השופטת ע' ארבל:
במרכזו של הדיון בפנינו בקשתו של מבקר המדינה מבית המשפט ליתן צו איסור פרסום ביחס לכלל חומרי הבדיקה שהועברו לעותר ולמבוקרים אחרים לצורך גיבוש תגובתם לטיוטת דו"ח הביקורת בפרשת הרפז.
רקע עובדתי והשתלשלות ההליכים
1. בעקבות פרסום תקשורתי באשר להליכי מינוי הרמטכ"ל, פרשה שלימים כונתה "פרשת הרפז", החלה בחודש נובמבר 2010 בדיקה מטעם מבקר המדינה (להלן: המבקר) בנושאים הרלוונטיים והקשורים לפרשה. ביום 4.3.12 העביר מבקר המדינה את טיוטת הדו"ח מטעמו או חלקים ממנו למבוקרים ולמי שעלול להיפגע מדו"ח הביקורת. העותר, אל"ם ארז וינר, ששימש בתפקידו האחרון כעוזר הרמטכ"ל היה צפוי אף הוא להיפגע מהאמור בדו"ח, ולפיכך קיבל לידיו חלק מטיוטת הדו"ח להתייחסותו. בעקבות תכתובת להעברת חומר רלוונטי לעותר מטעם המבקר, אשר לא הניחה את דעתו של העותר, הוגשה העתירה דנן. העתירה עסקה בעיקרה בבקשה להעביר לידי העותר את כל החומר הרלוונטי לצורך הגשת תגובתו לטיוטת הדו"ח, וכן להקציב לו פרק זמן סביר להגשת התגובה מיום העברת כל החומר לידיו. לאחר שקיימנו דיון בנוכחות הצדדים ניתנה החלטה ביום 4.6.12 המעגנת את הסכמת הצדדים באשר לחומרים שיועברו לעותר על ידי המבקר. כן קבענו במסגרת ההחלטה כי תגובת העותר לטיוטת הדו"ח תוגש עד ליום 25.6.12. להשלמת התמונה יצוין כי לאחר שקיבלנו את הודעות הצדדים באשר לחומרים הנוספים שהועברו על ידי המבקר לעותר קבענו, בהחלטתנו מיום 12.6.12, כי העתירה מיצתה את עצמה.
2. ביום 7.6.12 הגיש המשיב בקשה דחופה ליתן צו איסור פרסום על כלל החומרים שהועברו ויועברו לעותר ולמבוקרים אחרים לצורך גיבוש תגובתם לטיוטת דו"ח הביקורת בפרשת הרפז. הבקשה הוגשה בעקבות פרסומים בתקשורת של חומרים אשר אסף המבקר במסגרת בדיקתו את פרשת הרפז. ביום 7.6.12 הוצא צו איסור פרסום ארעי על כלל החומרים שהועברו ויועברו לעותר ולמבוקרים אחרים מאת מבקר המדינה לצורך גיבוש תגובתם לטיוטת דו"ח הביקורת. ביום 10.6.12 קיימנו דיון בנוכחות הצדדים ושמענו את עמדותיהם, וכן את עמדות באי כוח גופי התקשורת (ידיעות אחרונות, Ynet והוצאת עיתון הארץ), והחלטנו לבקש את עמדת היועץ המשפטי לממשלה בסוגיה. כן הארכנו את תוקפו של הצו הארעי שניתן. כעת, לאחר שהוגשה עמדת היועץ המשפטי לממשלה, וכן תגובות הצדדים, הגיעה עת ההכרעה.
עמדת היועץ המשפטי לממשלה
3. היועץ המשפטי בתגובתו מצביע על כך שצו איסור הפרסום המבוקש אינו נופל לגדר המקרים בהם הוענקה לבית המשפט סמכות מפורשת במסגרת סעיף 70 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984, (להלן: חוק בתי המשפט) ליתן צו איסור פרסום. עם זאת, לטעמו סעיף 75 לחוק בתי המשפט מאפשר לבית המשפט ליתן סעד של צו מניעה שימנע פרסומו של מידע. כן מפנה היועץ המשפטי לממשלה לפסיקה המשתמע ממנה כי לבית המשפט, למצער בהליך אזרחי, ישנה סמכות טבועה רחבה, סמכות המאפשרת לו גם למנוע פרסום בהתאם לבקשה המוגשת לו.
4. באשר לסודיות החומר שהועבר מהמבקר לידי המבוקרים מעלה היועץ המשפטי לממשלה ספק האם ניתן לגזור סודיות זו מסעיף 23 לחוק מבקר המדינה, תשי"ח-1958 [נוסח משולב] (להלן: חוק מבקר המדינה), אך מנגד מפנה לעמדת נציבת תלונות הציבור על שופטים לשעבר, השופטת שטרסברג-כהן, אשר בנוגע לסעיף מקביל בחוק נציב תלונות הציבור על שופטים, התשס"ב-2002 סברה כי הסודיות חלה על החומר גם כאשר הוא נמסר לידי אדם אחר. כן מזכיר היועץ המשפטי כי חוק חופש המידע, התשנ"ח-1998 (להלן: חוק חופש המידע) מוציא במפורש מתחולתו את מבקר המדינה ככל שמדובר במידע שהגיע אליו לצורך פעולות הביקורת. היועץ המשפטי לממשלה סבור כי יש לבצע בחינה פרטנית בכל מקרה ומקרה ולאזן בין חופש הביטוי מזה לבין אינטרסים נוגדים שיש להביאם בחשבון מזה.
טענות הצדדים
5. בא-כוח המבקר טוען כי הוראות חוק מבקר המדינה מצביעות על תכלית החקיקה שבבסיסה הגנה על סודיות חומרי הביקורת. תכלית זו מקדמת את האינטרס הציבורי בקיומה של ביקורת מקצועית ואיכותית אשר תהיה אפקטיבית ותביא לחשיפת שחיתויות. החריג לחובת הסודיות המשתמעת מהחוק הוא במימוש זכות הטיעון של המבוקר שנקבעה על ידי הפסיקה. אלא שמאחר שמדובר בחריג, כך נטען, יש לפרשו בצמצום. מסירת המידע למבוקרים נעשית רק לצורך מימוש זכות הטיעון שלהם ולא לשם צרכים אחרים כגון זכות הציבור לדעת, חופש הביטוי או חופש העיתונות. לטענת המבקר סודיות הדבקה במסמכים המצויים במשרד המבקר "עוקבת" אחריהם גם כאשר הם נמסרים לידי המבוקרים. לטענת המבקר לבית המשפט יש סמכות להחיל במקרה זה את סעיף 75 לחוק בתי המשפט. עוד נטען כי סעיף 70 לחוק בתי המשפט אינו רלוונטי שכן עניינו בפומביות הדיון ובפרסום הקשור להליכים משפטיים, מה שאינו חל בענייננו.
6. באת-כוח העותר, אשר לא הגישה תגובתה לעמדת היועץ המשפטי לממשלה, הצהירה בדיון בפנינו כי היא משאירה את הסוגיה לשיקול דעתו של בית המשפט. היא ציינה כי העותר הוא הנפגע העיקרי מההדלפות, וביקשה כי אם יוצא צו הוא יופנה כלפי כלל המבוקרים ולא רק כלפי העותר.
7. באי-כוח גופי התקשורת טוענים כי בדין הקיים אין כל יסוד להוצאת צו איסור פרסום בנסיבות הנידונות כאן. לטענתם, הצעותיו של היועץ המשפטי לממשלה הן למעשה כיפוף הדין, וכי בהעדר עילה מפורשת בחוק לא ניתן לאסור את הפרסום. סעיף 75 לחוק בתי המשפט, כך נטען, אינו יכול להוות בסיס חוקי לבקשה, שכן נפסק כי הוא יכול להיות מופעל רק כנגד מי שהינו בעל דין בהליך אזרחי. כן נטען כי סעיף 23 לחוק מבקר המדינה מחיל חובת סודיות על עובדי משרד המבקר בלבד. באשר לחוק חופש המידע טוענים גופי התקשורת כי אין הוא רלוונטי שכן אי תחולתו על המקרה דנן אינה יכולה לשמש מקור סמכות להוצאת צווי איסור פרסום. גופי התקשורת מדגישים את ערכן של הדלפות במדינה דמוקרטית המקיימות את חופש העיתונות, חופש הביטוי וזכות הציבור לדעת. הם מוסיפים כי מתבקש בעניין דנן איסור פרסום גורף על היקף גדול של מסמכים כאשר בית המשפט אינו מודע לתוכנם ולהיקפם של המסמכים. לטענתם לא ניתן לקיים צו שיפוטי שהיקפו אינו ידוע.
דיון
8. ראשית אפתח ואומר כי לטעמנו לבית המשפט ישנה באופן עקרוני סמכות למניעת פרסום במקרים מיוחדים המצדיקים זאת ואשר אינם מוסדרים על ידי החוק (ראו ע"א 9185/03 טננבוים נ' הוצאת עיתון הארץ בע"מ, פ"ד נח(1) 359 (2003)). כפי שציין היועץ המשפטי לממשלה, לבית המשפט נתונה סמכות כללית ליתן סעדים הקבועה בסעיף 75 לחוק בתי המשפט, שזו לשונו:
כל בית משפט הדן בענין אזרחי מוסמך לתת פסק דין הצהרתי, צו עשה, צו לא-תעשה, צו ביצוע בעין וכל סעד אחר, ככל שיראה לנכון בנסיבות שלפניו.
סעיף 75 "מקנה לבית המשפט סמכות רחבה ליתן סעד במסגרת הליך אזרחי, לאחר שהוכיח מבקש הסעד כי הנתבע הפר זכות הקנויה לו בדין" (רע"א 4447/07 מור נ' ברק אי.טי.סי. [1995] החברה לשרותי בזק בינלאומיים בע"מ, פסקה 32 לפסק דינו של המשנה לנשיאה ריבלין (לא פורסם, 25.3.10) (להלן: עניין מור)). הסעיף פורש באופן מרחיב, וכך קבע הנשיא שמגר:
"כך לדוגמה, מקנה סעיף 75 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984 לבית המשפט הדן בענין אזרחי סמכות רחבה להענקת סעדים שונים בהתאם לשיקול דעתו. בגידרו של סעיף זה, רשאי בית המשפט ליתן לא רק סעדים הצהרתיים, צווי עשה וצווי ביצוע בעין, אלא גם "כל סעד אחר", כפי שיראה לנכון בנסיבות הענין ואין המדובר ברשימה סגורה של סעדים (ע"א 144/79, יוטבין מהנדסים וקבלנים בע"מ נ' מדינת ישראל, פ"ד ל"ד(2) 344, בע"מ 346). הסמכות האמורה טומנת בחובה לא רק את האפשרות לסלול הדרך לסעדים חדשים, אלא גם את שיקול הדעת בנוגע לאופן הפעלתם. פריסה רחבה של שיקול הדעת בהפעלת הסעדים יורדת לשורשה של שיטתנו המשפטית בכך, שהיא מקנה לבית המשפט את הסמכות להתאים לכל מקרה שלפניו את הפתרון המשפטי הראוי ביותר בנסיבות הענין". (ע"א 447/92 רוט נ' אינטרקונטיננטל קרדיט קורפריישן, פ"ד מט(2) 102, 109 (1995)).
הסעיף מעגן את אפשרותו של בית המשפט להוציא צווי מניעה, הן כנגד המדינה, והן לבקשת המדינה:
"בתי המשפט מכירים בסמכותה של המדינה לפנות לערכאות כדי לבקש לאכוף בהליכים אזרחיים את קיום החוק או קיומו של חיוב, ובין היתר, קיום חובה שהיא בגדר האינטרס הציבורי" (רע"א 2920/90 קופת חולים של ההסתדרות נ' מדינת ישראל, פ"ד מז(1) 397, 414 (1991) (להלן: עניין קופת חולים)).