1. בפני בקשת רשות ערעור על החלטת בית הדין האזורי לעבודה בחיפה, מיום 20.3.12 (השופט אלכס קוגן ונציג מעבידים מר ירון מגל; ב"ל 8142-07-10), בה נקבע כי יש לראות במעמד בו סיפר מר יעקב קניג ז"ל (להלן-
המנוח) לאשתו (להלן-
המשיבה) על פיטוריו אירוע חריג בעבודה.
2.
הרקע לבקשה כעולה מהחלטת בית הדין האזורי:
2.1
. בבית הדין האזורי מתבררת תביעתה של המשיבה כנגד המבקש (להלן-
המוסד), בה טענה כי בעלה המנוח, שנפטר ביום 8.9.08, נפטר עקב אירוע מוחי אשר נגרם לו כתוצאה מאירוע חריג שארע בעבודתו.
2.2. המנוח, יליד 1951, הועסק משנת 1983 ועד למועד פטירתו כחשב כללי ומזכיר בחברת סידב מעגלים מודפסים בע"מ (להלן-
החברה). המנוח היה גם אחד ממקימיה של החברה.
2.3. ביום 11.8.08 מסרה החברה למנוח מכתב פיטורים, וככל הנראה הוא קיבל את המכתב סמוך למועד הוצאתו.
2.4. במהלך התקופה האחרונה לעבודתו של המנוח בחברה, הוא היה נתון ללחץ נפשי.
2.5. ביום 24.8.08 שב המנוח לביתו וסיפר למשיבה כי פוטר. בהמשך, ביום 26.8.08, במהלך עבודתו של המנוח הבחין עובד שעבד יחד עימו כי אחת מידיו רעדה והיתה רופפת ועינו היתה גדולה מהרגיל, וביקש ממנו כי יגש לרופא. למחרת, חש המנוח שלא בטוב בעת העבודה, ואושפז בבית החולים בשל אירוע מוחי, ונפטר ביום 8.9.08.
2.6. על רקע האמור הגישה המשיבה תביעה למוסד לתשלום קצבת תלויים, שכן לטענתה יש לראות במותו של המנוח כנובע מפגיעה בעבודה על פי הוראות סעיף 79 ל
חוק הביטוח הלאומי[נוסח משולב],
התשנ"ה-1995 (להלן-
החוק). טרם קבלת החלטה בתביעה, הפנה פקיד התביעות את העניין לרופא מטעמו, פרופ' פינקלשטיין, אשר קבע בחוות דעתו מיום 25.11.09 כי:
"לדעתי, קיים קשר בין מחלתו לבין תנאי העבודה המתוארים, אשר כללו מצב דחק... תנאי העבודה הם שהביאו לפרוץ המחלה באותה עת".
2.7. במכתב מיום 29.12.09 דחה המוסד את תביעת המשיבה, מהטעם שלא הוכח כי ארעה למנוח תאונה או אירוע תאונתי על פי הוראת סעיף 79 לחוק; מתח ממושך המשתרע על פרק זמן ממושך אינו בבחינת אירוע תאונתי; המנוח נפטר כתוצאה ממחלה טבעית והשפעת העבודה על מותו, אפילו אם היתה כזאת, פחותה בהרבה מהשפעת גורמים אחרים.
2.7. לאור האמור, הגישה המשיבה תביעה לבית הדין האזורי, בה טענה כי מדובר במקרה ברור שבו תנאי העבודה הם שגרמו לאירוע המוחי ולפטירת המנוח בעקבותיו, וכי דחיית תביעתה נעשתה שלא כדין.
3. לאחר דיון הוכחות שהתקיים ביום 20.3.12 קבע בית הדין האזורי כי שוכנע שלמנוח היה קשה מאוד מבחינה נפשית להודיע על פיטוריו, וקבע כי המעמד בו סיפר המנוח למשיבה על פיטוריו מעבודתו היווה אירוע חריג בעבודתו של של המנוח. כמו כן נקבע כי מדובר במקרה שאינו שגרתי, מן הטעם שטרם החלטה בתביעת המשיבה הפנה פקיד התביעות את עניינו של המנוח לרופא מטעמו-פרופ' פינקלשטיין. בנסיבות אלה נקבע כי בטרם ישקול בית הדין מינוי מומחה רפואי מטעם בית הדין, על המוסד להפנות את עניינו של המנוח פעם נוספת לפרופ' פינקלשטיין, על מנת שיחווה דעתו בשאלה האם לאור העובדות שנקבעו קיים קשר סיבתי בין האירוע החריג שארע למנוח לבין האירוע המוחי בו לקה וכן לבין מותו.
החלטה זו היא מושא בקשת רשות הערעור שבפניי.
4. בבקשת רשות הערעור טוען המוסד כי שגה בית הדין האזורי בקובעו כי למנוח אירע אירוע חריג ביום 24.8.08, המועד בו סיפר המנוח למשיבה על פיטוריו מעבודתו, בפרט לאור המתח הנפשי המתמשך בו היה שרוי קודם לכן ולאור העובדה כי ידע על פיטוריו זמן רב קודם לכן; כעולה מהודעות שנגבו על ידי חוקר המוסד, המנוח היה שרוי במתח ממושך שהשתרע על פני מספר חודשים והתאפיין בשעות עבודה מרובות, לחצים, עומס עבודה ויחס רעוע מצד הממונים עליו; האירוע בו נדרש המנוח להודיע למשפחתו על פיטוריו לא היווה אירוע חריג לכשעצמו וודאי לא הפך להיות חריג בשל האירועים שקדמו לו, אלא להיפך; הלכה פסוקה היא כי מתח נפשי מתמשך אינו מהווה פגיעה בעבודה ואף אינו מקים תשתית בעילת מיקרוטראומה, היכולה לגרום למחלה פיזית; יש קושי תיאורטי ומעשי בהכרה באירוע הנמשך ברצף על פני תקופה ארוכה, ועצם התמשכותו לאורך ימים מחייבת את המסקנה כי מדובר בתהליך ולא באירוע; האירוע החריג- ההודעה למשיבה על הפיטורים- לא אירע "תוך כדי" עבודתו של המנוח, אלא בביתו לאחר שעות העבודה; ככל שייקבע כי אירע למנוח אירוע חריג, לכל הפחות יש להכיר במועד פיטוריו של המנוח כאירוע החריג ולא במועד ההודעה למשיבה; אף השפעת אירוע זה על קרות הפגימה היתה פחותה בהרבה מהשפעת גורמים אחרים, לרבות מצבו התחלואתי של המנוח, לחץ הדם ומחלת הסכרת מהם סבל.
5. בנוסף, טוען המוסד כי הליך הפניית עניינם של מבוטחים לייעוץ רפואי טרם הכרעה בתביעתם הינה הליך שבשגרה ומקובל מקדמת דנא, אולם ההכרעה הסופית בתביעתו של מבוטח מסורה בידי פקיד התביעות בלבד; אין חולק כי בעניינים הקשורים לתחום הרפואה, מתייעץ פקיד התביעות עם רופאים מומחים בתחום, אשר מייעצים ונותנים חוות דעתם המקצועית, אולם חוות דעת זו היא בגדר חוות דעת מייעצת בלבד, כאשר כאמור בחוק הסמכות להכריע בתביעה שהוגשה למוסד מסורה לפקיד התביעות; חוות דעתו של פרופ' פינקלשטיין ניתנה כרופא מייעץ בלבד בתחום הנוירולוגיה והיא התבססה על הנחה משפטית שגויה לפיה ניתן להכיר בתנאי עבודה בלחץ מתמשך כיוצרים קשר סיבתי לפגימה; כבר נקבע לא אחת על ידי בית דין זה כי מתח נפשי מתמשך אינו מהווה פגיעה בעבודה, ואין חוות דעתו של המומחה הרפואי, אף אם נתן חוות דעת מייעצת מטעם המוסד, רלוונטית בנסיבות אלה; שגה בית הדין בקובעו כי יש להפנות את עניינו של המנוח לפרופ' פינקלשטיין.
6. לאחר בחינת טענות המוסד וכלל החומר שבתיק אני קובעת כמפורט להלן:
א. בקשת רשות הערעור נדחית, מבלי לבקש את תגובת המשיבה, בכל הנוגע לקביעתו של בית הדין האזורי כי המעמד בו סיפר המנוח למשיבה על פיטוריו מעבודתו היווה אירוע חריג בעבודתו של המנוח. מדובר בקביעה עובדתית אשר בית הדין קבע על יסוד התרשמותו ממכלול העדויות והראיות בפניו, ובקביעה מסוג זה ערכאת הערעור אינה נוהגת להתערב.
לא מצאתי כי יש בהחלטת בית הדין האזורי בעניין זה טעות משפטית או אחרת המצדיקה מתן רשות ערעור בשלב זה.
ב. בכל הנוגע להפניית עניינו של המנוח לבחינה מחדש על ידי פרופ' פינקלשטיין יודיע המוסד אם הוא עומד על בקשת רשות הערעור בעניין זה עד יום 5.6.12.
7. התיק יובא לעיוני עם הגיע הודעת המוסד או ביום 6.6.12, לפי המוקדם.