בפני בקשה למתן צו הריסה המבוססת על סעיף 212 לחוק התכנון והבניה, תשכ"ה - 1965 (להלן: "החוק").
עפ"י הנטען בבקשה נבנו 4 מבנים, שלושה בשטח של כ-70 מ"ר ואחד בשטח של כ-65 מ"ר, המשמשים למגורים והמצויים באיזור דרום מערבית לצומת להבים (להלן: "המבנים").
בבקשה פורטו נקודות הציון של המבנים עפ"י רשת ישראל החדשה.
עפ"י האמור בבקשה, תכנית המתאר החלה במקום היא תכנית מתאר מחוזית 4/14 ועל פיה ייעוד הקרקע הוא לייעור. נטען כי לא ניתן לקבל במקום היתר בניה. עוד נרשם בבקשה כי המבנים מצויים על אדמת מדינה.
בטרם נתבקשה ההריסה זומן המשיב 1 לחקירה וביום 5.4.05 הוא התייצב במשרדי המבקשת והשאיר במקום מכתב, בו פירט המשיב את נסיבותיו המשפחתיות וציין שאין לו התנגדות לפנות את הקרקע וכי הוא מבקש להיכנס למו"מ לקבלת קרקע חלופית, על מנת שהוא ובני משפחתו וכל הציוד החקלאי שלו יוכלו לעבור למקום מסודר.
נטען בבקשה כי המכתב הושאר כאשר במקום לא נכח חוקר, כי המשיב זומן טלפונית שוב לחקירה אך לא התייצב. בעקבות זאת הוגשה הבקשה שבפניי. לבקשה צורף תצהיר של המפקח רם יחזקאל אשר אישר, בין היתר, את האמור לעיל בדבר ייעוד הקרקע, העדר אפשרות לקבל היתר בניה, היותה של הקרקע אדמת מדינה ונסיבות הזמנתו של המשיב לחקירה.
שלא כמו ברוב רובם של המקרים בהם מוגשות בקשות למתן צוי הריסה לפי סעיף 212 לחוק, הבקשה שבפני הוגשה שלא במעמד צד אחד והמשיב נרשם כמשיב.
ביום 13.6.06, ניתן על ידי צו הריסה כמבוקש בהעדר התייצבותם של המשיב ובא כוחו לדיון שנקבע בעניינם. לפנים משורת הדין ועפ"י בקשת המשיב ביטלתי את ההחלטה ביום 23.8.06, תוך התניית הביטול בהפקדת סכום של 5,000 ש"ח הוצאות למשיבה ללא קשר לתוצאות.
אציין כי עפ"י החלטתו של חברי כב' השופט רוזין מיום 30.10.05, היה על המשיב להגיש תגובה לבקשה יחד עם תצהיר לאימות העובדות המשמשות יסוד לתגובה. תגובה כזו לא הוגשה למעשה עד היום, וב"כ המשיב הצהיר בפתח הדיון ביום 8.5.07, כי תשובת המשיב לבקשה למתן צו הריסה מצויה בגוף הבקשה לביטול החלטה שהוגשה ביום 27.7.06.
טענת המשיב היא, כי לא התקיימו תנאי סעיף 212 לחוק, באשר היה מקום לחקור אודות המבנים ולא היה ראוי להגיש בקשה לפי סעיף 212. טוען ב"כ המשיב, כי לא די בכך שהמבנים נבנו ללא היתר, אלא על המבקשת להוכיח שקיים אינטרס ציבורי וחשוב המצדיק מתן צו ההריסה. לטענתו, הדבר לא מוצא את ביטויו בבקשה למתן הצו. טוען ב"כ המשיב כי על בית המשפט לערוך איזון בין האינטרסים של הרשות אל מול אלה של האזרח, ומשמסר המשיב כי הוא רוצה לבוא בדברים עם המבקשת, אין להרוס את המבנים.
חייב אני לומר כי למקרא הבקשה למתן צו לפי סעיף 212 לחוק, הרי לכאורה לא עולה סיבה לנקיטת הליך לפי סעיף זה לחוק תחת הגשת כתב אישום כנגד המשיב, שהרי זהותו של המשיב כבעל המבנה או כאחראי על הבנייה היתה ידועה למבקשת. בסעיף 10 לתצהירו של מר רם יחזקאל נרשם כי "בנסיבות לעיל בהן עלה בידי המבקשת לכאורה לאתר זהות בעל המבנה ו/או האחראי לבנייה ולשימוש אולם אין בידי המבקשת ראיות להוכיח אשם כנדרש בחוק הפלילי, אין בידי המבקשת אלא להגיש את הבקשה להריסת המבנה לפי סעיף 212 לחוק". דברים אלה הם דברים כלליים ולא ברור מדוע אין הראיות שבידי המבקשת מספיקות לצורך הגשת כתב אישום.
למרות האמור לעיל באתי למסקנה כי במהלך הדיון שהתקיים בפניי, התברר כי אכן אין כיום אפשרות חוקית להגשת כתב אישום בגין בניית המבנים נשוא הבקשה שבפניי.
סעיף 212 לחוק קובע כדלקמן:
"212. נעברה עבירה בבניין לפי סעיף זה, ואילו הורשע עליה אדם היה בית המשפט רשאי לצוות כאמור בסעיף 205, רשאי הוא לצוות כן אף ללא הרשעה, ובלבד שחלה אחת הנסיבות האלה:
(1)...
(5) מי שביצע את העבירה מת או איננו בר עונשין מסיבות שאין בהן כדי לעשות את פעולתו חוקית".
מחקירתו הנגדית של המשיב עולה כי חלה התיישנות על בנייתם של המבנים. המבנה 82/05 נבנה לפני קרוב ל-30 שנה (ראה: עמ' 11 שורה 10 לפרוטוקול). המבנה 83/05 קיים מעל 7 שנים (עמ' 11 שורה 16 לפרוטוקול). המבנה 84/05 עומד במקום מזה למעלה מ-6 שנים (עמ' 11 שורה 19 לפרוטוקול). המבנה 81/05 נבנה לפני למעלה מ-7.5 שנים (עמ' 11 שורה 5 לפרוטוקול). מכאן המסקנה היא כי המבנים כולם חלה עליהם התיישנות וניתן לומר עליהם כי מי שהקים אותם איננו בר עונשין מסיבות שאין בהן כדי לעשות את פעולת הבנייה לפעולה חוקית.
על כן, והואיל ואין מחלוקת כי המבנים נבנו ללא היתר בנייה, המסקנה היא כי התקיימו התנאים שבסעיף 212 לחוק למתן צו להריסת המבנים.
הצדק עם דברי ב"כ המשיב, וגם על כך אין מחלוקת, כי בבוא בית המשפט ליתן צו המבוסס על סעיף 212 לחוק, על בית המשפט להשתכנע בדבר קיומו של אינטרס ציבורי למתן הצו ולא די לה למדינה להראות, כי המבנה נבנה שלא כדין וכי מתקיימים שאר תנאי סעיף 212. האמור הוא בבחינת הלכה ידועה ומבוססת עליה חזרו בתי המשפט במספר רב של מקרים, ביניהם: ע"פ 2490/99
אליהו יצחק נגד הועדה המקומית לתכנון ובנייה פ"ד נ"ב (1), 136; רע"פ 124/01
ניקר נגד מדינת ישראל, פ"ד נ"ו (3), 151; ע"פ 874/78
סואעד נגד הועדה המקומית לתכנון ובנייה הגליל המרכזי, פ"ד ל"ה (1) 678; ע"פ (נצ') 224/91
פאלח נגד מדינת ישראל, פ"מ נ"ב (3), 332; רע"פ 1253/00
סבג נגד מדינת ישראל, דינים עליון נ"ח, 421.