החלטה בתיק בשא 3251/06

1.         המדובר בבקשה לדחייה על הסף של התובענה אשר הגישו המשיבים 6 - 1 (להלן: "המשיבים") נגד המבקשת בת.א. 658/06 בית משפט זה.

2.         תמצית טענות המשיבים בתביעה:

א:        המשיבים הינם הבעלים של חלקה 1 בגוש 13694 בשטח של 49,372 מ"ר (להלן: "החלקה").

ב:        ביום 01/05/1992 פורסם צו הפקעה אשר נועד להפקעת שטחים לצורכי סלילית כביש מס' 877 (עוקף צפת) במסגרת תכנית ג'/8143. עקב השמטות בצו המקורי, פורסם ביום 15/09/1992 צו מתקן.

ג:         בין יתר השטחים שהופקעו על פי הצו הנ"ל, הופקעה רצועה רחבה מאדמתם של המשיבים, השטח שהופקע על פי ההכרזה הוא 10835 מ"ר, אולם השטח שנתפס בפועל הינו 6768 מ"ר, על השטח שהופקע נסלל כביש עורקי רחב.

ד:        המשיבים הגישו לבית משפט זה תביעה בת.א. 788/99 בה עתרו להצהיר כי ההפקעה בטלה. תביעה זו נדחתה ביום 04/07/04 תוך קביעה כי אדמתם של המשיבים הופקעה כדין (להלן: "התביעה הראשונה").

ה:        על פי תכנית המתאר, גבול קווי הבניין של הכביש משתרע על פני 50 מטר לכל צד, ובגבול זה אסורה בנייה כלשהי או כל שימוש אחר. השטח הכולל המצוי בתחום קווי הבניין הוא כ- 18 דונם.

ו:         הרצועה שהופקעה, ביתרה את החלקה לשתי חלקות שצורתן לא רגולרית.

ז:         המשיבים פנו למבקשת על מנת לבדוק אם בכוונתה לשלם להם פיצויים בגין ההפקעה, אולם לא נענו.

ח:        המשיבים צירפו לתביעה חוות דעת של שמאי ועתרו בתביעה זו לחייב את המבקשת לשלם להם סכום של 249,530 ש"ח.

3.         טענות המבקשת:

א:        המבקשת טענה לקיומו של מעשה בית דין, השתק עילה או מניעות, מאחר ובתביעה הראשונה לא עתרו המשיבים לסעד של פיצויי ההפקעה, סעד הנובע מעילת ההפקעה אשר בעטייה הגישו המשיבים את התביעה דנן, ואף בניגוד לתקנה 45 לתקנות סדר הדין האזרחי התשמ"ד - 1984 (להלן: "התקנות"), לא עתרו המשיבים בבקשה למתן היתר לפיצול סעדים. נוכח מחדלים אלה הם מושתקים ומנועים מלהגיש כל תביעה לסעד נוסף בגין אותה עילה מפאת מעשה בית דין.

ב:        היה ותדון תביעת המשיבים לגופו של עניין, הם לא יהיו זכאים לפיצויי הפקעה מכוח פקודת הדרכים ומסילות הברזל (הגנה ופיתוח) - 1943 (להלן: "הפקודה"), אף לכאורה שכן כלל השטח מהחלקה שתפסה בו המבקשת הינו רק 6768 מ"ר, קרי בשיעור של 13.7% בלבד משטח החלקה, שטח הנופל מ- 25% הפקעה הראשונים שאינם מחייבים כל פיצוי על פי סעיף 7 לפקודה. גם ובמידה והמבקשת תתפוס חזקה במלוא השטח 10,835 מ"ר המוכרזים על פי הצו, הרי עדיין עסקינן בהפקעה כוללת בשיעור של 21.9% בלבד מכלל שטח החלקה, גם שטח זה נופל משיעור ההפקעה של 25%.

ג:         התביעה התיישנה בחלוף למעלה מ- 7 שנים ממועד התגבשות עילת ההפקעה ו/או הפיצוי. לחילופין התביעה הוגשה בשיהוי ניכר ללא כל הצדקה.

ד:        דינה של התביעה סילוק על הסף נוכח חוסר תום לב קיצוני של המשיבים העוולה כדי שימוש לרעה בהליכי משפט. הדבר התבטא בכך שהמשיבים הגישו תביעה נוספת בגין אותה עילה ממש אשר בגינה עתרו קודם לבית משפט זה.

4.         תגובת המשיבים:

א:        אין מעשה בית דין, הן בשל אי זהות העילה בשתי התביעות, והן בשל העובדה כי התביעה הראשונה הייתה לסעד הצהרתי, והתביעה דנן היא לסעד כספי. המשיבים כללו בתביעתם הראשונה את מלוא הסעד שהיו זכאים לו על פי עילת תביעתם שהייתה הצהרה על אי חוקיות ההפקעה וסילוק ידה של המבקשת מן החלקה, מכוח אותה עילה לא היו המשיבים זכאים למספר סעדים, ובוודאי לא לפיצוי בשל ההפקעה, לכן לא היה עליהם להגיש בקשה לפיצול סעדים לפי תקנה 45 לתקנות.

ב:        למשיבים עילת תביעה טובה נגד המבקשת, אשר הפקיעה מידיהם את חלקת האדמה שלהם. המשיבים טענו, כי על אף שלא הופקעה כל חלקתם, יש לזכותם בפיצויי הפקעה מלאים ללא הפחתה, מכיוון שההפקעה לא השביחה את יתרת אדמתם, טענות אלה טעונות שמיעת ראיות והכרעה בהן.

ג:         המבקשת אינה רשאית להעלות טענות התיישנות בשלב זה, מכיוון שלא טענה טענה זו בהזדמנות הראשונה שהייתה לה. אף לגופה אין בטענת ההתיישנות כל ממש, מכיוון שמדובר במקרקעין מוסדרים, ההתיישנות הנה 25 שנה ולא 7 שנים. גם אם תמצי לומר כי חלה תקופת התיישנות של 7 שנים, הרי על פי סעיף 15 לחוק ההתיישנות תשי"ח - 1968 (להלן: "חוק ההתיישנות") לא יבוא במניינה של התקופה בין הגשת התביעה הראשונה בשנת 1999, לבין מתן פסק הדין בחודש יולי 2001, יוצא כי התביעה לא התיישנה.