תיק ההוצאה לפועל נפתח על ידי בנק דיסקונט לישראל בע"מ, ביום 25.07.13, למימוש משכון שהוטל על נכס הידוע כגוש **** חלקה ** תת חלקה *, אשר בנסח הטאבו רשום בבעלות צד ג', ללוש אלי ג'רוד עופר ולטובת החייבים רשומה הערת אזהרה.
אציין, כי לזכות הזוכה משכון המובטח בדרגה שניה והנושה המובטח במשכון בדרגה ראשונה, הבנק הבנלאומי הראשון בע"מ, נתן הסכמתו למינוי ב"כ הזוכה ככונס נכסים. כמו כן נמסרה בקשת כונס הנכסים למינויו לתגובת צד ג' והאחרון נמנע מלעשות כן.
החייבים עתרו לסגירת התיק בטענה, כי לא נרשמה משכנתא לטובת הזוכה ולכל היותר ניתנה התחייבות לרישום שכזה, כאשר הנכס אינו בבעלותם ולכן אין הזוכה רשאית לרדת במישרין לנכס, כפי שנקבע, לדידם, ברע"א 8792/00
משה מנחם שטיינמץ נ' בנק הפועלים למשכנתאות (להלן: "הלכת שטיינמץ") וזאת אף אם הסכם הרכישה בינם לבין צד ג' קוים, כפי העולה מפסק דינו של בית משפט המחוזי בחיפה ברצ"פ 3483-08
בנק לאומי למשכנתאות בע"מ נ' סוויסה -
"... נסיונות לייחד את הלכת שטיינמץ רק למקרים בהם בוטל חוזה המכר, לא צלחו וקביעות מפורשות של בית המשפט העליון דחו אבחנה זו...
בענייננו, כאמור, נרשם משכון רק על הזכויות החוזיות של הרוכש ולכן לא ניתן למכור את הנכס, במישרין, ע"י הגשת השטר למימוש בלשכת ההוצאה לפועל...".
החייבים הוסיפו כי לא ניתן לבצע רישום בלשכת רישום המקרקעין היות והנכס אינו "בשל", שכן מדובר בנכס לשימור וצו הריסה הוצא בעניינו והוסיפו, כי ככל וכונס הנכסים יבצע הרישום יוכל לפעול למימושו של הנכס.
כונס הנכסים בתגובתו טען, כי יש לדחות הבקשה שכן הלכת שטיינמץ אינה חלה במקרה דנן, היות וההליכים ננקטים כנגד החייבים במישרין ולא כנגד צד ג', כפי שארע במקרה שנידון שם, כאשר לגרסתו, הלכת שטיינמץ באה להגן על צד ג', המוכר המתגורר בנכס ולא על החייבים/הקונים. במקרה שבפנינו החייבים מחזיקים בנכס ומתגוררים בו והעברת הבעלות ע"ש החייבים לא הושלמה, בשל תיקון צו הבית המשותף, בהיות והנכס חלק מהדירה בתת חלקה * חלקה ** גוש **** שבמקור רשומה כדירה בת שלוש קומות וזו הסיבה היחידה בעטיה נרשם לטובת הבנק משכון וטרם נרשמה המשכנתא.
לטענת כונס הנכסים המקרים בהם נקבע כי יש להחיל הלכת שטיינמץ הנם אלו בהם הסכם המכר בוטל או העסקה טרם הושלמה או לא הועברה החזקה לקונים והליכי המימוש ננקטו כנגד המוכר, צד ג' - ולכן נקבע, כי הבנק אינו רשאי לרדת במישרין לנכס המוכר.
לדבריו העסקה בין הצדדים, במקרה שבפנינו הסתיימה עם מסירת החזקה בנכס, לאחר תשלום התמורה.
בהתייחס לטענת כונס הנכסים, כי חוזה המכר קוים ומשכך אין תחולה להלכת שטיינמץ הפנו החייבים לפסק הדין ברע"א 9182/00
עזבון דייפני רומיה נ' בנק טפחות לישראל בע"מ, פ"ד נט(4), שם נפסק -
"ניסיונותיו של הבנק להבחין בין עניין זה לבין
עניין
שטיינמץ [1] אינם משכנעים. גם אם נניח כי הסכם המכר בין הצדדים במקרה זה לא בוטל, אין לכך נפקות. ההלכה שנקבעה
בעניין
שטיינמץ [1] לא הותנתה בביטולו של חוזה המכר בין המוכר לקונה (לעניין זה ראו גם
רע"א 3215/03
שלם נ' בנק לאומי למשכנתאות בע"מ [5]). קביעתו של בית-המשפט
בעניין
שטיינמץ [1], ולאחר מכן
בעניין
יהושע [3]
,
הייתה כי מקום שבו בוטל ההסכם בין המוכר לקונה כדין מצטמצמת זכותו של הבנק לזכויות שנותרו לקונה לאחר ביטול החוזה, קרי הזכות להשבה. ביטול הסכם המכר מצמצם אפוא את אפשרויותיו של הבנק, אך מכך אין ללמוד כי מקום שבו ההסכם שריר וקיים עומדת לבנק האפשרות לרדת לדירה במישרין. קיומו של הסכם המכר אינו הופך את המשכון על זכותם החוזית של הקונים למשכנתה על הדירה. כך אכן נקבע גם
בעניין
בירס [2], שם כאמור עמד הסכם המכר בתוקפו כלפי הבנק."
עוד טענו החייבים, כי ההתחייבות לרישום המשכנתא ניתנה במסגרת הלוואה אשר נטלו מהזוכה, כאשר חוב זה מוטל בספק, ובגין חוב זה ישנו הליך משפטי תלוי ועומד בבית המשפט המחוזי בתל אביב.
דיון
עיון בפסק דינו של בית משפט העליון ברע"א 8792/00 מעלה, כי סופו של יום, נקבע, כי בעל זכות משכון על זכות אובליגטורית של קונה יכול לפעול מימוש המשכון בהתאם לזכויות אשר מוקנות לקונה, היינו בעל המשכון יכול לעתור למימושו של
"הנכס" הממושכן, באשר
"נכס" זה הוא הזכות הקיימת לקונה ולא מעבר. על דרך הכלל זכות זו נגזרת מהסכם המכר שנערך בין הקונה למוכר, לפי השלב בו מצוי מימוש הסכם המכר ובהתאם לתנאים הקבועים שם.
לכן - בחינת בקשה למימוש המשכון תלויה, בכל מקרה ומקרה, בשאלה איזו זכות/נכס יש לקונה. ככל ולקונה זכות חוזית המקנה לו אך זכות השבה (בשל ביטול הסכם המכר או דומה) אזי בעל המשכון יוכל לממש זכות זו בלבד באפיקים המשפטיים המאפשרים זאת. ככל ולקונה זכות לדרוש חזקה/בעלות, וכיוצא בזה, זו הזכות אשר תהא לבעל המשכון גם כן.
אין חולק, במקרה שבפני טרם נרשמה הבעלות בנכס על שם החייבים. סעיף 125(א) לחוק המקרקעין תשכ"ט-1969 קובע -
"רישום בפנקסים לגבי מקרקעין מוסדרים יהווה ראיה חותכת לתכנו, אולם אין בכך כדי לגרוע מהוראות סעיפים 93 עד 97 לפקודת הסדר זכויות במקרקעין [נוסח חדש], תשכ"ט-1969". ועל פי הרישום, במקרה שבפני, הבעלות הנה של צד ג'.
יחד עם זאת מנסיבות המקרה עולה, כי העסקה בין החייבים (הקונים) לצד ג' (המוכר) לכאורה הסתיימה - שולמה התמורה והועברה החזקה לידי החייבים ולצד ג' אין טענות באשר לזכותו בנכס מכוח ההסכם, היינו - לחייבים הקנייה של בעלות מאת צד ג' ובהתאם לאמור- גם הזכות לדרוש רישום הבעלות בנכס - כאשר זכות הבעלות מוגדרת
"... הזכות להחזיק במקרקעין, להשתמש בהם ולעשות בהם כל דבר וכל עסקה בכפוף להגבלות לפי דין או לפי הסכם" (ראה סעיף 2 לחוק המקרקעין).
לכן הזוכה יכולה לעתור למימוש המשכון על הזכויות הנ"ל, כאשר יכולה היא להיכנס לנעלי החייבים למכור הזכויות האובליגטוריות ללא בעלות
רשומה
. כמו כן יכולה היא לפעול לביצוע רישום זכות הבעלות וכדומה.
העובדה כי לא בוצע רישום בפועל של החייבים כבעלים - אין בה כדי למנוע מהזוכה לעתור למימוש המשכון, שכן ממילא מימוש זה יהיה כפוף לזכותם לעשות כן. וככל ויעתרו לבצע מכר של הנכס ייתכן ויהיה מקום, ראשית, לבצע רישום שכזה.