1. בפני בקשה להתיר הבאת ראיות לסתור, בהתאם לסעיף 6 ב' לחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה - 1975 (להלן: "החוק").
2. בתיק זה מתבררת תביעת הפיצויים, על פי החוק, בגין תאונת דרכים שעבר המשיב, ביום 13.2.04 במסגרת עבודתו.
3. התאונה הנ"ל הוכרה כתאונת עבודה; הועדה הרפואית לעררים אשר בדקה התובע ביום 16.11.04 קבעה כי לתובע לא נותרה כל נכות צמיתה.
4. המבקש מפרט בבקשתו את טענותיו כנגד קביעה זו; לדבריו, חרף העובדה שבכתב ערעורו על החלטת הוועדה הרפואית הראשונה וכן בפני שלושת רופאי וועדת הערר מיום 16.11.04 טען כי סובל מפגיעת גב , לא ניתנה כל התייחסות לתלונתו בסוגיה זו על ידי מי משלושת רופאי וועדת העררים.
5. המבקש מוסיף וטוען כי לא ניתנה התייחסות למסמכים רפואיים המלמדים על תלונות וממצאים הקשורים לפגיעה בגב. פגם זה מתבלט נוכח העובדה כי המבקש דיווח לרופאי וועדת העררים כי הופנה לביצוע בדיקת C.T לגבו אך זו בחרה שלא להתייחס או לדרוש התוצאה לצורך חיווי דעתה לעניין הגב.
6. המשיבות מתנגדות לבקשה. לדבריהן, לא נתקיים כל חריג המצדיק לסטות מן הכלל ולאשר הבאת ראיות לסתירה. המשיבות גורסות כי טענות המבקש בדבר התעלמותן של הוועדות הרפואיות במל"ל מתלונותיו בדבר כאבי גב וכן "סתמיות" הקביעה של הוועדה הרפואית לעררים מיום 16.111.04 חסרות כל בסיס. המשיבות מפנות לעובדה כי המבקש לא ציין וצרף את פרוטוקולי הוועדות הרפואיות מדרג ראשון אשר פסקו בעניינו קודם וועדת העררים, שבאף אחת מהן לא התלונן המבקש על בעיית גב, לא בווע"ר בפניה עמד לראשונה ביום 3.6.04 ולא בווע"ר שנייה מיום 11.10.04. כך גם עולה מטופס אישור המעסיק בדבר פגיעת עובד במקום תעסוקתו (טופס ב.ל. 250 מיום 15.2.04) וכן מטופס הדיווח למוסד לביטוח לאומי בדבר הודעה על פגיעה בעבודה (טופס ב.ל. 211 מיום 22.2.04). כל המסמכים האמורים חתומים על ידי המבקש, ובאף אחד מהם לא מצוינת פגיעת הגב. לשיטת המשיבות, הפעם הראשונה הלכה למעשה בה העלה המבקש את תלונת הגב היא בפני וועדת העררים. המשיבות טוענות כי די בעובדות הנ"ל כדי לדחות את בקשת התובע.
7. לדברי המשיבות "ועדה רפואית לעררים אינה ועדה רפואית העומדת בפני עצמה, כי אם ועדה הדנה בעררים שהוגשו על קביעת ועדה רפואית"
(סעיף 14 לתגובה), בשל כך לא הייתה חייבת להידון בסוגית הגב.
8. ההלכה בעניין זה הודגשה בע.א. 5779/90
הפניקס הישראלי חב' לביטוח בע"מ נגד טיארה, פ"ד מה (4) 77, 82:
"יש להתיר להביא ראיות לסתור רק אם ראוי הדבר למען עשיית צדק ומטעמים מיוחדים שיירשמו. נוסח זה מצביע על כך, שהתרת הבאת ראיות לסתור מיועדת למקרים מיוחדים וחריגים בלבד. כדוגמה למקרים כאלה יכול לשמש מקרה, בו חל שינוי משמעותי במצבו של הנפגע מאז נקבעה נכותו על ידי הוועדה הרפואית של המוסד ועד לדיון בבית משפט.
מקרה אחר הוא, כשלפני הוועדה הרפואית לא היו עובדות רלוואנטיות חשובות, הנוגעות למצבו הרפואי של הנפגע קודם התאונה, ואשר לו היו לפניה, בוודאי היו מביאות לתוצאה שונה (הדגשה אינה במקור- א.ס.). אין זו, כמובן, רשימה ממצה של המקרים בהם יתיר בית המשפט להביא ראיות לסתור, אלא בגדר הדגמה בלבד. אך מה שחשוב להדגיש הוא, שרק במקרים חריגים ובנסיבות יוצאות דופן יותר הדבר. כדי שיותר להביא ראיות לסתור, לא די בעובדה שיש מומחה רפואי או מומחים רפואיים הסוברים אחרת משסבורה הייתה הוועדה הרפואית, אפילו אם הפער בין מה שסבורה הוועדה הרפואית לבין מה שסוברים המומחים הרפואיים הינו גדול. כל המצוי בנושא זה של תביעות על נזקי גוף יודע, עד כמה מקובלת ונפוצה המחלוקת בין מומחים רפואיים, ועד כמה אין קושי למצוא חוות דעת שתהיה שונה ממסקנות הוועדה הרפואית. אם בכל מקרה של קביעה שונה על ידי מומחה רפואי מזו שקבעה הוועדה הרפואית ניתן היה להביא ראיות לסתור - כל מטרת חקיקתו של סעיף 6ב לחסוך את הצורך בהבאת ראיות רפואיות לענין נכותו של הנפגע הייתה נמצאת מסוכלת. אכן, פסיקתו העקבית של בית משפט זה היא שיש למעט במתן רשות להביא ראיות לסתור על פי הסיפא של סעיף 6ב ולצמצם את ההיתר למקרים נדירים בלבד".
אם חל שינוי במצבו של נפגע מאז נקבעה דרגת נכותו, כלומר, חלה החמרה במצבו או שנתגלתה בו נכות, יצדיק הדבר הבאת ראיות לסתור (רע"א 863/93
התעשיה האווירית לישראל בע"מ נ' קמחי, פ"ד מז(4) 815, 822).
בנוסף, על פרוטוקול הועדה לבטא את הלך מחשבתם של חבריה, באופן שמאפשר מעקב אחריו. אם לא ניתן לעשות כן, ו/או אם עולה החמרת מצב מוחשית מן התיעוד הרפואי, יש לאפשר הבאת ראיות לסתור (רע"א 4045/01
אדרי נ' איתן חב' לביטוח בע"מ, ניתן ביום 18.11.01). כך גם בסיטואציה של העדר התייחסות של ממש בהחלטת הועדה לנושא קרדינלי, למשל - הקשר הסיבתי בין התאונה למצב היום (רע"א 6547/04
גונן נ' דולב חב' לביטוח בע"מ, ניתן ביום 12.9.04). באופן דומה, הצטברותם של מספר גורמים - העדר התייחסות לתלונות מן העבר, ציון סעיף ליקוי שגוי והעדר הסבר לפשר השוני בשיעור הנכות בין שתי ועדות - יכולה ליצור "מצב לא ברור", שיצדיק הבאת ראיות לסתור (רע"א 1114/02
אלמקייס נ' המגן חברה לביטוח בע"מ, ניתן ביום 28.5.02).
9. במקרה שבפניי ניצב תובע אשר נחבל בתאונת דרכים מפגיעת רכב ישירה בו בהיותו הולך רגל. תובע זה נבדק עוד במחלקה האורטופדית במרכז הרפואי רבין בו אושפז מיום התאונה ועד ליום 17.2.04. אכן נמצאה "רגישות קלה באזור המותן מימין ללא סימני חבלה"
(דו"ח אשפוז מיום 17.2.04) אך בהמשך הדו"ח הנ"ל ב-תת פרק "הבדיקות הנוספות" ניתן להיווכח כי בוצעו צילומים שונים, ביניהם צילום אגן וצילום עמוד שדרה מותני אשר נמצאו תקינים. ברי כי אם הייתה נמצאת פגיעה היא הייתה לא רק מדווחת ונרשמת אלא גם מטופלת על ידי רופאי המחלקה. הוועדה הרפואית מדרג ראשון של המל"ל אשר בדקה את התובע ביום 3.6.04 קבעה 50% נכות זמנית (מיום התאונה 13.2.04 עד ליום 30.9.04) בגין פגיעת המבקש ברגלו. בווע"ר נוספת מיום 11.10.04 נקבעה נכותו הצמיתה של המבקש על 0% נכות. אציין כי בוועדות אלו נכח מומחה רפואי מתחום האורטופדיה- ד"ר דרור רובינסון. על החלטת וועדה זו ערער התובע בפני הוועדה לעררים אשר פסקה גם היא 0% נכות.
10. מעיון בפרוטוקול וועדת הערר שנתקיימה בעניינו של התובע מפורטים בעמ' 1 (סעיף 18) שלל המסמכים אשר עמדו בפני הרופאים הפוסקים. בין היתר נרשם כי מצויים בפני הוועדה: מכתב ערעור, תיק נפגעי עבודה קודם מתאריך 11.5.01, פרוטוקול ווע"ר מיום 3.6.04 וכן מיום 11.10.04, תיק נפגע עבודה וכן צילום תיקו הרפואי של התובע.
רופאי הוועדה נתנו למבקש לשטוח את טענותיו ולנמק את סיבת הערעור כעולה מן הפרוטוקול בעמ' 2 (סעיף 26). לאחר מכן ניכר בהחלט כי הרופאים ניהלו דיון מקיף, ענייני וממצה באשר לטענותיו ולאבחונו של התובע. הם ממקדים את דיונם לפגיעת שוק רגל ימין, ומציינים כי לאור צילום מיום 21.8.04 ניכר כי השבר בשוק ימין התחבר עם אי סדירות של מרקם העצם, לצד קיומה של צלקת נרחבת באזור. סיכומו של הממצא הרפואי הוא כי תנועות הברך מלאות, והאורך והציר שמורים היטב.
בפרק סיכום ומסקנות מסכמים הרופאים את ממצאיהם וקובעים כי : "הוועדה דוחה את הערר. מאחר וקיימת הגבלה בתנועות הקרסול עליה קיבל אחוזי נכות בוועדה קודמת לגבי תאונה מיום 11.5.01".
לא מצאתי כי לא עמדו בפני רופאי הוועדה הרפואית מסמכים מהותיים, או שחל איזה שינוי דרסטי במצבו הרפואי של המבקש. נהפוך הוא. שלל מסמכים רפואיים עמדו בפני הרופאים, שמהם עולה תמונה ברורה ביותר והיא שעיקר פגיעתו בתאונה הנ"ל היא בשוק רגל ימין. בגינה הוא נותח בביה"ח, אושפז 5 ימים והמשיך במעקב רפואי אורטופדי עקבי. חרף העובדה כי התובע התייצב יום למחרת שחרורו מביה"ח במרפאת קופ"ח מאוחדת ונבדק על ידי ד"ר הנרי שטיינר, לא מצוינת כל תלונה לכאבים או פגיעה בגב- לא על ידי המבקש ולא על ידי רופאו
(תעודה רפואית ראשונה לנפגע בעבודה מיום 18.2.04). עובדה היא כי הפעם הראשונה בה עולה נושא הגב הינה רק ביום 10.3.04, עת קיבל המבקש תעודה רפואית נוספת לפגיעה בעבודה. בין בדיקה זו לבדיקתו בפני הווע"ר מטעם המל"ל בפעם הראשונה (3.6.04) הספיק התובע להיבדק מספר פעמים ואף התלונן בפני ד"ר אלכסנדר ברגמן- רופא אורטופד כי סובל מכאבי גב תחתון
(אישור רפואי מיום 29.3.04). לימים אף הופנה לטיפול פיזיותרפיה שלא מצאתי בכלל תיעוד לגבי ביצועו, או טיפול לעניין בעיית הגב בפרט.
אם אכן היה נפגע המבקש בגבו מהלך תאונת הדרכים, נראה לי בהחלט כי היה מוצא הזדמנות להתלונן בפני מי מהרופאים הרבים על ידם נבדק עוד טרם עמידתו בפני וועדת העררים, אך האחרון לא עשה זאת, ואף יתרה מכך- גם כאשר ידע והתלונן בנוגע לכאבי גב, לא עשה זאת בשני פורומים שונים ונפרדים של וועדה רפואית של המל"ל מדרג ראשון. עובדה זו לא נסתרה ולא הובהרה על ידי בא כוחו של המבקש, מה גם שהדברים עולים ונתמכים באופן חד משמעי במסמכים ובתיעוד הרפואי שנופק על ידי המשיבות.
זאת ועוד, המבקש טוען כי ערער על החלטת הוועדה הרפואית בשל אי התייחסותה לסוגיית הפגיעה בגבו. ד"ר דרור רובינסון שבדק את התובע בוועדה הראשונה בשתי הפעמים לא יכול היה להתייחס לפגיעת גב בזמן שהמבקש כלל לא התלונן בפניו כי סובל מכך
(ראו פרוטוקולי ווע"ר מיום 3.6.04 וכן 11.10.04) דברים אלו נכונים אף לגבי וועדת הערר היות וזו יושבת כערכאת ערעור על וועדה רפואית מדרג ראשון, קרי אמורה להידון בנוגע להחלטות העולות מן הערכאה דלמטה. אין לצפות מערכאת הערעור כי תידון בסוגיות העולות לראשונה בפי תובע טרם העלאתן בפני הוועדה מדרג ראשון. קבלת מצב מעין זה אינה מתיישבת עם לשון החוק
(תקנה 30 לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), תשט"ז-1956 וכן חוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], תשנ"ה- 1995
כמו גם תקנות הביטוח הלאומי (ביטוח נכות) (סמכויות ועדה רפואית לעררים וועדה לעררים ס' 1-8) המקנים סמכות ועצמאות נרחבת לוועדת הערר; היא איננה הגיונית מאחר ורופאי הוועדה אינם יכולים להיערך לבלתי צפוי בבדיקת העורר, אך בעיקר עלולה לייתר לחלוטין את תפקידה וייעודה של וועדת הערעורים מאחר ואמורה לספק מענה לכשלים מקצועיים ומשפטיים בוועדות מדרג ראשון.
11. סיכומו של דבר, לא מצאתי כל דופי באופן פעולתה של הוועדה הרפואית לעררים אשר בדקה את המבקש. האחרון עבר מספר רופאים, חלקם מומחים אורטופדיים, וכן שלוש וועדות רפואיות אשר בדקו את שלל תלונותיו כפי שהעלה אותן, פרט לוועדת הערר שלגביה לא ראיתי כי קיימת חובת התייחסות לטענות שמועלות "אגב אורחא" לערעור. כאמור לעיל, אם רצה המבקש לקיים דיון בהקשר לפגיעת גב יכול היה לעשות כן עוד טרם וועדת הערעורים, וזו יכולה הייתה לתת התייחסותה העניינית לסוגיה. הוועדה לגביה מבקש התובע להביא ראיות לסתור עשתה כל שיכלה כדי להגיע לקביעה רפואית הוגנת וצודקת. נימוקיה עניינים, מפורטים, ומגובים בחומר רפואי תומך. אני סבור כי דווקא קבלת הבקשה תייתר את סעיף 6 ב' לחוק. לא בכדי קבע המחוקק מנגנונים כה קפדניים להבאת ראיות לסתור, ורק העובר ב-"מסננות" הסעיף יזכה לפונקציה שמעמיד החוק. אין זה ראוי במקרה כמו זה שבפני לנסות לסתור קביעת מומחים רפואיים אך בשל העובדה שמסקנתם אינה תואמת רצון המבקש.