השופט מ' רביד
1. ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בבית שמש (כב' השופט ש' שטיין), מיום 4.2.2007, בת"א 1218/04. במסגרת פסק הדין קבע בית משפט קמא, כי בפרסומים שפרסם המשיב, סולטן ציון (להלן -
"המשיב"), בעיתון מקומי "קרן אור" המתפרסם בעיר בית שמש, יש משום לשון הרע על המערער, דוד בני (להלן -
"המערער"). יחד עם זאת, בית משפט קמא נמנע מלפסוק לטובת המערער פיצויים, וחייב את המערער לשאת בהוצאות המשיב בסך של 10,000 ש"ח.
2. במסגרת הערעור דנן, עתר המערער לביטול פסק דינו של בית משפט קמא, בהתייחס לפרסומים של המערער שפרסם בעיתון שבבעלותו, מיום 26.8.2004 ומיום 9.12.2004 (פסקאות 5(ז) ו-5(ח) לפסק הדין), וכן להורות על ביטול פסק דינו של בית משפט קמא, בהתייחס לאי פסיקת פיצויים לטובת המערער ולהטלת הוצאות משפט לחובת המערער (פסקאות 7 ו-8 לפסק הדין). כמו כן, עתר המערער, על יסוד קביעתו של בית משפט קמא, לפיה יש בפרסומי המשיב משום לשון הרע על המערער, לחייב את המשיב בתשלום פיצויים.
פסק דין בית משפט קמא
3. בית משפט קמא מצא, כי בפרסומים מושא התביעה, יש משום לשון הרע על המערער. בית משפט קמא, הוסיף וקבע, כי המערער הגיב לפרסומים אלה בפרסומים שפרסם בעיתון "תמורה" - עיתון מקומי המצוי בשליטתו, בשמשו כתב, עורך ומוציא לאור של העיתון - תוך הטלת רפש במשיב והאדרת שמו. לפיכך, קבע בית משפט קמא, כי בנסיבות אלה, בהן למערער ולמשיב נגישות לאמצעי תקשורת ויכולת להגיב על לשון הרע,
"תהא ידו של חופש הביטוי על העליונה", ולכן אין לפסוק פיצויים למערער. כאמור, בית המשפט דחה את התביעה וחייב את המערער לשאת בהוצאות המשיב בסך 10,000 ש"ח.
דיון
4. אפתח ואומר, כי הזכות לחופש ביטוי והזכות לשם טוב אינן זכויות מוחלטות ונדרש איזון חוקתי (אופקי) ביניהן. לצד האיסור בחוק להוציא שם רע, קיימות הגנות המשקפות את האיזון בין הזכות לשם טוב לבין הזכות לחופש הביטוי, תוך מתן משקל רב לחופש הביטוי, כאשר מתקיימים המצבים המנויים בסעיף 15 לחוק איסור לשון הרע, התשכ"ה-1965 (להלן -
"חוק איסור לשון הרע") (ע"א 4534/02
רשת שוקן בע"מ נ' אילון (לוני) הרציקוביץ', פ"ד נח(3) 558, עמודים 565-567
(2004); ראו גם, רע"א 4740/00
לימור אמר נ' אורנה יוסף, פ"ד נה(5) 510, עמודים 518-519 (2001)).
5. כאמור, בית משפט קמא סבר, כי מאחר שמדובר באישיות ציבורית אין לפצות את המערער על לשון הרע שהוציא עליו המשיב בשל נגישותו לאמצעי התקשורת ויכולתו להגיב על דברי המשיב. בית המשפט הסתמך במסקנתו האמורה על שני פסקי דין של בית המשפט העליון: האחד, פסק הדין שניתן ברע"א 10520/03
איתמר בן גביר נ' אמנון דנקנר, טרם פורסם(2006), והשני, פסק הדין שניתן בע"א 1104/00
דוד אפל נ' איילה חסון, פ"ד נו(2) 607 (2002).
בפסק הדין שניתן
ברע"א 10520/03, לעיל, המדובר היה בדיון טלביזיוני שבו כינה המשיב את המערער "נאצי קטן" "נאצי מלוכלך". השופט א' ריבלין (בדעת מיעוט) סבר, כי עומדת למשיב ההגנה של הבעת דעה בתום לב.
לעומתו, סברה השופטת א' פרוקצ'יה (בדעת הרוב), כי לא עומדת למשיב ההגנה של תום הלב בפרסום, והציעה לחייב את המשיב לפצות את המבקש בסך של 15,000 ש"ח, באומרה (
שם, סעיף 18 לפסק-הדין):
"חוק איסור לשון הרע יצר איזון סטטוטורי בין הזכות לשם טוב לחופש הביטוי. הוא קבע את דרך שיקלולם של הערכים הנוגדים בהתחשב בזכות היסוד של הפרט לכבוד ולשם טוב, ובהינתן משקלו הרב של חופש הביטוי כערך מהותי להגנה על האוטונומיה של הפרט, והבטחת חיים דמוקרטיים בחברה. החוק קבע במסגרתו היכן תמוקם נקודת האיזון בין הזכויות המתמודדות זו עם זו".
ובצטטה דברי השופט א' ברק בע"א 214/89
אריה אבנרי נ' אברהם שפירא, פ"ד מג(3) 840, עמוד 861 (1989), לאמור:
"חוק איסור לשון הרע איזן בין זכות היסוד ההלכתית בדבר שם טוב לבין זכות היסוד ההלכתית בדבר חופש הביטוי, תוך שהוא קבע כי כל אחת מהן תיסוג מפני רעותה בתחומים מסוימים. המחוקק לא הכיר בזכות מוחלטת לשם טוב, תהיינה נסיבות הפרסום אשר תהיינה. בדומה, הוא לא הכיר בזכות מוחלטת לחופש ביטוי, תהיינה הנסיבות אשר תהיינה. המחוקק איזן בין החופשים, תוך שקבע זכויות יחסיות בהן מוותרת הזכות האחת לרעותה, תוך יצירת איזון עדין בין ערכי היסוד המתנגשים".
השופטת ע' ארבל סברה, אף היא, כי לא עומדת למשיב הגנת תום הלב. יחד עם זאת, בהתחשב באישיותו של הנפגע שהיא אישיות המזוהה עם עמדות גזעניות, נפסקו למערער, בסופו של דבר, פיצויים בסך של 1 ש"ח.
בפסק הדין שניתן
בע"א 1104/00, לעיל, קבע בית המשפט כי התיק יוחזר לבית משפט קמא, כדי שיבחן האם עומדות למשיבה ההגנות בחוק איסור לשון הרע.
6. עיון בפסיקה מעלה, כי באיזון בין הזכויות דלעיל, ביכרו בתי המשפט הזכות לחופש ביטוי, זאת כאשר מדובר באישיות ציבורית, הפרסום הינו בקשר לענייני ציבור והתועלת הציבורית מן הפרסום היא משמעותית וחשובה. עדיפות זו ניתנה, כאמור, במסגרת פרשנות ההגנות הקבועות בחוק איסור לשון הרע (
ע"א 1104/00, לעיל, עמוד 623; ע"א 323/98
אריאל שרון נ' עוזי בנזימן, פ"ד נו(3) 245, עמודים 266-267 (2002)).
7. בנסיבות המקרה דנן, באתי לכלל מסקנה, כי מאחר שהוכחה אמירת לשון הרע על-ידי המשיב, יש מקום לפצות את המערער על הפגיעה שפגע בו המשיב, במיוחד בכל הנוגע להטחת אשמת שווא בדבר חשדות לפלילים במערער, אשר שימש יו"ר הנהלת חברת מימי מבואות ירושלים בע"מ, בגין אי סדרים כספיים באגודה. המערער זכאי, אפוא, לתרופת הפיצויים (
רע"א 4740/00, לעיל, עמודים 520-523).
יחד עם זאת, בקביעת שיעור הפיצויים אין להתעלם מהפרסומים של המערער בעיתונו "תמורה" כנגד המשיב (אורי שנהר
דיני לשון הרע עמוד 370 (תשנ"ז-