1. המבקש הנו הבעלים של דירה בבניין אלמוג המהווה חלק מפרוייקט "מגדלי חוף הכרמל" אשר הוקם על ידי המשיבה 1 ברצועת החוף בכניסה הדרומית של העיר חיפה והמנוהל על ידי המשיבה 3. ביום 15.2.96 חתם המבקש על חוזה רכישה של הדירה. לטענתו מהווה בניין אלמוג בניין מגורים לכל דבר ועניין. חרף זאת מוצג על ידי המשיבות או מי מהן כמלון דירות. על כן מבקש מבית המשפט ליתן צו אשר יאסור עליהן להציג בפרסומיהן, במכתביהן או בבקשותיהן לכל גורם שהוא את הבניין כמלון דירות או כמבנה בעל אופי מלונאי כלשהו. כן מבוקש לצוות עליהן להציג את הבניין בתור בניין אלמוג.
2. תחילה הוגשה התובענה גם נגד עיריית חיפה ברם בהחלטתי מיום 7.7.05 נדחתה התובענה נגדה על הסף מחמת חוסר סמכות עניינית. באותה החלטה בקשתי את תגובת המשיבות לבקשת המבקש תוך התייחסות גם לשאלת הסמכות העניינית של בית משפט זה לדון בתובענה.
3. הסעד הארעי המבוקש בבקשה זהה לחלוטין לסעד הנתבע בהליך העיקרי. על פי הנטען על ידו רכש המבקש דירת מגורים בבניין אלמוג. חרף התחייבות המשיבות טרם נרשם הבניין כבית משותף. נטען כי מעמד הדירה כדירת מגורים כמו גם מעמד הבניין כבית משותף נקבע בהליך קודם בו היתה המשיבה 1 אחד מבעלי הדין (ה"פ 524/96
אדם טבע ודין אגודה ישראלית להגנת הסביבה נגד הועדה המחוזית לתכנון ולבניה - מחוז חיפה ואחרים, דינים מחוזי, כרך כו (9), 48 ובערעור שהוגש בע"א 1054/98
חוף הכרמל נופש ותיירות (1989) בע"מ נגד אדם טבע ודין אגודה ישראלית להגנת הסביבה פ"ד נו(3), 385). לטענת המבקש, בניגוד לפסק הדין, בפרסומים שונים ובבקשות המוגשות לגורמים שונים על ידי המשיבות או מי מהן, מוצג בניין אלמוג כמלון דירות.
עוד מעלה המבקש טענות מטענות שונות בהן אי-רישום הבניין כבית משותף, הצגת מצג שווא לפיו המדובר במלון דירות, הצגת מצג שווא כלפי הרשויות במטרה לקבל היתרים הניתנים רק לבתי מלון ועל ידי כך יצירת מפגעים בטיחותיים אגב סיכון הדיירים, הקמת אולמות אירועים בהם נערכים אירועים תוך גרימת מטרד לדיירי הבניין אף כי אין המדובר בבית מלון, ועוד.
4. לא מצאתי קשר בין הסעד המבוקש לבין הטענות השונות המועלות בכתבי בי-דין. כמו כן על פניו אין כתב התביעה - והבקשה למתן סעד זמני בעקבותיו - מגלה עילת תביעה. די בטעם זה כדי לדחות את הבקשה ולהורות על מחיקת התובענה.
5. טענת המבקש לפיה הצגת הבניין כמלון דירות הנה בגדר הצגת מצג שווא אינה מבוססת. כך עולה מנספחי כתב התביעה והבקשה ומפסקי הדין בה"פ 524/96 וע"א 1054/98 עליהם הוא מסתמך.
בהליכים המשפטיים שהתנהלו בין עמותת אדם טבע ודין לבין רשויות התכנון והמשיבה 1 עמדה להכרעה, בין היתר, שאלת התאמתו של פרוייקט מגדלי חוף הכרמל לרבות בניין אלמוג שבו, על דרישות תכנית מתאר ארצי (תמ"א) בה הוגבל השימוש של רצועת החוף לשימושים של נופש ותיירות, להבדיל ממגורים.
לענייננו, הגם שנקבע בפסק הדין כי הוראות תמ"א אינן שוללות אפשרות של הקמת מלון דירות כשהבעלות על הדירות תהא פרטית, נקבע כי הקמת הפרוייקט נעשתה בניגוד לתמ"א. בנוגע לבניין אלמוג נקבעו בפסק הדין הנחיות לחוזים עתידיים בין המשיבה 1 לבין רוכשים בכח תוך קיום ייעוד תכנית המתאר החלה על רצועת החוף. בית המשפט מצא שלא להתערב בחוזי רכישה קיימים כדי לא לפגוע בזכויות הקנייניות של הרוכשים, כך שחרף הקביעה לפיה ייעוד בניין אלמוג צריך להתאים לתמ"א החלה על רצועת החוף (קרקע המיועדת למתקני נופש, תיירות, ספורט, מסחר, בידור וכיוצ"ב) לא נפגעו מי שכבר רכש דירה בפרוייקט לצורך מגורים, ביניהם המבקש.
6. מחומר הראיות עולה כי הקמת פרוייקט חוף הכרמל לוותה בהתנגדות מצד גורמים שונים בהם ארגונים ששמו להם למטרה את השמירה על איכות הסביבה. שיווקו של הפרוייקט החל בעיצומו של הדיון הציבורי, שהרי המבקש רכש את הדירה ביום 15.2.96 וההליך בבית המשפט המחוזי הוגש אף הוא בשנת 1996.
בחוזה הרכישה עליו חתם המבקש מצוין מפורשות, החל מההגדרות וברשימת "הואיל" שבפתיח ובהמשך בסעיפיו השונים, כי הבניין הנו מלון דירות (ראה בין היתר סעיף ההגדרות הקובע ליד כותרת השוליים "
הבית או מלון הדירות" בזו הלשון:
"הבית הבנוי/הנבנה והולך/העומד להבנות על המגרש, אשר ישמש כמלון דירות והידוע כמגדל "אלמוג" בפרוייקט "חוף הכרמל").
7. מכאן, לא זו בלבד שהצגת הבניין כמלון דירות תואמת את הסכמת הצדדים אלא שהיא גם מתיישבת עם תכנית המתאר ועם פסיקת בית המשפט. דווקא הצגת הבניין כבניין מגורים היתה שמה לפלסתר את פסק הדין עליו מסתמך המבקש.
8. גם הטענה כי הבניין מהווה בית משותף אינה מעמידה למבקש עילת תביעה. המושג מלון דירות לקוח מדיני התכנון והבנייה ודיני המסים והוא זר לדיני המקרקעין בהם מוסדר מוסד הבית המשותף. אין מניעה שבניין המשמש כמלון דירות במובן התכנוני או הפיסקלי יהווה גם בית משותף לפי דיני המקרקעין. כך גם הוסכם בחוזה הרכישה בו מוגדר הבניין כמלון דירות מצד אחד, ומצד שני, נטילת התחייבות מצד המשיבה 1 לרשמו כבית משותף.
9. משלא הראה המבקש עילת תביעה לא זו בלבד שאין מקום להעניק לו את הסעד המבוקש אלא דין התובענה להדחות.
10. לו סברתי כי קיימת עילת תביעה גם אז הייתי דוחה את בקשתו מכמה וכמה טעמים בהם זהות הסעדים בבקשה לסעד זמני והתובענה העיקרית כך שבהיענות לבקשה היה זוכה המבקש בסעד העיקרי; חוסר נקיון כפיים בשל אי-גילוי עובדות מהותיות ובהן פתיחה בהליכים אחרים על יסוד עובדות דומות, המעיד על שימוש לרעה בהליכי בית משפט וכן השיהוי הרב בהגשת הבקשה, שהרי העובדות המבססות אותה ידועות למבקש זה מכבר.
התעלמתי מעובדות אשר נטענו על ידי המשיבות בתגובתן וטרם הוכחו. כמו-כן התעלמתי מטענתה בנוגע לתניית בוררות.
11. אשר על כן אני דוחה את הבקשה.
מאחר שהמבקש לא הועמד בפני אפשרות מחיקת התובענה נמנעתי מלעשות כן (ולו מטעמי אגרה). המבקש יודיע תוך עשרה ימים מיום המצאת ההחלטה על עמדתו בנוגע להמשך ההליך. בהעדר הודעה תמחק התובענה מחמת חוסר עילה.
המבקש ישא בשכר טרחת עורך דין של המשיבה בסך 8,000 ש"ח ומע"מ. בקביעת סכום זה הבאתי בחשבון את העובדה שבא כוח המשיבות התייצב לדיון וגם נאלץ להגיש תגובה בכתב.
המזכירות תמציא העתק מהחלטה זו לב"כ הצדדים.