החלטה בערעור על דחיית בקשת מורשע במסגרת הסדר טיעון בעבירות מין באחיינית אשתו לקיים דיון בדלתיים סגורות

ההליך והמחלוקת

1. לפני ערעור על החלטת בית משפט השלום בבאר שבע (כב' השופט איתי ברסלר-גונן, סג"נ) מיום 25.6.18, בה דחה את בקשת המערער לקיים הדיון בדלתיים סגורות ולאסור את פרסום שמו.
2. המערער הורשע במסגרת הסדר טיעון בעבירות מין שבוצעו באחיינית אשתו בעת היותה כבת 9 שנים, לפני למעלה מ-30 שנה. לילה אחד בו הורי המתלוננת לא היו בבית, ישנה המתלוננת בבית דודתה. על פי כתב האישום, בשלב כלשהו במהלך הלילה, הגיע המערער אל סמוך למיטת המתלוננת. שם, הסיט את השמיכה שכיסתה אותה וביצע בה מעשים מיניים, הכוללים החדרת אצבע לאבר מינה תוך גרימת כאב. המערער המשיך במעשה למרות הכאבים שגרם, ולמרות בקשת המתלוננת שיפסיק.
3. כתב האישום הוגש והמערער נשפט לאחר זמן כה רב, נוכח תלונה מאוחרת ובהתאם לכללים המיוחדים הנוגעים להתיישנות עבירות מין בקטינים. כך, נוצר מצב חריג מאוד בו נשפט המערער עשרות שנים לאחר ביצוע המעשה. בהקשר זה יש להדגיש, כי המדובר באירוע חד פעמי ואין למערער עבר פלילי בעבירות או מעשים אחרים דומים.
4. הסדר הטיעון בין הצדדים, עליו הודע לבית המשפט, כלל תיקון לכתב אישום, הסכמה כי העונש שיוטל ירוצה בעבודות שירות ופיצוי למתלוננת. אולם, הצדדים לא הגיעו להסכמה בשאלה אחת, חשובה ביותר בעיני הצדדים, שאלת פרסום שמו של המערער. בדיון בו הודע על הסדר הטיעון הגיעו הצדדים להסכמה דיונית לפיה, לאחר ההרשעה, יטענו הצדדים לשאלת סגירת הדלתיים ואיסור הפרסום. אכן, לאחר הודאת המערער בכתב האישום והרשעתו, פתחו הצדדים בטיעוניהם. המתלוננת ביקשה אף היא לומר את דברים לפני בית המשפט. המערער התנגד לשמיעת המתלוננת. בהחלטה מנומקת, התיר בית המשפט למתלוננת לומר את דברה. זאת, לאחר שקבע כי זכויות נפגעי עבירה, הקבועים בחוק זכויות נפגעי עבירה, תשס"א – 2001 (להלן: חוק זכויות נפגעי עבירה), אינן רשימה סגורה. בדבריה, ביקשה המתלוננת כי יינתן ביטוי פומבי למעשי המערער ולהודאתו.
5. עיקר טענת הסנגור הייתה, כי אמנם הכלל הוא פרסום, כאשר אין בכך כדי לפגוע בנפגעת. אולם, יש לראות בתיק זה כמקרה חריג. הסנגור הדגיש כי סמכות בית המשפט, לעניין איסור הפרסום וסגירת דלתיים, כוללת גם סמכות לסגור דלתיים לשם הגנה על עניינו של "נאשם בעבירת מין" לפי סעיף 68 (ב) (5) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד – 1984 (להלן: חוק בתי המשפט). הסנגור הפנה לפסק הדין המנחה בשאלת איסור הפרסום בש"פ 5759/04 תורג'מן נ' מדינת ישראל פ"ד נח (6) 658 (2004), אשר פירט את השיקולים הנוגדים והאינטרסים הסותרים בעניין פרסום שם של חשוד. הסנגור ביקש להקיש מפסק דין זה גם לעניין של נאשם. הסנגור הצביע על כך שבית המשפט ראה את עיקר המטרה בפרסום, למרות הפגיעה בפרטיות, בעניין הציבורי אשר בפרסום. עניין ציבורי, להבדיל מעניין רכילותי. עניין ציבורי, שיכול להתבטא בצורך להזהיר את הציבור מפני סכנה, פרסום מידע חיוני אודות מי שעומד לבחירה למשרה ציבורית או לנקות שמו של חשוד אחר. שיקולים אלה אינם רלוונטיים בעניינו של המערער.  המדובר בעבירה ישנה. לאחר 30 שנה הנאשם העומד לדין אינו אותו אדם צעיר יחסית שביצע את העבירה ואינו מסוכן. אין הוא מועמד לכל משרה ציבורית, ואין כל חשוד אחר אשר שמו ידוע לציבור ואשר פרסום שם המערער ינקה את שמו.
6. הסנגור הדגיש כי, בהתמעט השיקולים בצד הציבורי של המאזניים, יש משקל מכריע לשיקולים העומדים בצד הפרטי של המאזניים, ובהם כבוד האדם. בעניינו של המערער הודגש, כי מדובר במי אשר חי בחברה החרדית וילדיו הם לפני שידוך. אירוע זה, מלפני עשרות שנים, עלול לגרום לילדיו נזק בלתי הפיך. לשיטתו, אין הצדקה לגרום לפגיעה שכזו לאחר שנים רבות כל כך. לאחר שמיעת דברי המתלוננת לפני בית המשפט, הוסיף הסנגור והזכיר כי הפרסום אינו חלק מהעונש. המערער הודה, לקח אחריות, ייענש, יפצה, ודי בכך.
7. התובעת הזכירה, כי עניין תורג'מן עוסק בחשוד ולא בנאשם. כאשר מדובר בחשוד עומדת לו חזקת החפות והפרסום עלול להכפיש אדם חף מפשע. לא כן, כאשר מדובר בנאשם ובוודאי בנאשם שכבר הורשע. כאן, עומד עקרון פומביות הדיון במלואו תוקפו, כאשר יש עניין לציבור בעצם פרסום שמם של עבריינים על פי רוח חוק בתי המשפט. בהקשר זה התובעת הדגישה, כי המתלוננת עצמה מבקשת לתת קול לדברים. היא רואה בהודאה הנעשית במחשכים הודאה רפה, שאינה חורגת מידיעת הנוכחים באולם בית המשפט. התובעת טענה, כי על פי רוח חוק זכויות נפגעי עבירה, יש מקום לעשות צדק עם המתלוננת עצמה המבקשת את הפרסום. התובעת ציינה, כי המשפט עצמו לא יתנהל והמתלוננת, שהייתה אז ילדה, מתקרבת כבר לגיל ה- 40 ועדיין נושאת עמה את החוויות הקשות אותן שמרה בסוד כל השנים. לשיטת התובעת, הצדק מחייב את קבלת רצונה של המתלוננת בעניין זה.
8. המתלוננת עצמה הסבירה, כי לא סיפרה על הדברים כל חייה הן מחמת הבושה והן מחמת חשש קונקרטי נוסף. לדבריה, במשפחתה נאמר לה שאם אביה ידע על האירוע הוא עלול לקום ולרצוח את המערער. המתלוננת לא רצתה שאביה ימות בכלא כרוצח, ונמנעה מלספר כל השנים. המתלוננת תיארה את הצורך שלה להוציא את הסוד החוצה. זאת עתה, כאדם בוגר, שהחליט להפסיק לפחד ומכיר בכך שלא עשה דבר רע. המתלוננת דורשת מהמערער לקחת אחריות על כך שהוא הרס את ילדותה ואת חייה. המתלוננת רוצה לראות את ההתנצלות כחרטה כנה, ולא תראה זאת כחרטה כנה אם ההתנצלות לא תהיה פומבית. לדבריה, קשה לה עם הסדר הטיעון המקל, אשר קובע מאסר בעבודות שירות במקום מאסר  מאחורי סורג ובריח, אך היא עומדת על כך שלפחות התנצלותו של המערער תהיה אמתית ותתבטא באופן פומבי.

החלטת בית משפט השלום

1. בית המשפט השלום פתח את החלטתו בציינו כי כלל פומביות הדיון נובע ממקור חוקתי, מחוק יסוד: השפיטה. החריגים שנקבעו בחוק בתי המשפט, המאפשרים לקיים דיון בדלתיים סגורות או לאסור פרסום, אכן מאפשרים גם להתחשב בעניינו של נאשם בעבירות מין. אולם, חריג זה אינו ברשימת המקרים בהם המחוקק עצמו הורה על קיום דלתיים סגורות, וזהו מן המקרים הנתונים לשיקול דעת בית המשפט. בית המשפט הטעים, כי  המבקש לטעון לקיום החריג, תוך סטייה מעקרון פומביות הדיון הקבוע בחוק היסוד, עליו נטל השכנוע.
2. בית המשפט הסביר, כי האיזונים שנקבעו בהלכת תורג'מן בין "העקרונות המתגוששים", היו בהקשר מסוים. נקבע שם איזון, בין העניין הציבורי בפרסום שם חשוד, לבין זכותו של החשוד לשם טוב ולכבודו, תוך שקילת הנזק האפשרי גם למשפחתו. אולם, מצבו של המערער דנן, אשר אין עומדת לו חזקת החפות לאחר הרשעתו בדין, שונה.
3. בית המשפט ציין כי העניין הציבורי בפרסום הליכי בית המשפט, לא נועד להשביע רעב לרכילות, אלא קשור לעצם תפקידו הציבורי של בית המשפט. ראוי שהציבור ידע שהדין חל על כולם ובית המשפט ממצה את הדין גם לגבי אזרחים מן השורה, העלולים למצוא עצמם באור הזרקורים בשל עבירה שעברו. המטרה אינה רק להזהיר את הציבור מפני מי שהורשע בדין, אלא גם להזהיר את הרבים כי מעשים שיעשו יחשפו לציבור, גם לאחר חלוף זמן. חשוב גם לקורבנות עבירה לדעת כי, גם בחלוף הזמן, ניתן לחשוף בבית המשפט את הדברים שנעשו.
4. בית המשפט יצא מנקודת הנחה כי המערער היום אינו אותו אדם שביצע את העבירה, מבחינת אופיו ואישיותו. אמנם, טרם התקבלה הערכת מסוכנות, אך לצורך הדיון הניח בית המשפט, כי לא נשקפת סכנה מינית לציבור מן המערער. עם זאת, למרות השינוי שחל לכאורה במערער בשל עצם חלוף הזמן, עדיין עליו לשאת את קלונו בפומבי. נקבע כי התנצלותו הפומבית של הנאשם יכולה להעיד על כנות ההתנצלות וההודאה, ואולי תקל במידת מה על קורבן העבירה. שיקול זה אינו קיים כל עוד עומדת חזקת החפות על כנה, אך מקבל משקל רב לאחר ההרשעה. עמדת המתלוננת כקורבן עבירה אינה מחייבת את בית המשפט, אך ראוי שעמדתה תישמע ותישקל על ידי בית המשפט במכלול השיקולים, יחד עם יתר זכויות קורבנות העבירה המתפתחות במשפט הישראלי.
5. בית משפט השלום נכון היה להניח כי פרסום שמו של המערער יפגע בכבודו, וכי הדימוי השלילי ידבק בו כל חיו. אך סטיגמה זו נובעת מעצם ההרשעה בפלילים וכך ראוי שיהיה. אמנם יש חשש לפגיעה בילדי המערער, אולי אף פגיעה באפשרויותיהם לשידוך, אולם עוצמת הערכים הנגדיים גדולה לאין שיעור. לפיכך נקבע כי המערער לא עמד בנטל לשכנע שיש הצדקה לסטות מעקרון פומביות הדיון, ומכאן החלטת בית משפט השלום לדחות את הבקשה לסגור דלתיים ולאסור פרסום.
6. בית המשפט עיכב את ביצוע הפרסום על מנת לאפשר הגשת ערעור לבית משפט זה. בהסכמת הצדדים, הוארך עיכוב הביצוע עד מתן החלטה בערעור.