מבוא
1. התובע (
להלן: "הבנק") הגיש תביעה כספית בסדר דין מקוצר נגד הנתבעים לתשלום חוב בסך 288,720.08 ש"ח שהצטבר בחשבון הבנק של הנתבעת 1 (
להלן: "החברה"). הנתבעים 2 ו-3 חתמו על ערבות בלתי מוגבלת בסכום לחובותיה של החברה, והתביעה נגדם הוגשה מכח ערבותם זו. הנתבע 2 (
להלן: "דב") הוא בעל המניות העיקרי והמנהל של החברה. רעייתו, הנתבעת 3 (
להלן: "רחל") היא בעלת מנייה אחת בחברה.
2. הנתבעים ביקשו רשות להתגונן ביום 14.7.2005, וכמנהג הזמן האחרון, טענו כי אין הם יכולים לכלכל את הגנתם מחמת סרובו של הבנק לגלות להם מסמכים שונים. בישיבת יום 12.12.2005 הושגה הסכמה בענין עלות גילוי המסמכים ונקבע כי בקשת רשות להגן מתוקנת תוגש עד ליום 28.2.2006. בפועל לא אצה הדרך לבנק, לשון המעטה, והליך גילוי המסמכים התעכב עת רבה מאוד. עקב כך ביקשו הצדדים דחיות של דיונים, פעם אחר פעם, עד שלבסוף סורבה בקשת הדחייה האחרונה, ובעקבות כך הוגשה בקשה מתוקנת למתן רשות להתגונן ונערך דיון ביום 3.7.2006. בפתח הדיון הודיע ב"כ הנתבעים כי ביום הגשת הבקשה קיבלו הנתבעים אסופה נוספת של מסמכים, אך לדבריו נותרו עדיין מסמכים שלא גולו. דב ורחל נחקרו על תצהיריהם והצדדים סיכמו טענותיהם בכתב.
הטענה בענין הסכמת הבנק לנכות שיקים של חברת שילדן
3. הנתבעים טוענים בסיכומיהם כי הבנק ניכה בחשבון החברה שיקים של לקוחות החברה, ובהם חברת שילדן. הסכמתו של הבנק לבצע פעולת ניכיון כנגד שיק פלוני משמעותה היתה אישור למצבו הטוב של הלקוח שמסר את השיק. הנתבעים סמכו על נכונותו של הבנק לנכות שיקים של חברת שילדן, ומסרו סחורה לאותה חברה. לימים חוללו באי פרעון שיקים שמשכה שילדן בסכום של כ- 300,000 ש"ח והבנק חייב את חשבון החברה בגין שיקים אלה. בדיעבד התברר כי הבנק לא ביצע בדיקה מתאימה של מצב חברת שילדן. על כן, שומה על הבנק לפצות את הנתבעים בגין נזק זה.
אין בידי לקבל טענה זו, שלדידי היא בלתי מתקבלת על הדעת בעליל. לא מוטלת על הבנק כל חובה כלפי בעל החשבון, לבדוק את מצבם הפיננסי של צדדים שלישיים, לקוחותיו של אותו בעל חשבון, קודם שהוא מסכים לנכות שיקים שלהם. מי שאמור לדעת טוב מכל מהו מצבם של אותם לקוחות הוא דווקא בעל החשבון, בהיותו מי שמנהל עימם יחסי מסחר ונוטל מהם שיקים. אכן, מבחינה מסחרית טוב יעשה הבנק אם יבדוק את חוסנם הפיננסי של מושכי השיקים שהוא מנכה, אך אין להטיל עליו חובה לעשות כן, מה גם שניתן להניח כי במקרים רבים מדובר בנטל כבד מנשוא, ובהכבדה יתירה על חיי המסחר השוטפים. הרי מצבו הפיננסי של מושך השיק יכול להיות שפיר בעת ביצוע עסקת הניכיון, ועד אשר מגיע מועד הפרעון, מצבו עלול להשתנות לרעה. פסק הדין אליו מפנים הנתבעים בסיכומיהם, ת.א. 1389/91
לויט נ' בנק מסד
, אינו מטיל על הבנק אחריות בגין שיקים שניכה, אלא שם נדון מקרה בו הבנק התבקש ליתן חוות דעת בדבר מצבו הכספי של צד ג', ובאופן פוזיטיבי מסר מידע שלימים התברר כי לא היה נכון. פשיטא שבמקרה כזה מוטלת על הבנק חובת זהירות כלפי הלקוח שביקש את המידע, בגין מצג שווא רשלני, אך לא זהו המצב בעניננו. הבנק לא התבקש על ידי הנתבעים לחוות דעתו אודות מצבה של חברת שילדן, אלא רק לנכות שיקים שמשכה. הבנק אינו חברת ביטוח ואין הוא מבטח את לקוחותיו מפני הסיכון הכרוך בנטילת שיקים מצדדים שלישיים, שמצבם הפיננסי בכי רע. האוחז בשיקים אינו ערב לפרעונם מול מי שסיחר אליו את השיקים. נהפוך הוא: מי שמבקש מהבנק לנכות שיקים, נוטל על עצמו בכך ערבות כלפי הבנק שהשיקים אכן ייפרעו, מכח חתימת ההיסב.
הטענה בענין צמצום היקף האשראי
4. הנתבעים טוענים כי הבנק צמצם את היקף האשראים בהתראה של ימים ספורים, מסך של 150,000 ש"ח לסך של 100,000 ש"ח, ללא הצדקה, ובכך גרם לקריסתה של החברה.
דב נחקר על תצהירו, ומעדותו התברר כי אין זה נכון שכל העת קיבל מסגרת אשראי של 150,000 ש"ח: "
החתימו אותי שיש לי 100 ... וכל תוספת היו מחתימים אותי ... אף פעם לא היה לי 40, תמיד 100 ומה- 100 קיבלתי עוד לתקופות קצרות" (ע' 4 לפרוטוקול). מכאן שהמסגרת הבסיסית היתה 100,000 ש"ח ואילו ההגדלה למסגרת של 150,000 ש"ח היתה דבר זמני בלבד. ממילא רשאי היה הבנק להחזיר את מסגרת האשראי להיקפה הרגיל.
בנוסף, המסגרת לא בוטלה אלא הוקטנה מ- 150,000 ש"ח ל- 100,000 ש"ח, ודבר זה נעשה בהתראה של 15 יום מראש.
בס' 35 לתצהירו מציין דב כי הקטנת האשראי נעשתה בתקופה שבה חוללו באי פרעון השיקים של חברת שילדן "
בדיוק בתקופה שמערך הבטחונות שלי קטן באופן מפתיע". משמע, מפיו של דב עצמו ניתן להסיק כי היתה הצדקה מלאה להחלטתו של הבנק להקטין את המסגרת וכי אין המדובר בגחמה או בשרירות לב גרידא.
הטענה בענין ריבית הניכיון
5. הנתבעים טוענים כי הבנק הטעה אותם והמליץ להם לבצע נכיונות שיקים כדרך זולה וטובה לקבל אשראי. למעשה, זוהי עיסקת אשראי יקרה יותר עקב תשלום הריבית מראש ועקב העובדה שמדובר באשראי לטווח קצר.
גם טענה זו אינה יכולה להתקבל. מסגרת האשראי בגין נכיונות שיקים באה
בנוסף
למסגרת האשראי הרגילה בחשבון, ולא במקומה. הלקוח אינו יכול לכפות על הבנק להעמיד לו מסגרת אשראי גדולה יותר, שתשקף גם את היקף השיקים המופקדים לבטחון, כפי שמציע ב"כ הנתבעים בסיכומיו, אלא זוהי זכותו המלאה של הבנק להעמיד שני סוגי אשראי נפרדים: מסגרת אשראי לחוד, ומסגרת נכיונות שיקים לחוד.
לכך יש להוסיף את העובדה שטענות הנתבעים בהקשר זו, כמו גם בהקשרים אחרים, לא כומתו כלל ועיקר ונטענו בעלמא. אינני סבור שהנתבעים לא היו יכולים לערוך תחשיב של הנזק שנגרם להם על יסוד החומר שאמור להיות ברשותם. מי שמוסר שיקים לניכיון, מקבל עם ביצוע הפעולה את מסמכי הניכיון, הכוללים את כל הנתונים הדרושים כדי לחשב את הריבית שגבה הבנק.
יתר על כן, דב הודה בחקירתו כי אין לו כל ידיעה האם הריבית ששילם בגין ניכיון השיקים גבוהה יותר או נמוכה יותר מהריבית של מסגרת האשראי, וכי בענין זה הוא מסתמך על דברים שאמר לו המומחה ששכר (ע' 2 - 3 לפרוטוקול). דא עקא, בענין כה מהותי, וכאשר למצהיר עצמו אין כל ידיעה אישית בדבר הטענה העובדתית שהוא טוען, צריך היה להגיש חוות דעת של מומחה כדי לאשש את הטענה, על מנת שניתן יהיה להעמיד את הטענה במבחן החקירה הנגדית. אם המומחה סבור כי ריבית הנכיונות גבוהה יותר מריבית מסגרת האשראי, ייכבד ויגיש חוות דעת ויעמוד למבחן החקירה הנגדית, דבר שלא נעשה. התשתית העובדתית לטענה זו אינה מצוייה כלל ועיקר בתצהירו של דב, והמומחה לא הגיש כל חוות דעת. ודוק: מרשימת המסמכים שצירף המומחה (נספח Aלבקשת הרשות להתגונן) עולה כי היו בידיו 14 מסמכי ניכיון, כך שהנתונים היו בהישג ידו. הכלל הוא:
"
המצהיר לא יכול היה להפנות בתצהירו לאירוע קונקרטי ולכן גם התשתית שבנה המומחה מטעם המערערים הייתה ללא בסיס. ואכן, מסקנות מומחה שאין להן עיגון עובדתי בתצהיר בעל הדין, ושלפי הנטען פרטיהן נמסרו למומחה על-ידי בעל הדין, אינן יכולות לשמש בסיס לרשות להתגונן. אין זאת אלא, שהמדובר בטענה כללית ובלתי מפורטת, שלא ניתן ליתן רשות להתגונן בגינה."
ע"א (ירושלים) 2485/01
חממי מנשה נ' בנק לאומי לישראל
תק-מח 2002(1), 11158 ,עמ' 11159.
וכן: