה קובעת תקנה 44 א לתקסד"פ "חזקת מסירה" כדלקמן:

"בעבירות תעבורה שעליהן חל סעיף 239א לחוק ובעבירות קנס רואים את ההודעה על ביצוע העבירה,  ההודעה לתשלום קנס או ההזמנה למשפט לענין עבירת קנס כאילו הומצאה כדין גם בלא חתימה על אישור המסירה, אם חלפו חמישה עשר ימים מיום שנשלחה בדואר רשום, זולת אם הוכיח הנמען שלא קיבל את ההודעה או את ההזמנה מסיבות שאינן תלויות בו ולא עקב הימנעותו מלקבלן." 

53. משנמסרה הודעת תשלום הקנס לבעל הרכב בהתאם להוראות שנסקרו עתה, חל סעיף 229 (א) לחסד"פ הקובע שיש לשלם את הקנס בתוך 90 יום, או להגיש בקשה להישפט או בקשה לביטול הקנס בתוך הזמנים הקבועים בסעיף.
54. מי שלא הגיש בקשה להישפט, או בקשה לביטול הקנס ולא שילם את הקנס, דינו מוסדר בסעיף 229 (ח2) לחסד"פ:

"לא שילם אדם את הקנס, חלפו המועדים להגשת בקשה לביטול הודעת תשלום קנס או להודעה על בקשה להישפט לפי סעיף קטן (א), ולא הוגשו בקשות כאמור או הוגשה בזמן בקשה לביטול הודעת תשלום קנס ונדחתה, יראו אותו, בתום המועדים הקבועים בסעיף קטן (א) להגשת בקשות אלה, כאילו הורשע בבית המשפט ונגזר עליו הקנס הנקוב בהודעת תשלום הקנס...".

55. ביטול פסק דין שניתן שלא בפניו של נאשם מוסדר בסעיף 130 (ח) לחסד"פ שקובע כך:

"נגזר דינו של הנאשם בחטא או בעוון שלא בפניו, רשאי בית המשפט, על פי בקשת הנידון, לבטל את הדיון לרבות את הכרעת הדין וגזר הדין אם ניתנו בהעדרו, אם נוכח שהיתה סיבה מוצדקת לאי התייצבותו או אם ראה שהדבר דרוש כדי למנוע עיוות דין; בקשה לפי סעיף קטן זה תוגש תוך שלושים ימים מהיום שהומצא לנאשם פסק הדין..."

56. אלו הם סעיפי החיקוקים הרלבנטיים לנדון שבפנינו, ניגש עתה לשלב היישום.

מהכלל אל הפרט 

57. כבר עתה ייאמר כי נסיבות בקשה זו מעוררות תחושות לא נוחות. בית המשפט נדרש להכריע בבקשה הדנה בעבירות שבוצעו לכאורה בשנים 1997 ו- 2002.
58. יש לצפות מרשות ציבורית כי תפעל בהליכי גביה של קנסות שלדעתה הפכו לחלוטים, בסמוך למועד נתינתם ולא תמתין זמן רב עד למימושם.
59. לפי עמדת המשיבה (סעיף 17 לתגובתה הראשונה וסעיף 13 לתצהיר קלינסקי הראשון), הליכי הגביה החלו לכל המוקדם בחודש פברואר 2008 (צו עיקול בבנק, עיקול ברישום וכיו"ב), כעשור לאחר מועד העבירה הנטענת הראשונה.
60. ברשימת המצבים שצירפה המשיבה לתצהיר המשלים של קלינסקי עולה כי נשלחו מכתבים שונים למבקש במועדים שונים החל משנת 1998 ואולם פעולות גביה התחילו כאמור לפי האמור בתגובת המשיבה, רק בשנת 2008.
61. הימשכות הליכי הגביה שנים כה רבות, מובילה למצב בו אנו נמצאים עתה: הצורך לבדוק פעולות שנעשו לפני שנים רבות.
62. גם מבחינה ציבורית, מציאות זו יוצרת מצב שאינו ראוי, שכן כנגד המבקש מופנית דרישת תשלום בסכומים הגבוהים כמעט פי 30 מגובה הקנסות המקוריים שהוא נאלץ היה לשלם בגין העבירות המיוחסות לו.
63. אכן, אם כל התהליך נעשה כדין, הרי שטענת התיישנות תידחה, ועל המבקש לשלם את הקנסות (כאמור, בית משפט זה נעדר סמכות לדון בהתיישנות העונש ובריביות שנצברו על הקנסות).
64. ואולם, מעת שפעולות הרשות נבדקות, כבמקרה שלנו כשהמבקש טוען להתיישנות, הרי שהנטל המוטל על הרשות להראות שהיא פעלה כדין הינו מוגבר בשל חלוף השנים הרבות.

65. נזכור כל העת כי אנו דנים בהליך פלילי, ובו כל ספק פועל לטובת הנאשם- הוא המבקש.
66. במקרה שבפנינו, על הנטל המוגבר המוטל כאמור ממילא על המשיבה, ישנו גורם נוסף המגביר את הנטל של המשיבה: הכתובות בהן התגורר המבקש.
67. על פי רישומי מרשם האוכלוסין כתובותיו של המבקש היו שונות מאלו שאליהן שיגרה המשיבה את הודעות תשלום הקנס. כידוע על פי ס' 3 לחוק מרשם האוכלוסין, תשכ"ה- 1965:

"הרישום במרשם, כל העתק או תמצית ממנו וכן כל תעודה שניתנה לפי חוק זה יהיו ראיה לכאורה לנכונות פרטי הרישום המפורטים בפסקאות (1) עד (4) ו-(9) עד (13) לסעיף 2".

68. הודעת הקנס הראשונה שוגרה לרחוב** 51 ב* בעוד שעל פי הרישום במרשם האוכלוסין, המבקש התגורר אותה עת ברחוב /// 3 בחיפה.
69. הודעת הקנס השניה נשלחה לרחוב** 51 ב* בעוד שכתובת המבקש הייתה על פי המרשם: רחוב** 51 ג' *.
70. בנסיבות אלו, יש לבדוק היטב את טענות המשיבה לעניין שיגור הקנסות כפי שארחיב להלן.
71. כפי שאפרט עתה, בנסיבות תיק זה העדר אינדיקציה זו, תפעל לרעת המשיבה.

יישום

72. לאחר כל הקדמה זו, ניגש עתה לבדיקת פעולותיה של המשיבה בהתאם לדרישות הדין כאמור לעיל.
73. על מנת שתידחה טענת המבקש להתיישנות, המשיבה תצטרך להוכיח כי היא:

• שלחה את הודעת הקנס בתוך שנה מעת ביצוע העבירה.
• בדואר רשום.
• לכתובת המופיעה ברישומים של משרד הרישוי.

74. יצויין כי בבג"צ 7181/09 שרגא רוזנבאום נ' עירית * (פסק דין מיום 3.1.10 ) נקבע כי אין צורך לשלוח את הודעת הקנס בדואר רשום עם אישור מסירה.
75. בעניין עפ"א (מחוזי- ת"א) 80074/07 מור מילמן אפרת נ' עיריית ת"א נקבע כי ניתן להוכיח מסירת דבר דואר לרשות הדואר: "ע"י הצגת אישור רשות הדואר על קבלת הדואר למשלוח", בנסיבות שם הגישה עירית ת"א את ההודעות לשליחה בדואר באמצעות קובץ.
76. בעניין ה"פ 200013/08 עזורי נ' עירית ת"א נקבע (בהסתמך על עפ"א (ת"א) 8329/05 גל אריאלה נ' עירית ת"א (2006, פורסם בנבו)) כי:

"ניתן להוכיח משלוח בדואר רשום באמצעות "רשומה מוסדית" כמשמעותה בסעיף 35 לפקודת הראיות (נוסח חדש)...נקבע, כי פלטי מחשב מסויימים שהגישה העיריה, כדוח

מוביל ודוח היסטוריית מצבים, הכוללים תיעוד בדבר פרטי דוחות חניה (הדוח המוביל)ובדבר משלוח הודעות תשלום קנס ביחס לדוחות אלו (דוח היסטוריית מצבים) מהווים רשומה מוסדית. כן נקבע, כי על רשומות מוסדיות אלו, חלה החזקה הקבועה בסעיף 36 (א) לפקודת הראיות, היינו הן כשירות לשמש כראיה לאמיתות התוכן האמור

בהן. נקבע, כי צירוף תוכנן של שתי רשומות מוסדיות אלו, מהווה ראיה מספקת לצורך הקמת החזקה הקבועה בסעיף 44 א לתקנות סד"פ."

77. מאידך, בעניין ע"פ (///) 30201/06 שפריר נ' מדינת ישראל (פסק דין מיום 8.8.06, פורסם בנבו) נקבע לעניין חזקת המסירה של סעיף 44 א לתקסד"פ כי:

"במקרה שלפנינו, לא הוכיחה המשיבה את משלוח ההודעה במסגרת התקופה הקבועה בחוק, שיש בה כדי לדחות את טענת ההתיישנות. לדידי, הפלט הפנימי אין בו די כדי להסיר את הספק בדבר משלוח ההודעה בדואר רשום. כל עוד זה לא נעשה, אין לומר כי קמה במקרה זה חזקת המסירה כדין, במסגרת הזמן של ארבעה חודשים הקבועה בחוק (ואף לא במסגרת השנה- לו לא היה מדובר בעבירה שצולמה כהגדרתה בחוק). על כן, יש לקבוע כי מאחר שההזמנה לדיון נשלחה למערערת רק לאחר יום 28.8.05 בו הודפסה הזמנה למשפט וכתב אישום, חלה התיישנות על העבירה."  

הדו"ח הראשון

78. הודעת הקנס נרשמה ביום 5.10.97 וביום 26.2.98 נשלחה כאמור הודעת תשלום הקנס לרחוב** 51 ב*. מהבחינה הזו הודעת תשלום הקנס נשלחה תוך תקופת ההתיישנות.
79. בקשר לחזקת המסירה בהתאם לסעיף 44 א לתקסד"פ, בעניין שפריר נקבע שלא די לצרף פלט פנימי של המשיבה, בכדי להוכיח משלוח בדואר רשום. בנדון שבפנינו טוענת המשיבה כי על הפלט הפנימי שלה ישנה חתימה של רשות הדואר (סעיף 9 לתצהיר הראשון של קלינסקי), ואולם חותמת זו אינה ברורה.
80. גם אם נניח לטובתה של המשיבה כי אכן החותמת שבמסמך היא של רשות הדואר כדברי קלינסקי בתצהירה, ונסתמך בעניין על האמור בעניין מילמן עזורי, אין הדבר יסייע למשיבה, כאמור להלן.
81. בשלב הבא, עלינו לבדוק האם הודעת תשלום הקנס נשלחה למענו של המבקש המופיע במשרד הרישוי.
82. המשיבה ביקשה בדיון מיום 6.7.16 לגבות בתצהיר משלים מטעמה את טענתה כי אכן הדו"ח הראשון נשלח למענו של המבקש המופיע במשרד הרישוי. התרתי לה זאת (עמוד 3 ש' 18-20).
83. המשיבה צירפה כאמור לתצהיר המשלים של קלינסקי מסמך פנימי מטעמה, בשם "רשימת מצבים לדו"ח 39064118" (נספח א'), של החברה לאוטומציה. לטענת קלינסקי

בתצהירה, שליפת הנתונים שנערכה ע"י החברה לאוטומציה הייתה במשרד התחבורה, וכי "כתובתו ברישיון הרכב בעת ביצוע שליפת הפרטים הייתה ברחוב** 51" (סעיף 9 לתצהיר המשלים).  עיון בנספח א' מורה כי בטור "תאור מצב" מיום 9.11.97 נכתב: "לפני שליפה לרישוי". בטור "תיאור מצב" מתאריך 18.12.97 נכתב: "לאחר שליפה לרישוי". בטור "תיאור מצב" מתאריך 28.12.97 מצויין: "לאחר הלבשת פרטים", וביום 5.2.98 מתואר משלוח "הודעת תשלום קנס" לרחוב** 51 *. בטור "תיאור מצב" נכתב: "לאחר הודעת תשלום קנס".

84. האם בכך די להוכיח כי המשיבה שלחה את הודעת תשלום הקנס למבקש בהתאם לכתובת המצויה במשרד הרישוי?
85. לדעתי התשובה לכך שלילית.
86. גם אם נניח כי התיבה "לרישוי" כוונתה משרד הרישוי, הרי שיש בפנינו מסמך פנימי של המשיבה ואין בפנינו מסמך של משרד הרישוי המורה כי זו אכן הכתובת של המבקש הרשומה ברישומיו. אין ברשימת מצבים זו, כל אסמכתא לכך שהמידע נשאב ממערכת של משרד הרישוי, לבד משורה עמומה, שאינה מספקת.
87. המשיבה יכולה הייתה להוכיח את המשימה שהוטלה עליה בנקל, באמצעות הגשת תעודת עובד ציבור של נציג משרד הרישוי, שהייתה מפרטת את כתובותיו של המבקש לאורך השנים, ובמיוחד במועד הרלבנטי- פברואר 1998.
88. נחזור ונצטט בעניין זה את האמור בעניין שפריר לעניין מסמך פנימי של רשות:

"במקרה שלפנינו, לא הוכיחה המשיבה את משלוח ההודעה במסגרת התקופה הקבועה בחוק, שיש בה כדי לדחות את טענת ההתיישנות. לדידי, הפלט הפנימי אין בו די כדי להסיר את הספק בדבר משלוח ההודעה בדואר רשום.". אכן שם דובר על אישור מסירה, אך הראציונאל נכון ויפה גם לענייננו.

הנה כי כן, קיים הצורך במסמך של רשות הרישוי ואין להסתפק במסמך פנימי של המשיבה.

89. יצויין כי בנספח ב' לתצהיר המשלים של קלינסקי שהינו מסמך של המשיבה ואשר מתאר הערה שהוזנה ביום 24.3.98. לפי הערה זו, הודעת תשלום הקנס שנשלחה למבקש לפי כתובתו הוחזרה ע"י הדואר מהטעם של "לא נדרש", ואולם במסמך זה לא מצויינת תעודת הזהות של המבקש, גם השורה "מס כתובת" נותרה ריקה.
90. מכאן, שהרלבנטיות של נספח ב' לנדון שבפנינו אינה ברורה .
91. הימנעות המשיבה להגיש ראיה פשוטה זו, פועלת לחובתה, על פי הכלל הידוע לפיו הימנעות מהבאת ראיה שהייתה לטובת בעל דין, משמעה: חזקה, כי לו הראיה הייתה מובאת, היא הייתה פועלת כנגד הצד הנמנע.

92. בע"א 465/88 הבנק למימון ולסחר בע"מ נגד סלימה מתתיהו, פ"ד מ"ה(4) עמוד 651 נקבע:

"אי-הבאתו של עד רלוואנטי מעוררת, מדרך הטבע, את החשד, כי יש דברים בגו וכי בעל הדין, שנמנע מהבאתו, חושש מעדותו ומחשיפתו לחקירה שכנגד. אי-הבאת עד כזה

יוצרת הנחה לרעת הצד שאמור היה להזמינו, לפיה עדותו הייתה עלולה לחזק את עמדת הצד שכנגד, אולם זאת הנחה שניתנת לסתירה".   

93. עד- לאו דווקא, אלא כל ראיה ( ע"פ 531/80 ברוך אבוחצירא נ' מדינת ישראל, פ"ד ל"ו (3) 589- במקרה זה אחד הצדדים נמנע מלהביא קבלה המוכיחה על משלוח בדואר, ראיה שאם הייתה מובאת יכולה הייתה לסייע בהוכחת גרסתו. הימנעות זו הוסיפה למשקל הראיות כנגדו).
94. בנדון שבפנינו, שכפי שקבעתי, הנטל המוטל על המשיבה הינו נטל מוגבר בשל:

-חלוף הזמן מעת ביצוע העבירה ועד תחילת הליכי הגביה והדיון שבפנינו,

-העובדה כי כתובתו של המבקש במשרד הפנים הייתה שונה,

-העובדה כי האסמכתא שהציגה המבקשת לחזרת דבר הדואר בציון "לא נדרש" נעדרת מספר תעודת הזהות של המבקש,

- העובדה שעסקינן בהליך פלילי בה כל ספק סביר פועל לטובת הנאשם- הוא המבקש,

לפיכך, אני קובע כי משהמשיבה לא צירפה ראיה חיצונית לכך כי הכתובת אליה נשלחה הודעת הקנס, מקורה במשרד הרישוי, ואין להסתפק במסמך פנימי שלה, הרי שהמשיבה לא הוכיחה כי שלחה את הודעת תשלום הקנס לכתובת המבקש המופיעה במשרד הרישוי, ומכאן שהיא לא הוכיחה כי היא פעלה כדין.

95. ער אני לטענה שיכולה להיטען ולפיה הנטל המוטל על המשיבה הינו נטל מוגבר, וכי יקשה עליה להמציא מקץ שנים כה ארוכות את מסמך שליפת הכתובת ממשרד הרישוי שעל פיו היא פעלה. אך דומה שהמענה לטענה זו מצוי בטענה עצמה.
96. על המשיבה לעשות ככל שלאל ידה על מנת שלא להגיע למצב בו היא מתחילה הליכי גביה שנים רבות לאחר מועד משלוח הודעת תשלום הקנס. כאמור, המשיבה הודתה כי היא פתחה בהליכי גביה (להבדיל ממכתבי התראה שהיו בשלב מוקדם יותר), רק בשנת 2008, כעשור לאחר הדו"ח הראשון, וכ- 5 שנים לאחר השני. הליכים אלו נמשכו עד סמוך להגשת הבקשה בשנת 2016.
97. לו המשיבה בכל זאת נוקטת בדרך של גביה לאחר שנים כה רבות, יהיה עליה לעמוד בנטל מוגבר של הוכחה שיוצב לפיתחה. היא לא עמדה בנטל זה כאמור.
98. לפיכך יש לקבוע כי לא הוכח שהמשיבה שלחה את הודעת תשלום הקנס לכתובתו של המבקש כפי שזו מופיעה ברשות הרישוי, ולפיכך יש לקבוע כי הדו"ח הראשון התיישן, ולא ניתן לגבות על פיו מאומה.

הדו"ח השני

99. אותם פגמים קיימים בקשר עם הדו"ח השני.
100. המשיבה צירפה לעניין דו"ח זה את נספח ג'- "רשימת מצבים לדו"ח 64978018", שהוא מסמך פנימי שלה. בנספח זה מצויין בטור "תיאור מצב" מתאריך 4.9.02: "לפני שליפה לרישוי", בטור "תיאור מצב" מיום 1.1.03 מצויין: "לאחר שליפה לרישוי". בטור "תיאור מצב" מתאריך 5.1.03 מצויין : "לאחר הלבשת פרטים" מכתב נשלח לכתובת** 51 . וביום 16.1.03 בטור "תיאור מצב" נכתב : "לאחר הודעת תשלום קנס" מכתב נשלח לכתובת** 51. גם כאן צירפה המשיבה אישור עם חותמת הדואר שאינה ברורה, אך כאמור גם אם הייתה החותמת ברורה הדבר לא היה מסייע בידה.
101. אותו חסר הקיים בדו"ח הראשון קיים גם כאן. אין בידי כל אסמכתא ממשרד הרישוי שהכתובת אליה נשלחה הודעת תשלום הקנס, היא זו המופיעה אצלו. אין די כאמור רק במסמך פנימי של המשיבה, והיה עליה לספק ראיה טובה יותר, כגון תעודת עובד ציבור. מצב זה מביא אותנו גם ביחס לדו"ח זה, לספק באשר לכתובת אליה נשלחה הודעת תשלום הקנס. ספק זה חייב לפעול לטובת המבקש.
102. יצויין כי המשיבה צירפה לדו"ח השני מסמך שלה (נספח ד') ממנו עולה כי דבר הדואר שנשלח למבקש חזר מהטעם של "לא נדרש". במסמך זה בניגוד לדו"ח הראשון (נספח ב'), כן מופיע תעודת הזהות של המבקש, ואף השורה "מס כתובת" מלאה. אולם אין בכך די בשל הספק שקיים כאמור לעיל.
103. יודגש כי רחוב** 51 ג' ב* הינו כתובת שונה מאשר רחוב** 51 ב*. המבקש טען בסעיף 10 לתגובתו האחרונה כי רחוב** 51 ורחוב** 51 ג' ב* הינם מקומות, כתובות ומבנים שונים לחלוטין.
104. מכאן, ובהתאם לניתוח לעיל, הרי שגם הודעת תשלום קנס זו התיישנה.
105. לאור התוצאה שהגעתי, הרי שאני מאריך את המועד להגשת בקשת הביטול בהתאם לסעיף 130 (ח) לחסד"פ. ברי כי בנסיבות שנקבו על ידי, יש להאריך את המועד, ואני עושה זאת בהתאם לסמכותי.

106. 
      לסיכום ומהאמור עולה כי 2 הודעות תשלום הקנס נשוא בקשה זו- התיישנו.
107. אשר על כן, אני מורה על ביטול 2 הודעות תשלום הקנס וכל החובות שנצברו בגינן.

ערעור- כחוק.

______________

יוסי ברכיה, שופט

ניתן והודע ביום כ"א אב תשע"ו,25 באוגוסט 2016, בהעדר הצדדים