החלטה על שחרור בערר של עצור שמעצרו הוארך בדיון שלא בנוכחותו, שלא כדין

לפניי ערר שהוגש בדחיפות על החלטתו של בימ"ש השלום בפתח תקווה מפי כב' השופט מנחם מזרחי (סגן נשיאה), שניתנה היום – 23.4.2021 בתיק מ"י 46043-04-21.

עניינה של אותה החלטה בחשוד אשר נלכד ולפי החשד עבר עבירות של כניסה לישראל שלא כחוק (שב"ח), פריצה לרכב בכוונה לגנוב וניסיון גניבת רכב. החשוד, הוא העורר, נעצר ביום 21.4.2021 בשעה 13:00 ומעצרו הוארך עד הדיון היום בפני כב' השופט מזרחי. כאשר החל הדיון הסתבר כי העורר לא הובא לביהמ"ש. הסנגור המלומד טען כי לא ניתן לקיים דיון מהותי בעניינו של העורר, משלא הובא זה לבית המשפט. עוד הדגיש הסנגור, כי ההסדר שמכוחו ניתן היה לנהל דיונים כאשר עצורים נמצאים בכלא, באמצעות וועידת חוזי (VC) פג כבר ביום 21.4.2021 בחצות, ולכן שב על כנו ההסדר הרגיל, הקבוע בחוק, שמחייב נוכחות עצורים בדיונים בעניינם.

ביהמ"ש הנכבד קמא החליט כי אמנם הנורמה השלטת על הסיטואציה היא זו הקבועה בסעיף 16 (2) לחוק סדר הדין הפלילי [סמכויות אכיפה – מעצרים], תשנ"ו – 1996, לפיו לא דנים בעניינו של עצור אלא בנוכחותו, למעט במקרים מיוחדים כגון מצב בריאותי.

באשר ל"מצב בריאותי", נראה כי ניתן היה להחיל על הסיטואציה דנן את החריג המאפשר דיון שלא בנוכחות עצור מחמת בריאותו, אך לצורך כך וודאי שנדרש בסיס רפואי כלשהו, ולו דל. למשל, לו הייתה המשיבה מציגה לי אסמכתא ולפיה העורר מצוי בבידוד, או שקיים סיכון מוחשי שידביק אחרים, אפשר והיה בכך פתרון למצב שנוצר.

מכל מקום, לא כך הדבר, העורר לא הובא לבית המשפט קמא ואף לא לבית משפט זה, כאשר סירובו של שב"ס להביאו נעוץ בהחלטה כללית, עליה דיווח קצין שב"ס כלאי אביאל אוחנה לבית המשפט נכבד קמא. לדבריו, הוחלט על ידי "הגורמים הבכירים בשירותי בתי הסוהר" על אי הבאתם הפיסית לבית המשפט של עצורים שהם תושבי שטחים, כאשר מעצם זו שהינם תושבי שטחים, חזקה עליהם שאינם מחוסנים ולכן הם מסכנים הן את אוכלוסיית האסירים, הן את צוותי שב"ס ואולי גם את המשתתפים האחרים בדיון. משמע, לא נערכה כל בדיקה או הערכה פרטנית של העורר, ואין כל אסמכתא רפואית עליה יכול היה קצין שב"ס הנכבד לבסס את דבריו. אם יש צורך לומר, לא נשקלה כנראה האפשרות של מיגון העציר ומלוויו, בין אם כשאלה כללית ובין אם כעניין פרטני (למצער, לא נאמר אחרת לבית המשפט קמא). אדגיש, כי במהלך הדיון אמר הסנגור המלומד בהגינותו לביהמ"ש קמא, כי גורם כלשהו אמר לו שהעורר נמצא בבידוד. מכל מקום, לא הוצגה כל אסמכתא, הטוען וקצין שב"ס לא עמדו מאחורי טענה זו של בידוד, אלא ההפך כאמור, הקצין דיבר על החלטה כללית. גם ביהמ"ש קמא הנכבד בהחלטתו, לא מצא לנכון להתייחס לאמירה ללא ביסוס.

אומר עוד, כי דברים אלו מצויים בסתירה לכאורית לעצם העובדה שבימים האחרונים ואף היום, באולמות אחרים, וגם קודם לדיון נשוא הערר דנן באולמו של כב' השופט מזרחי, הובאו עצורים שהינם תושבי השטחים, ללא שום בעיה או טענה.

אכן, הפסקתו הפתאומית של ההסדר הקודם, לפיו ניתן היה לקיים דיונים באמצעות VC, גררה קשיים ותקלות. עם זאת, הפסקה זו לא באה בגדר הפתעה, אלא מזה מספר ימים שניתן היה להיערך לקראתה.

סירובו של שב"ס להביא את המשיב לדיונים, על אף הוראות בית המשפט, מתמיה בלשון המעטה, לנוכח כל האמור לעיל.

לא מצאתי אפוא כל אפשרות שבדין, המצדיקה את המשך מעצרו של העורר, על בסיס החלטה שניתנה שלא בפניו. צדק כב' השופט קמא כאשר ציין ש"בית המשפט אינו יכול לפעול בניגוד לסעיף חוק ברור", אך נפרדות דרכנו כאשר אמר השופט "ועדיין כל מקרה לגופו". חוק הוא חוק, טיבו שהינו נורמה כללית, וכאשר הוא מפורש וברור, אין לעקוף אותו. כך, בוודאי כאשר מדובר על חוק שנועד להבטיח זכויות יסוד העומדות בתשתית שיטתנו המשפטית והמסורת הדמוקרטית והיהודית עליה צוונו עוד במגילת העצמאות. אפנה גם להוראותיו של חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, ואוסיף תמיהה, כאמור לעיל, האם הימנעות מהבאת העורר לבית המשפט הייתה האמצעי המידתי המחויב.