החלטה בבקשה להורות על שינוי דרכי טיפול בקטינה

בפני בקשה לפי סעיף 14 לחוק  הנוער (טיפול והשגחה) להורות על שינוי דרכי טיפול בקטינה, ולהמיר את צו טיפול והשגחה בקהילה בצו הוצאתה ממשמורת אמה, למשמורת רשויות הרווחה אשר תקבע את מקום מושבה אצל משפחת אמנה חסויה.

ואלה עקרי העובדות הצריכות לעניין:

1. הקטינה, ילידת 1.7.2012, הוכרזה כקטינה נזקקת ביום 20.3.13 ומאז נמצאת תחת צו טיפול והשגחה בקהילה. הקטינה, שביעית בסדר לידתה, בת למשפחה חד הורית המונה אם ושמונה ילדים, המוכרזים כולם כ"קטינים נזקקים", שלושה מהם תחת צווי הוצאה ממשמורת, משולבים במסגרות חוץ ביתיות וחמישה במשמורת האם.          

2. החל מחודש אוגוסט 2014 נתקבלו דיווחים מן המעון בו שולבה הקטינה ומן המשיבה בעצמה לפיהם הקטינה מוזנחת, זוכה ליחס מקפח מאמה, מופלית לרעה, הגדולים ממנה בשנה בלבד, סובלת מפיגור התפתחותי ומצבה הנפשי מדאיג. המשיבה מסרה לגורמים המטפלים כי יש לה "בעיית התקשרות" עם הקטינה, מיום לידתה, ותארה קושי ותחושת דחייה כלפיה.

3. בחודש ספטמבר 2014 נענתה המשיבה להצעת הרווחה והחלה בטיפול דיאדי עם ביתה, למרות שהביעה דעתה כי הטיפול נדון לכישלון והייתה אמביוולנטית לגביו. המשיבה תיארה את הרקע לקשייה עם הקטינה ומסרה כי הריונה, בתכוף לאחר לידת התאומים, היה הריון לא רצוי, אביה לא מכיר בה, והליך הלידה עצמו היה טראומטי ביותר. המשיבה והקטינה שיתפו פעולה בטיפול, במהלכו דווח כי מצבה של הקטינה השתפר באופן ניכר, אולם בחלוף כארבעה חודשים, הפסיקה המשיבה להגיע למפגשים ומצבה של הקטינה חזר והתדרדר. בתקופה זו דווח כי המשיבה מתקשה לתת מענה לצרכיה של ביתה, וכי הילדה מראה סמני מצוקה של בדידות, מופנמות, קושי ביצירת קשר עם דמויות מטפלות, וניכר כי סובלת מחלל עמוק של השתייכות והתקשרות בטוחה.

4. בחודש אוגוסט 2015 שיתפה המשיבה את נציגי הרווחה ברצונה למסור את הקטינה למשפחת אמנה, זאת בשל קשיים רבים עמם היא מתמודדת, ולאור תחושתה כי היא לא אוהבת את הקטינה, לא מרגישה כאמה וחשה תחושות דחייה כלפיה. באותו המועד נקבע כי הנושא ידון בוועדה לתכנון טיפול שתתקיים בעניינם של הקטינים כולם. דיווח אודות האמור הוגש לבית המשפט ביום 30.8.15 ובהמשך לו נתבקשה עמדתה של ב"כ קטינה לנושא.

5. ביום 20.10.15 נתקבל דיווח מאת ב"כ הקטינה, אשר ערכה ביקור פתע בבית המשיבה ונחשפה לתמונת מצב קשה ועגומה, של הבית בכללותו ושל הקטינה – בפרט. באותו דיווח פרטה ב"כ הקטינה כי המשיבה ערה ומודעת לצרכים הרבים והמורכבים של ילדיה, לרבות הצורך להוציא את ביתה לאמנה, אך "כל הזמן יש בה את הקונפליקט מה צעדים כאלו יעידו עליה כאם". עוד דיווחה האפוטרופיא לדין כי המשיבה שוחחה עמה בכנות רבה וסיכמה את תחושותיה באמירה קשה וישירה לפיה: "לאלוהים יש מקום גדול בלב הקטינה, אך פה בבית אין לה מקום בלב של אף אחד". נוכח האמור לעיל, תמכה ב"כ הקטינה בהוצאתה למשפחת אמנה. לאור עמדת הרווחה, המשיבה וב"כ הקטינה, הוריתי ביום 23.10.15 על הוצאת הקטינה מרשות אמה ושילובה במשפחת אמנה, לאלתר.

6. בחודש נובמבר 2015 נתקבל דיווח מן הגננת אודות עיכוב התפתחותי ניכר ממנו סובלת הקטינה, הכולל קשיים קוגניטיביים, התנהגותיים, חברתיים ונפשיים והיא תוארה כילדה דחויה הן בבית והן בגן. עוד מופיע באותו הדיווח כי הקשיים הוצגו בפני המשיבה, אולם היא בוחרת שלא להתייחס לדברים.

7. בוועדת תכנון טיפול שנתקיימה ב 9.11.15 אמרה המשיבה לנוכחים כי "אין לה (לקטינה) מקום בלב שלי, לא יודעת להסביר את זה. אני לא מרגישה אמא שלה או שהיא הילדה שלי ואני לא יודעת למה ולא יודעת להסביר את זה". המשיבה ביקשה להוציא את הקטינה לאמנה לטווח ארוך, מסרה כי רוצה קשר עם הילדה, אך אינה מתכוונת להחזירה לביתה. באותו מעמד המליצו משתתפי הועדה על הוצאת הקטינה לאימוץ (ר' עמ' 2 לפרוטוקול ועדה לתכנון טיפול מיום 9.11.15).

8. ביום 11.11.15 התקיים דיון בבית המשפט במהלכו אמרה המשיבה לבית המשפט:" כל מי ששומע את מה שיש לי מוריד דמעות, זה משהו שאני מודה עליו, מהיום שהיא נולדה, יש לי משהו לא מובן איתה, אין לי חיבור כימי איתה, זה מתבטא ביחס שלי ובטיפול וההתנהגות שאני מתנהגת אליה בניגוד לאיך שאני מטפלת ומתנהגת עם הילדים האחרים. כמה שזה קשה וכואב, אני ביקשתי להוציא אותה מהבית, אני לא רוצה להיות אגואיסטית אני מרגישה שאפילו שהיא הבת שלי, במקרה שלי, מגיע לה להיות במקום אחר...לשאר הילדים יש לי רגש עצום, של אמא, ובאמת שאיתה יש לי בעיה...". באותו המועד קבע בית המשפט כי אין להשתהות עוד וכי על רשויות הרווחה לשלב את הקטינה לאלתר במשפחת אומנה לתווך ארוך, המקובלת על השירות למען הילד.

9. ביום 7.12.15 דיווחה ב"כ הקטינה כי בוועדה לתכנון טיפול הוחלט על שילובה של הקטינה במשפחת אמנה עם אופק אימוץ, וכי הליך איתור המשפחה יחל בהקדם.

10. ביום 14.12.15 דיווחה ב"כ הקטינה כי אותרה משפחה מתאימה, וכי עם סיום ההליכים הפרוצדורליים, תועבר הקטינה למשמורתם.

11. ביום 3.1.16 הגישה עו"ס לחוק הנוער בקשה לקיום דיון דחוף בעניינה של הקטינה, במסגרתו ציינה כי הקטינה אמורה הייתה לעבור למשפחת האמנה באותו היום, אולם ערב קודם, ביום 2.1.16, הודיעה המשיבה כי היא מתחרטת, חוזרת בה מבקשתה למסור את בתה ומבקשת הזדמנות נוספת לגדלה ולקבל טיפול מתאים אשר יסייע לה במשימה זו. המשיבה הסבירה לעו"ס כי באותו המועד ילדיה של אחותה, הוצאו ממשמורתה, והדבר זעזע אותה והבהיר לה כי היא עושה עוול קשה לביתה. באותו המועד נקבעה הבקשה לדיון דחוף ליום 6.1.16.

12. ביום 6.1.16 ביקשה המשיבה לדחות את הדיון למועד אחר, זאת על מנת שתוכל לממש זכותה לייצוג בהליך ועתרה לפסילת מותב זה. באותו המועד נדחה הדיון ליום 13.1.16.

13. ביום 13.1.16 התקיים דיון במסגרתו טענה עו"ס לחוק הנוער כי חרף שינוי עמדתה של המשיבה, טובתה של הקטינה מחייבת את הוצאתה מרשות אמה ואין לשנות החלטה זאת. כתמיכה בטיעוניה הגישה עו"ס לחוק הנוער סקירת אירועים כרונולוגית, ונספחים מצורפים לה, המבססים בקשתה זו. עו"ס לחוק הנוער הוסיפה כי הקטינה כבר ידעה אודות עזיבתה המתוכננת, אך טרם נערכה מסיבת הפרידה בגן. עוד דיווחה כי בימים האחרונים חל שינוי ושיפור בגישתה של המשיבה לקטינה אולם הביעה חשש כי המשיבה לא תצליח לגייס כוחות לאורך זמן ולהחזיק מעמד בטיפול. המבקשת הדגישה כי ניסיון העבר מלמד כי משברים תכופים מתרחשים בחייה של המשיבה ועלינו להפיק לקחים ולהתנהל בזהירות המתבקשת. עו"ס לחוק הנוער הזכירה כי בעבר, בנה של המשיבה הוצא למשפחת אמנה והוחזר לבית אמו, זאת לבקשת המשיבה ולבקשתו, ובחלוף תקופה התרחש משבר גדול בבית והוא ואחיו  הוצאו פעם נוספת למרכז חירום וכיום משולבים בפנימית "אהבה".

עו"ס לחוק הנוער הסבירה כי לדעתה אין לקטינה כוחות נפשיים לעמוד בעוד אכזבה וכי היא ראויה: "לקבל מקום בעולם הזה בבית שייתן לה אהבה ויציבות, שהמסלול חיים שלה קצת ישתנה". 

14. באת כוח הקטינה דיווחה לבית המשפט כי ביקרה בגן של הקטינה ביום הדיון ושמעה מן הסייעת שנכחה במקום, כי הילדה מפותחת, המתפקדת באופן תקין בגן. הסייעת מסרה כי בשבועיים האחרונים חל שיפור עצום בהתייחסותה של המשיבה לקטינה, אשר כעת מדברת איתה, מנשקת אותה, מחבקת אותה וכויב'. ב"כ הקטינה הוסיפה כי היא חוששת, שכן מהכרותה רבת השנים עם המשיבה היא יודעת כי לעיתים מצליחה בטיפול, אך בהתרחש אירוע נוסף, ההליך נקטע. ב"כ הקטינה התלבטה באם לתת למשיבה חודש ניסיון ולראות אם יכולה להירתם לטיפול.

15. המשיבה גוללה את סיפור חייה של הקטינה, פרשה את הנסיבות בעטיין הפלתה אותה לרעה מאחייה וביקשה לנמק את התנהגותה המפלה. המשיבה הסבירה כי נכנסה להריון מיד לאחר לידת התאומים, כשהייתה במצב גופני ירוד ונטולת כוחות להתמודד עם שלל מטלותיה, כי באותה תקופה בן זוגה, אבי חמשת מילדיה (אך לא של הקטינה), נכנס לכלא, כי אביה של הקטינה אינו מכיר בה, כי לידתה היתה טראומטית ועוד.

המשיבה ביקשה להדגיש כי היא אמא נפלאה לילדיה, כי היא דואגת לכל מחסורם, וכי היא מודעת לנפשם והסבירה כי ביחס לקטינה - "התהפך" בה משהו מבפנים, "אני מבינה שהיא מסכנה שהיא סה"כ בת 3 ואין לה אף אחד אחר בעולם חוץ ממני ואני לא רוצה לעשות לה את זה". המשיבה הבהירה כי החליטה שלא תאכזב שוב את הקטינה, כי כיום היא פנויה מאד לקטינה, כי היא מבינה שעם ילדה לא עושים ניסיונות וכי תיעזר בכל הגורמים המלווים אותה על מנת להצליח. בהתייחסה לילדיה האחרים שהוצאו ממשמורתה, מסרה המשיבה כי: "רציתי לאפשר להם יותר מרחב יותר אופקים מקום יותר טוב, סביבה יותר בריאה, דברים שלא קיימים בעיר מגוריי. אני חשבתי על העתיד שלהם ובמובן הזה אני הסכמתי לכך, בעקבות זה אני ביקשתי להוציא אותם מהבית".

16. באת כוחה של המשיבה הוסיפה כי המשיבה עשתה טעות בכך שהצהירה כי אינה רוצה לגדל עוד את ביתה, שהרי מדובר בקשר דם אותו לא ניתן לשנות. באת כוחה טענה כי הצהרה זו הגיעה מתוך תקופה קשה, מן המשברים שחוותה המשיבה אולם כיום היא עברה כברת דרך וניתוק ביתה ממנה, יהיה צעד דרסטי וקיצוני. לדידה יש להעניק למשיבה את הסיוע הדרוש בדמות הדרכה הורית, וטיפולים רלוונטיים נוספים ובדרך זו תוכל המשיבה למנף יכולותייה ורצונה וליצור קשר טוב עם ביתה. באת כוחה ביקשה מבית המשפט "להתנתק קצת מעברה של האם ולהגיד שאולי היא התבשלה, בגרה, אולי היא באה ממקום אחר, ולהסתכל על הנכונות שלה, תהיה קצת אחרת ולתת לזה הזדמנות נוספת..".

דיון  והכרעה

17. נקודת המוצא בבואי לדון בסוגיה המורכבת שבפניי היא טובת הקטינה והשאלה אם תמצא בסיכון להתפתחות פיזית או נפשית, אם תישאר במשמורת אמה.

18. אין חולק כי מקומו הטבעי, העדיף של ילד, הוא להיות עם משפחתו הביולוגית, בחיקה הוא מקבל – בדרך כלל – "אהבת אם ואב". מדובר בזכות יסוד בסיסית הן של ההורה, בעל הזכות להורות והן של הקטין הזכאי לגדול אצל הורהו הביולוגי.

 על כך כתב בית המשפט העליון:

"ניתוק ילד ממשמורת הורהו מהווה פגיעה בזכות טבעית הנתונה לו, ולכן יש לפרש את גדר מצבים המאפשרים שלילת זכות כזו בזהירות יתרה ועל דרך הצמצום (ע"א 488/77 פלוני נ' היועץ המשפטי לממשלה פ"ד לב(3) 421-431, 432 (1978)). פגיעה בזכות זו אינה מסתכמת בפגיעה בזכות המשפטית. היא משליכה במישרין על טובתו של הילד כמי שזקוק באורח טבעי למשמורת הורית טבעית הבנויה על קשר הדם המהווה לעולם נקודת מוצא והתחלה לכל. כך הדבר גם מקום שנבקע שבר באחדות המשפחה והורי הקטין שוב אינם חיים בשיתוף זה עם זו. גם המשמורת החד – הורית, גם אם לעיתים רבת מכאוב, היא המשמורת הטבעית. היא משמורת האהבה שאינה מותנית מעצם טיבה בכל תנאי מוקדם, והיא הנותנת את תחושת החום, הביטחון וההגנה לילד, להם הוא זקוק בשנות חייו הראשונות (ר' ע"א 783/81 פלונים נ' פלמוני, פ"ד לט(2) עמ' 7, 1 (1973), דנ"א 6041/02 פלונית נ' פלוני פ"ד נח(6) עמ' 246 פס' 9 לפסק דינה של כב' הש' פרוקצ'יה).

19. זכותו של הורה להחזיק ולגדל את ילדו קמה לו מכוח כללים בסיסיים של חברה אנושית ומכוח הדין (סעיף 14 לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות התשכ"א – 1961).

20. כן נפסק ש"אין טוב לילד מאשר להיות עם הורתו יולדתו, אם רק אין בכך סכנה לשלומו ולבריאות גופו ונפשו" (בג"צ 252/75 פלונית נ' שר הסעד פ"ד ל(1) 51,56 (1975)).

21. מנגד זכות זו של ההורים נסוגה מפני "טובת הילד":

            "אך זכות זו כפופה תמיד לטובת הילד, שהוא עיקרון בסיסי כאשר דנים במקום בו יגדל הילד ומי יטפל בו" (ר' ע"א 4746/13 פלונית נ' עו"ס לחוק הנוער המחלקה לשירותים חברתיים לב העיר למשפחה בעירית תל אביב – יפו, פורסם בנבו ביום 4.7.13).

22. מן הכלל אל הפרט: המבחן הוא אם יהיה זה לטובתה של הקטינה, להשאירה ברשות אמה, או שיש בכך סיכון לנפשה, לבריאותה ולהתפתחותה התקינה.

לאחר שעיינתי בכל החומר המונח בפניי, בטענות הצדדים ובדברי המשיבה, הגעתי לכלל מסקנה כי טובתה של הקטינה מחייבת את בית משפט זה שלא לשנות מהחלטתו ולהורות על הוצאתה לאלתר מרשות אמה, למשפחת אמנה חסויה, למטרת אימוץ, וזאת מן הטעמים הבאים:

23. הפגיעה בנפשה ובהתפתחותה של הקטינה - אין מחלוקת בין הצדדים כי לאורך שלוש שנים, מיום לידתה של הקטינה, זכתה הקטינה ליחס מפלה ומקפח מצד אמה, לניכור, הזנחה ודחייה אשר הובילו לפגיעה קשה בהתפתחותה הקוגניטיבית והרגשית. כל אלה התקיימו, תוך מודעות מלאה של המשיבה למצב, כשהיא מסבירה לעצמה ולגורמים המטפלים בקטינה את   הסיבות לו, ומגיעה למסקנה, כי טובתה של ביתה מחייבת את הוצאתה ממשמורתה.

24. 24. רשויות הרווחה והגורמים שטיפלו בקטינה במסגרת המעון הרב תכליתי בו שהתה, זיהו את הפגיעה הקשה בקטינה, אבחנו את הסיבות לה, וביקשו לעשות כל שביכולתם, במסגרת הקהילה, על מנת לסייע למשיבה בגידול הקטינה תוך הותרתה בחזקתה. החל מחודש ספטמבר 2014 שולבה המשיבה בטיפול דיאדי עם ביתה, זאת במטרה "לתקן ולרפא" את הנדרש. למרות ספקנותה של המשיבה, והעובדה כי לא האמינה בכוחו של ההליך הטיפולי, התרצתה והתגייסה לטיפול ואכן בתקופה בה שיתפה פעולה חל שיפור ניכר בתפקודה ובמצבה של הקטינה. עם זאת בחלוף ארבעה חודשים בלבד, בהיותה בהריון מתקדם, הפסיקה להגיע לטיפול וההליך נקטע באחת. באותה תקופה דיווחו המטפלים על נסיגה חריפה במצבה של הקטינה, התדרדרות בתפקודה, וקושי רב של המשיבה לתת מענה לצרכיה של הקטינה.

25. 25. כישלון ההליך הטיפולי - אין חולק כי נסיבות חייה של המשיבה ומטלותיה הרבות, תבעו ועודן תובעות ממנה התמודדות יומיומית מורכבת וקשה. יכולה אני להבין כי לקראת לידת ילדה השמיני, חדלה המשיבה להגיע לטיפול הדיאדי. עם זאת, העובדה כי לא השכילה להמשיך להשתמש בכלים שהעניקו לה הגורמים המטפלים ולא הצליחה ליישם את התובנות שביקשו להעביר לה בטיפול הדיאדי, זאת למרות הבנתה כי היא פוגעת פגיעה אנושה בביתה, חייבת לעמוד כתמרור אזהרה בפניי, בהחלטתי זו.

26. 26. עת טענה המשיבה כי טיפול בו תשולב, הוא שיביא למהפך ביחסה לביתה, אזכור כי הטיפול הקודם נכשל, ואייחס לעובדה זו משקל רב.

27. הסכמת המשיבה - תמרור אזהרה נוסף הינו רצונה ובקשתה החוזרת והעקבית של המשיבה להוציא את ביתה ממשמורתה. חדשות לבקרים דן בית משפט זה בהוצאת קטינים מרשות הוריהם, אולם מקרה בו דווקא האם היא העותרת לסעד המבוקש, הינו נדיר ויוצא דופן, ומורה כשלעצמו על חוסר מסוגלות הורית (ר' ע"א 5225/94 פלונית נ' היועמ"ש פ"ד מח (5) עמ' 820 (1995). בניגוד לדברי ב"כ המשיבה אדגיש כי האם ביקשה להוציא את ביתה מרשותה כבר מחודש אוגוסט 2015, היינו לאורך חמישה חודשים והביעה רצונה זה בפני הגורמים המטפלים, בפני כ"ב הקטינה ואף בפני בית המשפט.

חשוב להדגיש כי לא דובר באירוע נקודתי או במשבר חולף אלא בדרישה מנומקת, המבוססת על תובנותיה של המשיבה והבנתה כי היא אינה אוהבת את ביתה ובמובן זה - לעולם לא תוכל לספק לה את צרכיה. המשיבה חזרה בה מבקשתה לאור העובדה כי במועד בו אמורה הייתה למסור את ביתה, הוצאו שני אחייניה (ילדי אחותה) ממשמורת הוריהם, במסגרת צו חרום, והיא נחשפה לכאורה לקושי הרב הכרוך בהוצאת קטינים ממשמורת אמם ובפרידה מהם. המשיבה אמנם מיטיבה להתנסח ולהתבטא אולם עת נבחן דברייה, נבחין בנקל בחוסר הגיון מובנה, ובקלות בלתי נסבלת בהתייחסותה לסוגיית ההורות. מחד טענה כי הזדעזעה מהוצאת אחייניה, אך באותו נשימה טענה בבית המשפט כי רצתה שילדיה הגדולים יוצאו ממשמורתה, כדי להעניק להם חיים טובים יותר מהחיים שיכלה להציע להם בעיר מגוריה. כמו כן נזכור כי שלושה מילדיה הוצאו ממשמורתה, ועל כן לא ברור מדוע דווקא הוצאת האחיינים, היא שהובילה לשינוי המתואר. להבנתי, בכל אלה יש כדי ללמד כי  דווקא  שינוי עמדתה, הוא אירוע נקודתי, לא מבוסס, ועל כן אין להיעתר לו. 

28. מסוגלות הורית נבחנת על סמך העבר - נדבך נוסף בהחלטתי זו נשען על ניסיון העבר הרשום לחובת המשיבה, לא רק עם ילדתה הקטינה אלא עם ילדיה הנוספים, המוכרים כולם לבית משפט זה. לאור העובדה כי קורות המשפחה מתועדות בתיק עב כרס, אבחר דוגמאות בודדות, אותן מצאתי כרלוונטיות להחלטה שבפניי, אשר יש בהן כדי ללמד על אופייה של המשיבה, על דרכי התנהלותה ועל הלקחים אותם חובה ליישם לעתיד לבוא.

29. שלושת ילדיה הגדולים של המשיבה: ה' (ילידת 18.1.03), א' (יליד 30.5.04) ול' (יליד 2.10.05), נקלטו במרכז החירום ב"בית שבתאי לוי" , ביום 24.5.09. בעת שהותם במקום, ביקשה המשיבה להשתלב בהליך של טיפול ושיקום ביחידת האמהות במקום, אך שינתה דעתה בנושא, פעם אחר פעם. בדו"ח הסיכום שהוגש ע"י מרכז החירום בעניינם של הקטינים מיום 23.11.09 נרשם כי: "מכאן שקושי אחד מאד ברור של האם הוא חוסר עקביות וכמובן חוסר יכולת להתמיד בהחלטותיה ולעמוד במחירים שלהן: מדאיג עוד יותר הוא מה אשר קורה לאם כאשר היא נתקלת בפער בין הפנטזיה /יות שלה לבין המציאות, כפי שקרה במקרה של יחידת האימהות. לדוגמא, בפנטזיות שלה כאשר האם תפגוש במציאות את הקשיים בגידול ילדיה, סביר להניח שהיא תחזור לדפוסים ישנים והרסניים מהעבר , עד כדי קריסה מוחלטת כפי שקרה כבר פעם בעבר.

ככלל, יש פער גדול מאד בין היכולות המילוליות של האם, לבין יכולותיה בפועל, עובדה המבלבלת לעיתים את הסביבה הקרובה לה".

30. עוד אציין כי הקטין א', ילדה הרביעי של המשיבה, עבר ממרכז החרום למשפחת אמנה, ושהה במסגרתה כארבע שנים, אז עתרה אמו להשיבו למשמורתה, תוך שהתחייבה לעבור עמו טיפול דיאדי, להעניק לו טיפול רגשי ולשתף פעולה בכל הקשור לטיפול בו.

בהחלטה מיום 3.7.13 קבע בית המשפט כי התרשם מ:"אם רהוטה, נחושה , אוהבת, אשר תעשה כל שידה לאל להשיב את בנה לחיקה ולא בשל רצונה האנוכי אלא בציון דגשים המצביעים על יתרונות לקטין עצמו. המשיבה הדגימה באמצעות ילדיה האחרים המתגוררים עמה, כי היא למדה לעתור לעזרה וסיוע מגורמי הטיפול, היא הביעה את הסכמתה המלאה לקחת חלק בכל הליך טיפולי". לאור כל אלה הורה בית המשפט על סיום צו הוצאה ממשמורת והשבת הקטין א' למשמורת אמו תחת צו טיפול בקהילה.

עם זאת בחלוף כשנה בלבד, הוצאו '/ ואחיו, ל', למרכז חירום, פעם נוספת, וזאת לאחר שהמשיבה התקשרה ללשכת הרווחה ואיימה להרוג אותם, אם לא ייקחו אותם באופן מידי. הקטינים שהו חודשים ארוכים, נוספים, במרכז החירום ומשם הועברו למסגרת פנימייתית, זאת בהסכמת אמם ולבקשתה.     

31. בשם שמירה על הזכות להורות, החמיץ הקטין א' את זכותו הבסיסית לגדול ולהתבגר בחיק משפחה, אשר היוותה לו בית, ואל לו לבית המשפט להתפתות ולחזור על טעות זו.

32. "שאלת מסוגלותו של הורה לדאוג לילדו כראוי טעונה הכרעה ביחס להווה וביחס לעתיד הנראה לעין. אך שאלה זו נבחנת, בראש ובראשונה על פי מצבו ותפקודו של ההורה בעבר, שכן "נסיון העבר שופך אור לא רק על ההווה אלא גם על העתיד" ( כלשון השופט ברק בע"א 232/85 פלוני נ' היועץ המשפטי לממשלה פ"ד מ(1) 11 עמ' 14).

33. בפני ראיות ברורות, כי בעבר הזניחה המשיבה לחלוטין את חובותיה ההוריות כלפי שלושת ילדיה הגדולים, וזאת חרף אהבתה הגדולה אליהם ורצונה למלא אחר כל מחסורם. כיום שוהים הקטינים במסגרות חוץ ביתיות, זאת לאחר שעברו תחנות רבות, במהלך חייהם הקצרים, וספק רב אם הגיעו למקום מבטחים. נקודת המוצא בה ניצבת היום הקטינה שבפניי, נמוכה מזו בה עמדו אחייה, עת אמה מבקשת לקחת לעצמה משימה כבדת משקל, ללמוד "אהבת אם לקטינה"  מהי ולהפנים יישומן של דרכי התנהגות ראויות כלפיה.

34. "משמורת האהבה" - "נזקקות" של קטין הינה מושג עגום ורחב, העלול להכיל בחובו חסר בצרכים שונים, אשר יכול וימצא סיוע ותיקון באמצעים מגוונים ומרובים, בעזרת רשויות הרווחה, הפועלות כידוע תחת הכותרת: "רווחה עם הפנים לקהילה". מזון, לבוש, חינוך והשכלה, יכול ויחסרו היום, ויימצאו מחר בדמות עו"ס תורנית, הנושאת "ארגז כלים" לסיוע ועזרה: כלכלית, טיפולית, חינוכית ועוד. עם זאת, אהבת אם, חיבוק, מגע ורגש, לא ניתן לגייס בלשכת רווחה מקומית, ולא לרכוש במרכול תורן. טיפול דיאדי יכול ויקנה הרגלים חדשים, דרכי התנהגות נכונות, אולם ספק רב בעיני אם בכוחו ללמד "משמורת אהבה" מהי. מכל מקום, ומבלי להכריע בסוגיה זו, הרי שטיפול כאמור כבר נוסה ונכשל, ובנסיבות האמורות, לא ניתן לערוך ניסויים נוספים, על גבה השברירי של הקטינה שבפניי.

35. "משמורת האהבה" מעניקה תחושת ביטחון והגנה לילד, ומהווה היא תנאי הכרחי להתפתחות תקינה של קטין, בשנות חייו הראשונות. בעניינו, בהעדרה, נפער בנפשה העדינה והרכה של הקטינה בור: "בור עמוק וחלל חסר של השתייכות והתקשרות בטוחה.." (ר' תאורה של המטפלת מחודש יוני 2015).

הצהרתה של המשיבה, לפיה: "לאלוהים יש מקום גדול בלב הקטינה, אך פה בבית אין לה מקום בלב של אף אחד", מצטרפת לתובנות המטפלת וכל אלה חייב שיובילו למסקנה להוציאה לאלתר מרשותה ולהעבירה לחיק משפחה שתחמם את ליבה הדואב, תמלא את הבור שנפער ותממש את זכותה הבסיסית של הילדה, לחום, רגש, קירבה, ל"משמורת האהבה".

סוף דבר –

39. ""זמן ילד" הוא זמן יקר מפז, ודברים שניתן היה לתקן אתמול כבר לא יוכלו לתקון מחר" (מתוך בע"מ 4746/13 פלונית נ' עו"ס לחוק הנוער – פורסם בנבו ).

לפיכך, ונוכח גילה המתקדם של הקטינה, בת 3 ושישה חודשים, אני מורה על הוצאתה  ממשמורת אמה למשמורת רשויות הרווחה שתקבע את מקום מושבה אצל משפחת אמנה חסויה, לטווח ארוך, המקובלת על השרות למען הילד, וזאת לאלתר ולא יאוחר מיום 25.1.16.  

ניתנה היום, י"א שבט תשע"ו, 21 ינואר 2016, בהעדר הצדדים.