היי-ווד דבליו.פי.סי תעשיות (2013) בע"מ ואח' נ' ממונה על חדלות פירעון – מחוז חיפה והצפון ואח'

הקדמה:

חברה פנתה לבית המשפט בבקשה לאישור הסדר חוב, אשר במסגרתה ניתנו צו עיכוב הליכים וצו איסור דיספוזיציה. בסופו של יום, בקשתה זו נדחתה, ובסמוך לאחר מכן הגישה אותה חברה בקשה למתן צו פתיחת הליכים, שיקום - צו אשר אמנם ניתן בהמשך.

בתקופה שחלפה מאז הגשת הבקשה לאישור הסדר חוב, הופקדו בחשבון הבנק של החברה כספים בגין החזרי מע"מ ותשלומי לקוחות. הבנק זקף את הסכומים על חשבון חוב החברה כלפיו.

בנסיבות אלה, עתר הנאמן של החברה, המצויה כיום בהליכי חדלות פירעון, להורות לבנק להעביר לקופת ההפעלה את הכספים שנגבו על ידי הבנק.

לנוכח התנגדות הבנק, עומדת להכרעה השאלה אם בנסיבות כאמור, בדין ובצדק גבה הבנק את אותם כספים על חשבון חוב החברה כלפיו, או שמא יש להעביר את הכספים לקופת ההפעלה, לחלוקה לכלל הנושים.

העובדות העולות מהבקשה ומההליכים עד כה:

עיקר העובדות כעולה מבקשת הנאמן ומתשובת בנק לאומי לישראל בע"מ (להלן: "בל"ל"), למעשה, אינן שנויות במחלוקת.

להליך דנא קדם הליך שנקטו ביום 24.3.20 חברת היי ווד דבליו. פי. סי תעשיות (2013) בע"מ, בעלי מניותיה והערבים לחובותיה (להלן יחד: "החברה"), לפי חלק י' לחוק חדלות פירעון ושיקום כלכלי, התשע"ח-2018 (להלן: "החוק"), אשר במסגרתו עתרו בבקשה שהוכתרה כ"בקשה דחופה לכינוס אסיפות נושים לאישור הסדר ובקשה דחופה לעיכוב הליכים עד לכינוסן" (חדל"ת 44405-03-20) (להלן: "ההליך הקודם"). ההליך הקודם עניינו, למעשה, בבקשת החברה לאשר הסדר חוב בינה לבין נושיה, שלא במסגרת צו לפתיחת הליכים. במסגרת הבקשה העיקרית בהליך הקודם נכרכה בקשה נוספת, ליתן במעמד צד אחד, צו עיכוב הליכים נגד החברה ונגד הערבים לחובותיה, לפיו לא ניתן יהיה להמשיך או לפתוח נגדם בכל הליך משפטי, וכן, בין היתר, "הליכי גבייה כלשהם", וזאת עד לקבלת תוצאות אסיפות הנושים או עד לקבלת החלטה המורה אחרת.

ביום 24.3.20 ניתנה החלטה בהליך הקודם המורה על עיכוב הליכים נגד החברה והערבים לחובותיה (להלן: "צו עיכוב ההליכים"), וכדלקמן:

"ניתן בזאת צו עיכוב הליכים משפטיים נגד החברה והערבים לחובותיה, לפי צו זה, ולפי הסמכות הנתונה בידיי לפי חוק חדלות פירעון ושיקום כלכלי, יעוכבו כל הליכים משפטיים והליכי גביה המתנהלים נגד החברה והערבים לחובותיה וכן לא ייפתחו הליכים חדשים נגדם, אלא אם ניתנה לכך רשות מראש של בית משפט זה. צו זה יישאר בתוקפו עד להחלטה אחרת...".

ביום 25.3.20 ניתנה החלטה נוספת בדבר איסור ביצוע דיספוזיציה בנכסי החברה והערבים לחובותיה (להלן: "צו איסור הדיספוזיציה"), בזו הלשון:

"... החלטתי מיום 24.3.20 תעמוד בעינה בכפוף לקביעותיי להלן:

א. ניתן בזאת צו איסור דיספוזיציה, לפיו אני אוסר על הערבים לחובות החברה להעביר בכל דרך, בין בתמורה ובין ללא תמורה, בכל דרך, את נכסיהם מכל סוג ו/או זכויותיהם ו/או כספיהם לצד ג' כלשהו, אלא אם ניתן לכך אישור מראש של בית משפט זה...

ג. צו איסור הדיספוזיציה יחול גם על נכסי החברה וזכויותיה, למעט העברת מלאי וכסף במסגרת פעילותה והתנהלותה השוטפת של החברה...".

עו"ד חגי אולמן, ב"כ הנושה פנינסולה, מונה במסגרת צו איסור הדיספוזיציה, כבעל תפקיד מטעם בית המשפט לרישום הצו בפנקסים המתנהלים על פי כל דין.

ביום 20.4.20 ניתן פסק דין בהליך הקודם. במסגרת פסק הדין עמדתי על דחיפות הבקשה, הנובעת מכך שהחברה אינה יכולה לפרוע את חובותיה בתוך המועדים המוסכמים, כמו גם על כך שצו עיכוב ההליכים מבוקש על מנת לאפשר לחברה והערבים לחובותיה "שקט תעשייתי", תחת הגנה משפטית, לשם ניהול החברה ופעילותה העסקית בצורה מיטבית שתאפשר המשך חיותה. עוד ציינתי כי על פי הבקשה, חובות החברה הם בסכומים ניכרים הנאמדים בסך של למעלה מ- 70 מש"ח. דא עקא שבשל התנגדות רוב הנושים להצעת ההסדר, ובעיקר הנושים המובטחים פנינסולה ובל"ל, המחזיקים בכ- 55% מערך הנשייה המובטחת, ולאחר שהתרשמתי כי אין היתכנות לכך שהצעת ההסדר המוצעת תקבל את אישור הנושים כנדרש, זאת לצד העדר מקורות ממשיים חיצוניים ומוכחים להצלחת ההסדר שכולו בנוי על רווחים עתידיים של החברה, העדר תרומה מספקת של הערבים להיתכנות ההסדר והסיכון הכלכלי לנושים, בין היתר משום פריסת החובות על פני תקופה ממושכת, ללא בטוחות נוספות להבטחת החזר חובות לנושים, ככל שההסדר יקרוס, וכל זאת במסגרת בקשה שאותה יזמה החברה לפי חלק י' לחוק, ללא צו פתיחת הליכים, הוריתי על דחיית הבקשה וביטול צו עיכוב ההליכים. בד בבד קבעתי כי צו איסור הדיספוזיציה יוותר בתוקפו עד ליום 27.4.20, ולאחר מכן יפקע מאליו.

זו הייתה, למעשה, "יריית הפתיחה" להליך החדש שנפתח ביוזמת החברה בתאריך 21.4.20, יום לאחר מתן פסק הדין בהליך הקודם, הלא היא אותה בקשה למתן צו לפתיחת הליכים להפעלת החברה ושיקומה, העומדת במרכז ההליך דנא (חדל"ת 23327-04-20). אף במסגרת הליך חדש זה נכללה בקשה להורות על הקפאת הליכים נגד החברה, בעלי מניותיה והערבים לחובותיה, וכן בקשה ליתן צו איסור דיספוזיציה על נכסי החברה, ובכלל זאת, איסור על פתיחה ו/או המשך של הליכים משפטיים, הליכי גבייה ביחס לחובות עבר של החברה וכל סעד עצמי אחר.

ביום 22.4.20 ניתנה החלטה המורה, בין היתר, כדלקמן:

"... עד להכרעה סופית בבקשה... ניתן בזאת צו עיכוב הליכים נגד החברה והערבים לחובותיה (להלן: המבקשים) לפיו יעוכבו כל ההליכים המשפטיים והליכי הגביה והמימוש המתנהלים, ככל שיש כאלה, נגד המבקשים או מי מהם, וכן לא יותר לפתוח נגדם בהליכים משפטיים כאמור, מכל סוג, אלא אם ניתן לכך אישור בית משפט זה מראש...".

עוד נקבע בהמשך:

"צו איסור הדיספוזיציה שניתן על ידי בהליך הקודם יישאר על כנו ויחול במלוא תוקפו במסגרת תיק זה...".

בהחלטה מיום 11.5.20 נעתרתי לבקשה ונתתי צו פתיחת הליכים, על מנת שניתן יהיה לבחון מהו המסלול הראוי לגבי החברה – האם שיקום, מכר או פירוק. עוד מיניתי את עו"ד איתי פריימן כנאמן לחברה, וכן נתתי צו זמני לעיכוב הליכים נגד החברה והערבים לחובותיה, לצד צו איסור דיספוזיציה, בדומה להליך הקודם. צו זה, כך נקבע, יעמוד בתוקפו למשך 60 יום, אלא אם תינתן החלטה שיפוטית המורה אחרת.

ביום 20.5.20 הגיש הנאמן את הבקשה שלפני, להורות לבל"ל להעביר כספים שגבה מאז תחילת ההליכים בעניינה של החברה, לקופת ההפעלה של החברה.

מבקשת הנאמן עולה כי חובות החברה מסתכמים בסך של למעלה מ- 73 מש"ח, מתוכו – כך על פי הנטען – עומד חוב החברה כלפי בל"ל על סך של כ- 21 מש"ח, ומובטח בשעבודים ספציפיים על מספר מכונות וכספים, וכן בשעבוד שוטף על כלל נכסי החברה ובערבויות אישיות.

על פי הנטען בבקשה (ואינו שנוי במחלוקת), ביום 2.4.20 הופקד בחשבון החברה המתנהל בבל"ל סך של 328,509 ₪, וביום 7.4.20 הופקד סך נוסף של 244,049 ₪ - שניהם בגין החזרי מע"מ. עוד נטען כי בחשבון החברה בבל"ל הופקדו גם סכומים המצטברים יחדיו לסך של 65,295 ₪ מסליקת כרטיסי אשראי (להלן כל אלה יחד: "הכספים").

למעשה, אין חולק כי הכספים הופקדו בחשבון הבנק של החברה עובר ליום מתן הצו לפתיחת הליכים ביום 11.5.20 במסגרת ההליך הנוכחי, ברם בשעה שההליך הקודם, אשר הוגש מכוח חלק י' לחוק, עדיין עמד על כנו, על צווי עיכוב ההליכים ואיסור הדיספוזיציה שניתנו במסגרתו.

פניות הנאמן אל בל"ל להעביר לקופת ההקפאה את הכספים שהופקדו בחשבון החברה מיום מתן הצו לעיכוב ההליכים שניתן בהליך הקודם – הושבו ריקן.

טענות הצדדים:

הנאמן טוען כי מלשונו המפורשת של צו עיכוב ההליכים, עולה כי הבנק לא היה רשאי לגבות את הכספים שהופקדו בחשבון החברה המתנהל אצלו ולזקוף את הגבייה של אותם כספים על חשבון חוב החברה כלפיו.

לטענת הנאמן, הצדקה לכך ניתן למצוא גם בהינתן "עיקרון העל" בדיני חדלות הפירעון בדבר שוויון בין נושים, המעוגן במפורש בסעיף 232 לחוק ועולה גם מדברי ההסבר לחוק, זאת גם בהקשר של הוראות חלק י' לחוק ומקום בו עסקינן בבקשה לאשר הסדר ללא צו פתיחת הליכים. בעניין זה, טוען הנאמן כי משנפתח ההליך הקולקטיבי, לא ניתן עוד לאפשר לנושה לפעול לגביית חובו שלא באופן שוויוני ועל פי מדרג החלוקה הקבוע בדין, גם מקום בו קיבל לידיו כספים עבור החברה. באופן דומה, משעה שהכספים בחשבון החברה הם כספי החברה, לא רשאי היה הבנק לגבותם על חשבון חוב החברה כלפיו.

הנאמן מוסיף וטוען כי כעיקרון, גם בהתעלם מצו עיכוב ההליכים וצו איסור הדיספוזיציה המפורשים שניתנו בענייננו במסגרת ההליך הקודם, נכון לראות את תחילת הליך חדלות הפירעון במועד תחילת ההליך הקודם שנקטה החברה לפי חלק י' לחוק, או במועד מתן עיכוב ההליכים באותו הליך קודם. לטעמו, הדבר מוצדק מהפן המהותי, שכן חדלות הפירעון של החברה החלה עם הגשת הבקשה להתיר לה לכנס אסיפות לצורך אישור הסדר חוב והודאתה כי היא חדלת פירעון. הנאמן סבור כי העדר הוראת מעבר חד משמעית בין הליכי הסדר לפי חלק י' לחוק אל הליכי פירוק או שיקום לעניין "מועד תחילת ההליך" הוא בגדר לאקונה בחוק, ולבית המשפט סמכות טבועה להשלים לאקונה זו באמצעות מתן צווי עיכוב הליכים ואיסור דיספוזיציה.

לחלופין, טוען הנאמן כי יש לבטל את גביית הכספים על ידי בל"ל גם משום שאלה נופלים לגדר סעיף 219 לחוק, שכותרתו "ביטול פעולה המקנה עדיפות לנושים", תוך שהוא מדגיש כי הסעיף אינו דורש עוד כוונה להעדיף לצורך ביטול פעולת הגבייה, כפי שנדרש בעבר, לפי הדין הקודם. עוד טוען הנאמן כי במקרה שלפנינו, "פעולת" בל"ל אינה נכנסת לחריגים הקבועים בסעיף 219(ב) לחוק, בדגש לכך שלא נעשתה במהלך העסקים הרגיל של החברה (שבאותה עת כבר הייתה בהליך חדלות פירעון), להבדיל ממהלך העסקים הרגיל של הבנק.

מנגד, בל"ל דוחה בתשובתו את דרישת הנאמן. לטענת בל"ל, בניגוד לדין הקודם, החוק קובע במפורש כי תוצאות הליכי חדלות הפירעון יחלו רק ממועד מתן צו פתיחת ההליכים, ולא באופן רטרואקטיבי. במילים אחרות: תוצאות צו פתיחת הליכים, לרבות הקפאת הליכים לחברה, חלות רק ממועד מתן הצו ואילך, לא ממועד הגשת הבקשה למתן צו פתיחת הליכים, ובוודאי שלא ממועד בו הגישה החברה בקשה קודמת לעריכת הסדר חוב שלא אגב צו לפתיחת הליכים. בנסיבות אלה, טוען בל"ל כי אין יסוד לדרישת הנאמן להורות על השבה רטרואקטיבית של כספים שהופקדו בחשבון החברה בבנק במהלך עסקים שוטף, עוד קודם להגשת הבקשה לפתיחת הליכים ובמועד שכלל לא התנהלו הליכי חדלות פירעון נגד החברה.

בל"ל מוסיף וטוען כי על פי דברי ההסבר לחלק י' לחוק, עסקינן במצב של הסדר שאינו במסגרת הליכי חדלות פירעון של חברה, כך שגם התוצאות האפשריות למהלך מעין זה הן מוגבלות ואינן זהות למצב שבו כבר ניתן צו לפתיחת הליכים.

מכל מקום, לפי טענת בל"ל, משבוטל בהליך הקודם צו עיכוב ההליכים במסגרת פסק הדין מיום 20.4.20, אשר דחה את הבקשה לכינוס אסיפות נושים ללא צו פתיחת הליכים, הרי שלא ניתן גם מטעם זה לראות במועד מתן צו עיכוב ההליכים בהליך הקודם כמועד תחילת הליכי חדלות הפירעון של החברה.

בל"ל מדגיש כי החברה דנא בחרה במכוון להגיש את הבקשה הקודמת לפי חלק י' לחוק ושלא במסגרת בקשה למתן צו לפתיחת הליכים. על פי הנטען, בנסיבות אלה, לא ניתן לראות במועד הגשת הבקשה הקודמת כמועד הקובע לעניין פתיחת הליכים נגד החברה כי אם רק במועד בו ניתן נגדה צו פתיחת הליכים, ולא קיימת כל לאקונה בחוק בהקשר זה.

עוד מוסיף בל"ל וטוען כי במסגרת הליך לפי חלק י' לחוק, לא ניתן לתת סעדים זמניים והגבלות נוספות, כפי שניתן לתת במסגרת בקשה לצו פתיחת הליכים על פי חלק ב' לחוק. בתמיכה לטענה זו, נסמך בל"ל על פסק דינו של כב' הנשיא אורנשטיין בהליך שנידון לא מכבר בחדל"ת (מחוזי תל אביב-יפו) 42336-05-20 וו.אס.אי וול סטריט ישראל בע"מ נ' הממונה על הליכי חדלות פירעון ושיקום כלכלי-מחוז מרכז (26.05.2020). לפסק דין זה אתייחס ביתר פירוט בהמשך.

אשר לתחולת סעיף 219 לחוק, הדן בביטול פעולה המקנה עדיפות לנושים, טוען בל"ל כי הכספים ששולמו לחשבון הבנק בטרם מתן צו פתיחת ההליכים, הועברו במהלך העסקים הרגיל, וככאלה, אינם מהווים העדפת נושים אסורה. במילים אחרות: לשיטת בל"ל, תשלום כספים לחשבון החברה בבנק בוצע במהלך העסקים הרגיל של החברה, ופירעון החוב נוצר במהלך העסקים הרגיל של החברה, כחלק מהאשראי שמימן את פעילותה העסקית (מבלי שהבנק נקט בכל פעולה אקטיבית של קיזוז או גבייה), ועל כן, פעולת ההפקדה נופלת לגדרי החריג הקבוע בסעיף 219(ב)(2) לחוק, ואין מדובר בהעדפת נושים אסורה. בכל מקרה, נטען כי בל"ל, שבידיו שעבוד שוטף על כלל נכסי החברה, לא נפרע יותר מחלקו בחוב, כך שממילא לא מתקיימים התנאים הבסיסיים לתחולת סעיף 219 לחוק.

לפני סיום, טוען בל"ל כי הכספים שהתקבלו לחשבון החברה הם כספים המשועבדים לטובתו במסגרת השעבוד השוטף הרשום על חשבון החברה בבנק. על פי הנטען, ממילא שהבנק זכאי לקבל כספים אלה, שכן לא הובהר באיזה אופן תינתן לו הגנה הולמת בהתאם לסעיף 245 לחוק, ואף אין כל אפשרות בפועל ליתן לבנק הגנה הולמת, שעה שבכוונת הנאמן להפעיל את החברה מהכספים המשועבדים לבנק, תוך המשך שחיקת הנכסים המשועבדים לטובתו, מבלי שתתאפשר יצירת פעילות רווחית כלשהי בחברה.

עמדת הממונה:

הממונה בתשובתו מצטרף לעמדת הנאמן בבקשה. לטענתו, הבנק פעל לגביית החוב מתוך חשבון החברה, ביחס לכספים השייכים לחברה, בניגוד לצו עיכוב ההליכים וצו איסור הדיספוזיציה. בנוסף טוען הממונה כי יש לראות בבנק כנושה שהועדף, כאמור בסעיף 219 לחוק, ומשכך, הואיל ואין עוד דרישה לכוונה להעדיף ודי בכך שבוצעה העדפה בפועל, יש להורות על ביטול פעולת ההעדפה כלפי בל"ל. לסיכום, טוען הממונה כי על הבנק להשיב את הכספים לקופת ההפעלה לטובת כלל נושי החברה, כפי שנדרש היה לעשות כל נושה אחר, גם מכוח עיקרון השוויון בין הנושים.

דיון והכרעה:

1.מעט על התכלית החקיקתית העומדת בבסיס חקיקת חלק י' לחוק חדלות פירעון

מושכלות יסוד בדיני חדלות הפירעון הוא שהערך השיורי של תאגיד שאינו חדל פירעון, שייך לחברי התאגיד, ואילו הערך השיורי של תאגיד שהוא חדל פירעון, שייך לנושיו של התאגיד. לכן, בסיטואציה שבה מוצע הסדר חוב כאשר התאגיד אינו חדל פירעון, ההגנה המתבקשת כשנושה עותר לכפות הסדר חוב על התאגיד היא על חברי התאגיד, כמו גם על הנושים. ואולם, מקום בו התאגיד הוא חדל פירעון והערך השיורי שייך לנושים, הרי שההגנה המתבקשת היא דווקא על הנושים, מכיוון שכל מהלך במסגרת הצעת הסדר החוב, שיש בו כדי להקטין את מסת הנכסים השיוריים, תפגע בוודאות בחלק מהנושים.

דברים אלה עולים במפורש מדברי ההסבר לסעיף 321 (עמ' 756 לדברי ההסבר). בדברי ההסבר נאמר, בין היתר, כלהלן:

"... החל מהרגע שהתאגיד נמצא בחדלות פירעון, עומדת לנושים הזכות לפנות לבית המשפט בבקשה לפתוח בהליכי חדלות פירעון לגביו ולכפות עליו, במסגרת הליכים אלה, תכנית לשיקום כלכלי. אין כל טעם ענייני למנוע מהנושים להגיע לאותה תוצאה – כפיית הסדר חוב על התאגיד – בלא צו לפתיחת הליכים"

[ההדגשה שלי – ע.ע]

יוצא אפוא שהליך של הסדר חוב ללא צו פתיחת הליכים יכול להיות הן כאשר התאגיד אינו חדל פירעון והן כאשר התאגיד נמצא בחדלות פירעון. כאשר התאגיד הוא חדל פירעון – שומה על בית המשפט להעמיד לנגד עיניו את האינטרס הקולקטיבי של כלל הנושים. זאת, כאמור, משום שבאותה סיטואציה, הערך השיורי של התאגיד שייך לכלל הנושים.

בהקשר זה, יודגש כי לא יהיה תמיד נכון לסמוך על שיקול דעתו של התאגיד, אשר בחר, משיקוליו הוא, להגיש בקשה לאישור הסדר חוב, ללא צו לפתיחת הליכים. ככל שהליך מעין זה עלול לגרוע מזכויות הנושים (הערך השיורי), הרי שבית המשפט הוא הגורם היחיד שיכול, ואף חייב, להגן על האינטרסים של כלל הנושים.

על כן, התכלית החקיקתית העומדת בבסיס חלק י' לחוק היא לאפשר לתאגיד או לנושה של התאגיד להביא הסדר חוב לאישור בית המשפט, ללא התוצאות הנובעות ממתן צו לפתיחת הליכים. ואולם, אין בעצם הגשת בקשה מעין זו משום קביעה שאותו תאגיד הוא בהכרח לא חדל פירעון.

העובדה שחלק י' נמצא בחוק חדלות פירעון ושיקום כלכלי, מלמדת כי תאגיד שפונה בבקשה לאישור הסדר חוב עלול להימצא ב"אזור חדלות הפירעון", על כל המשתמע מכך.

פרק א' של חלק א' לחוק (סעיפים 1-3) מלמד כי תאגיד, כמו גם יחיד, יכול להימצא במצב של חדלות פירעון, גם אם לא הוכרז כחדל פירעון. משמעות הדברים היא כי ההכרזה על חדלות הפירעון אינה זו שהופכת את התאגיד לחדל פירעון, אלא היא מהווה אקט הצהרתי בדבר מצב קיים.

סעיף 1 לחוק קובע כי החוק נועד להסדיר את פירעון חובותיו של חדל פירעון, במטרה להביא לשיקומו הכלכלי ולהשאת שיעור הפירעון לנושים.

בהקשר זה, לא ניתן להתעלם מהוראות סעיף 219 לחוק, אשר נותנות בידי בית המשפט סמכות לבטל פעולה המעדיפה נושה ("מקנה עדיפות לנושה") בתנאים מסוימים, וזאת גם אם הפעולה נעשתה לפני צו פתיחת הליכים, כשהתנאי הנקוב בסעיף 219(א)(1)(ב) הוא "במועד ביצוע הפעולה היה החייב בחדלות פירעון". יוצא אפוא שהמחוקק צפה מצב שבו החייב נמצא במצב של חדלות פירעון, אך טרם הוכרז ככזה, ובתקופת חדלות פירעונו, בוצעה פעולה שמקנה עדיפות לנושה מסוים על פני נושים אחרים, ופעולה זו (בהתקיים התנאים המתאימים) – ניתנת לביטול על ידי בית המשפט, הגם שנעשתה לפני ההכרזה על מצב חדלות הפירעון.

ומה משמעות הדברים? ככל שבית המשפט ישתכנע כי התאגיד היה דה-פקטו במצב של חדלות פירעון, אך טרם ניתן בעניינו צו פתיחת הליכים, המכריז על מצב זה, וכן ישתכנע כי בוצעה פעולה שיש בה העדפה של נושה – נתונה בידיו הסמכות, בהתקיים התנאים שבסעיף – לבטל אותה פעולה ולהשיב את הנכסים לקופת הנאמן, לטובת כלל הנושים.

בסיטואציה שכזו, מצב חדלות הפירעון הוא ה"אירוע המכונן", ולא הצו ההצהרתי, צו פתיחת ההליכים. במצב הדברים המתאים, בית המשפט מוסמך, אפוא, לקבוע כי הנכסים העומדים לחלוקה אינם רק הנכסים שבקופת התאגיד מיום מתן הצו לפתיחת הליכים, וכי אליהם ניתן לצרף נכסים שהיו קיימים בידי התאגיד חדל הפירעון, גם במועד קודם למתן הצו הפורמלי (עד 3 חודשים קודם לכן). ההכרעה במצב דברים זה היא הכרעה מהותית-תכליתית, להבדיל מהכרעה שרירותית-טכנית, שנצמדת למועד קשיח – הוא מועד מתן הצו.

2.האם החברה הייתה חדלת פירעון במועד תחילת ההליך הקודם?

כאמור, ההליך הקודם שהחל בבקשת החברה לכינוס אסיפות נושים לאישור הסדר חוב, ללא צו פתיחת הליכים, נפתח על ידי החברה ביום 24.3.20. עיון בבקשה זו מלמד כי באותה נקודת זמן, החברה, להבדיל מבעלי מניותיה, לא הייתה מסוגלת לפרוע את חובותיה במועדם. הדבר בולט לכל עין קוראת.

מהבקשה שהוגשה בהליך הקודם עולה, לכל הפחות, כי עסקינן בחברה המצויה ב"אזור חדלות הפירעון", אף שנטען כי לפי הצעת ההסדר המוצעת, ביכולתה של החברה לפרוע את מלוא קרן חובותיה, ככל שתתאפשר פריסת התשלומים למשך 7 שנים ושינוי תנאי הפירעון. כך נטען בסעיף 8.2 לבקשה כי ההליך נועד ליתן פסק זמן לחברה לצורך הסדרת "גיבנת החובות" (המתנשאת לגובה של עשרות מיליוני ₪) שהיא סוחבת. גם בסעיף 10 לבקשה נטען כי "החברה מתנהלת במצב נזילות מאתגר". ובהמשך נטען כי בשל מגפת הקורונה, לצד הגברת הלחץ מצד נושי החברה, קיים קושי רב יותר על תזרים החברה. עוד נטען כי מצבה התזרימי של החברה אינו מאפשר לה לעמוד בתשלומי החזר חובותיה במועדם (עמ' 7 לבקשה). כן נטען כי הבקשה מוגשת בדחיפות, לנוכח סד זמנים "דחוק ביותר" בו מצויה החברה, בין היתר בשל משבר התפרצות נגיף הקורונה (סעיף 20 לבקשה). עוד נטען כי בשים לב להוצאות המימון הגבוהות של החברה, אשר הובילו אותה למחנק תזרימי, הרי שאין לחברה מנוס אלא לעתור להגנת בית המשפט ולעיכוב הליכים (סעיף 21 לבקשה). כן ראו ביתר פירוט בפרק ה' לבקשה (עמ' 11 ואילך), הדן בקשיים הכלכליים והמצוקה התזרימית שאליה נקלעה הפעילות העסקית בחברה (מה שכונה "תצהיר ההסתבכות הכלכלי"), ופרק ח' לבקשה, המפרט את ההליכים המשפטיים המתנהלים נגד החברה.

יוצא אפוא שמתוך הבקשה בהליך הקודם והנתונים שפורטו בה, עולה שהחברה לא זו בלבד שמצויה במחנק תזרימי, אלא היא בפועל במצב של חדלות פירעון, הן משום שמצבת חובותיה עולה משמעותית על מצבת נכסיה, והן משום שאינה יכולה לפרוע את חובותיה במועדם. במובן זה ועל פי הגדרת "חדלות פירעון" בסעיף 2 לחוק, החברה שלפנינו הייתה כבר אז – במועד הגשת ההליך הקודם – למעשה חדלת פירעון. מהותית ניתן לקבוע כי על פי נתוני הבקשה, החברה הייתה במצב של חדלות פירעון.

מצב חדלות הפירעון אף היה ידוע לבל"ל, לכל הפחות בסמוך לפתיחת ההליך הקודם.

בהקשר זה אין לי אלא להפנות לסעיף 5 במכתב הבנק מיום 1.4.20 (שבוע אחרי הגשת הבקשה בהליך הקודם) אשר מוען לחברה ולערבים, שם כותב בל"ל כלהלן: "ביום 23.3.20 הוגשה על ידיכם – החברה והערבים – בקשה שכותרתה "בקשה דחופה לכינוס אסיפות נושים לאישור הסדר ובקשה דחופה לעיכוב הליכים עד לכינוסן"... מן הבקשה עולה בין היתר כי החברה הינה חדלת פירעון, כי אין באפשרותה לשלם את חובותיה לבנק, וכי ישנו חשש למצב נכסי החברה המשועבדים לבנק". באותו מכתב עמד הבנק על זכותו, בנסיבות הקיימות, להעמיד את חובות החברה כלפיו לפירעון מיידי, ובתוך כך לנקוט באמצעים העומדים לרשותו לגביית החוב.

אשר על כן, ניתן לקבוע כי במועד תחילתו של ההליך הקודם, החברה הייתה במצב של חדלות פירעון מהותי, הגם שטרם ניתן בעניינה צו לפתיחת הליכים, ומצבה זה היה בידיעת בל"ל.

הואיל והבקשה להסדר לפי חלק י' לחוק מלמדת כי על פניו מדובר בחברה שאינה יכולה לפרוע את חובותיה, לפחות באותה נקודת זמן – עסקינן במצב של "חדלות פירעון", ובמצב דברים זה ההתייחסות לחברה, כבר באותו שלב, היינו: בעת הגשת הבקשה לגיבוש הסדר ללא צו פתיחת הליכים לפי חלק י' לחוק, צריכה להיות כאל חברה חדלת פירעון, על כל המשתמע מכך לעניין עקרונות הבסיס שצריכים להיות מובאים בחשבון, ובראשם עיקרון השוויון בין הנושים.

במובן זה ובזיקה למובא לעיל בפרק הקודם, עצם הגשת הבקשה להסדר לפי חלק י' היא "אירוע מכונן", המצדיק בחינת טובתם של כלל הנושים במסגרת הליך קולקטיבי אחד.

3.סמכות בית המשפט ליתן צווים זמניים במסגרת בקשות המוגשות לפי חלק י' לחוק

חלק י' לחוק אינו כולל הוראות המקנות לבית המשפט סמכות ישירה ומפורשת ליתן סעדים זמניים. ואולם, לטעמי, סמכות זו קיימת הן מכוח סמכותו הטבועה של בית המשפט לפי חוק בתי המשפט והן מכוח הוראות תקנות סדר הדין האזרחי.

סעיף 75 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], תשמ"ד-1984, אשר כותרתו "סמכות כללית לתת סעד", קובע כלהלן:

"כל בית משפט הדן בעניין אזרחי מוסמך לתת פסק דין הצהרתי, צו עשה, צו לא תעשה, צו ביצוע בעין וכל סעד אחר, ככל שיראה לנכון בנסיבות שלפניו".

יוצא אפוא שבית המשפט מוסמך לתת כל סעד ככל שיראה לנכון בנסיבות התיק שלפניו, ככל שהסעד משרת את תכלית ההליך ותורם לתוצאה צודקת ונכונה יותר, לכל הנוגעים בדבר.

תקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984 חלות על הליכי חדלות פירעון, בהיותו עניין אזרחי במהותו. לא ניתן גם להתעלם מהעובדה שהחוק עצמו מפנה, בהקשרים שונים לתקנות סדר הדין האזרחי.

תקנה 244 לתקנות סדר הדין האזרחי קובעת כי אם בית המשפט נוכח שהשהייה הכרוכה בדיון בדרך הרגילה עלולה לגרום נזק שאין לו תקנה או נזק חמור, רשאי הוא ליתן צו על פי צד אחד, עם הוראות כפי שיראה לנכון. בסעיף קטן (ב) לאותה תקנה צוין כי בעל דין שנפגע על ידי אותו צו, רשאי לבקש את ביטולו.

המסקנה המתחייבת היא שהעדר סעיף ספציפי בחלק י' לחוק, המסמיך את בית המשפט ליתן סעדים זמניים בהליך מעין זה, אינה שוללת את סמכותו הטבועה והכללית ליתן סעדים זמניים, שנועדו לשרת את מטרת ההליך ולמנוע נזק שאינו בר תקנה או נזק חמור.

הדברים מקבלים משנה תוקף מקום שבית המשפט משוכנע כי היעדרם של אותם צווים יביא כמעט בוודאות לנזקים חמורים לחלק מהנושים, אם לא לכולם. בנסיבות אלה, חובתו של בית המשפט לפעול בדרך הראויה להגנה על זכויות כלל המשתתפים בהליך, לרבות הנושים, ולהשתמש בסמכותו הטבועה ליתן צווים זמניים לשימור אותן זכויות, שאם לא כך – ידון ההליך לכישלון מתחילתו.

ניטול לדוגמה את המקרה שלפנינו. אילולא מתן צווי עיכוב ההליכים ואיסור הדיספוזיציה, ניתן בהחלט להניח שהנושים המובטחים היו פועלים באופן מהיר כדי לממש את הנכסים המשועבדים ולגבות את חובותיהם. דבר זה היה מביא בהכרח לחיסול הפעילות העסקית של התאגיד במסגרת הליכים פרטניים, להבדיל מהליך קולקטיבי, שלכל הדעות הוא הליך נכון וצודק יותר.

אם ננקוט בגישה שלפיה בנסיבות שבהן מוגשת בקשה לפי חלק י' – לא ניתן לחברה ולערבים לחובותיה ליהנות מההגנות שבצווים הזמניים – שכרנו בהפסדנו.

הצווים הזמניים נועדו לשמר את המצב הקיים בחברה ולמנוע נזק נוסף לנושים ולתאגיד על הנזק הקיים. שלילת סמכותו של בית המשפט להעניק צווים זמניים מקום בו הבחירה בהליך לפי חלק י' הייתה מלכתחילה בידי החברה, אינה צודקת, משום שבאופן זה, אנו מאפשרים לחברה לגרום נזקים נוספים לנושיה, מבלי שניתן להגן עליהם, דבר החותר תחת עצם מהותו של ההליך הקולקטיבי.

מדובר, אפוא, בהכרח בל יגונה, אשר אין מנוס אלא להתיר אותו במקרים הראויים, ובכל מקרה לא לתקופות ממושכות מדי, כדי שניתן יהיה לבדוק אם אפשרות ההגעה להסדר ללא צו פתיחת הליכים היא מעשית ועדיפה, או שמא אין מנוס אלא לפנות לאפיק של צו פתיחת הליכים.

ודוק: הסמכות היא של בית המשפט וחזקה כי תופעל במקרים המתאימים בלבד, מקום בו ניתן להסיק מעצם הבקשה כי החברה מצויה בחדלות פירעון כבר באותו שלב, וכי אי מתן הצווים הזמניים יביא לנזקים נוספים שאינם ברי תיקון בדיעבד.

במילים אחרות: אם ננקוט בגישה שלפיה בית המשפט אינו מוסמך ליתן צווים זמניים לחברה שבעניינה הוגשה בקשה לפי חלק י' לחוק ואשר על פני הדברים היא מצויה במצב של חדלות פירעון, משמעות הדבר היא כי נושים חזקים של אותה חברה יעוטו על משאביה ונכסיה, המדוללים ממילא, יפגעו בנושים אחרים, שלא נקטו הליכי גבייה עצמאיים, ויחסלו למעשה כל סיכוי לשקם את החברה, תוך פגיעה בנושים חלשים. הליכי גבייה עצמאיים מעין אלה, עלולים ליצור העדפות נושים, לפגוע בקולקטיביות של ההליך, ולמעשה, לסכל את הסדר הנושים כולו, בעודו באיבו. לפיכך, מקום בו חברה מסוימת מצויה בחדלות פירעון, לבית המשפט סמכות להעמיד לנגד עיניו את עיקרון היסוד של שוויון בין נושים, גם אם לא הוגשה בקשה פורמלית למתן צו לפתיחת הליכים, ולהעניק סעדים זמניים בעניינה של החברה, כדי לשמר מקסימום נכסים, כספים וזכויות, ולא לאפשר חיסולה כבר בתחילת הדרך, תוך סיכול מטרת ההליך מראשיתו, ותוך העדפת נושים מסוימים על פני אחרים.

לעניין גישה התומכת בעמדה שלפיה ניתן להורות על שילוב סעד זמני לעיכוב הליכים נגד החברה בבקשה להסדר חוב שלא במסגרת צו לפתיחת הליכים ראו נייר העמדה של עידו באום ואהוד גינדס, "התמודדות עם חדלות פירעון ושיקום כלכלי של תאגידים בעקבות משבר הקורונה: השינויים הנדרשים", מרכז חת לחקר התחרות והרגולציה, המכללה למנהל (מאי 2020), עמ' 12 פרק 3: "ברם אין מניעה, לטעמנו, שהגנה כזאת תינתן – בקלות יחסית – כסעד זמני לפי תקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984. במקרים כאלה, כאשר ניתן לקבוע כי מאזן הנוחות נוטה לטובת הגנה על התאגיד, שמקדם הליך שיקום והסדר עם נושיו על רקע משבר הקורונה, יש הצדקה למתן סעד זמני כזה שיחסום הליכים פרטניים של נושה כזה או אחר שיפגע ביכולת להשיא את הערך לכלל הנושים. הכלי הדיוני הוא "צו חוסם" האוסר על נקיטת הליכים ללא אישור מוקדם של בית המשפט שדן בהליך הסדר הנושים של החברה...".

לא נעלמה מעיני עמדתו השונה של כב' הנשיא אורנשטיין בהליך אחר שנדון לפניו לא מכבר (חדל"ת (מחוזי תל אביב-יפו) 42336-05-20 וו.אס.אי וול סטריט ישראל בע"מ נ' הממונה על הליכי חדלות פירעון ושיקום כלכלי-מחוז מרכז (26.05.2020)). באותו עניין קבע כב' הנשיא אורנשטיין כי בבקשה לפי חלק י' לחוק, אין לבית המשפט סמכות ליתן סעדים זמניים. דעתי, כאמור, שונה מדעתו, מהטעמים והנימוקים שפורטו לעיל.

בהקשר זה, ניתן למצוא פסיקה לכאן ולכאן.

לדידי מקום שהמחוקק בחלק י' של החוק קבע כי כל תאגיד יכול ליזום הליך של הסדר חוב, ללא צו פתיחת הליכים, שומה על בית המשפט לבחון כל מקרה לגופו, ומקום שהוא סבור כי החברה נמצאת במצב של חדלות פירעון, והעדר צווים זמניים עלול לגרום נזק נוסף לנושים, כולם או חלקם – יהא זה נכון וראוי כי יעניק סעדים זמניים מכוח סמכותו הטבועה, על מנת לשרת את תכלית ההליך ולהשמיט מידי החברה את היכולת לגרום נזקים נוספים.

עד כאן לענייני מהות. ואולם חשוב לציין, בפן הפרוצדורלי, כי במקרה שלפנינו – וכך גם ציינתי בהחלטות קודמות – היה על החברה להגיש בקשה נפרדת לסעדים זמניים, ולא לכרוך את הסעד הזמני והסעד העיקרי, כמקשה אחת, בבקשה העיקרית הפותחת את ההליך. לפיכך מן הראוי שבבקשות עתידיות, תיערך אבחנה ברורה בין הבקשה העיקרית המוגשת לפי חלק י' לבין בקשות נפרדות לסעדים זמניים, לפי תקנות סדר הדין האזרחי, ככל שנדרשת הגשתן.

מכל מקום, במקרה שלפנינו, וזאת חשוב להדגיש, הפכה ההחלטה להעניק סעדים זמניים חלוטה ואיש, לרבות בל"ל, לא ערער עליה או ביקש לבטלה, לפי הוראות תקנות סדר הדין האזרחי, וגם לכך יש ליתן את המשמעות המתבקשת בנסיבות העניין.

4.גביית כספים מתוך חשבון הבנק של החברה בהינתן לשון צו עיכוב ההליכים וצו איסור הדיספוזיציה ועל רקע תכלית החוק

השאלה העומדת להכרעה במקרה זה היא האם, נוכח לשון צו עיכוב ההליכים וצו איסור הדיספוזיציה, רשאי היה בל"ל לגבות את כספי החברה שהופקדו בחשבון, על חשבון חוב החברה כלפיו. אקדים אחרית לראשית ואבהיר כבר עתה כי לדידי, התשובה לשאלה זו צריכה להיות שלילית.

מלשונו הברורה של צו עיכוב ההליכים שניתן ביום 24.3.20 עולה כי "יעוכבו כל הליכים משפטיים והליכי גביה המתנהלים נגד החברה והערבים לחובותיה... אלא אם ניתנה לכך רשות מראש של בית משפט זה". על פי פשוטם של דברים, אין אפשרות לנקוט בכל אמצעי לגביית כספים מהחברה, אלא אם ניתנה לכך רשות מראש של בית המשפט של חדלות הפירעון. בנסיבות אלה, על פי לשונו הברורה של צו עיכוב ההליכים, לא רשאי היה בל"ל לגבות את כספי החברה שהופקדו בחשבונה המתנהל אצלו, על חשבון חוב החברה כלפיו.

הבנק מבקש לקרוא את המונח "הליכי גביה" על רקע הגדרת המונח "הליך גבייה" בסעיף 4 לחוק (סעיף ההגדרות), שם צוין כי מדובר ב"הליך לפי חוק ההוצאה לפועל, לפי חוק המרכז לגביית קנסות, אגרות והוצאות, התשנ"ה-1995, לפי פקודת המסים (גבייה), או לפי חוק אחר המקנה סמכויות גבייה מקבילות לסמכויות המוקנות בהליכים אלה".

אלא שמתן פרשנות כה מצמצמת לצו עיכוב ההליכים, חוטאת להצדקה העומדת בבסיס הצו. תכליתו של צו עיכוב ההליכים הייתה לשמר את מצבת נכסי החברה, משום היותה במצב של חדלות פירעון, לצורך קיום כלל "הצדק החלוקתי". בנסיבות אלה, הליכי הגבייה בהקשר של הצו כוללים כל גבייה של חוב של החברה, בין אם בהליך גבייה כהגדרתו בחוק, ובין אם בגבייה בדרך אחרת.

יצוין כי בתשובה לשאלת בית המשפט הבהיר ב"כ בל"ל כי מיום הגשת הבקשה בהליך הקודם ועד היום, לא נתן בל"ל לחברה אשראי נוסף על האשראים שהיו ערב הגשת הבקשה הקודמת, כך שגביית הכספים מושא הבקשה יש בה משום סילוק חוב עבר של בל"ל, על אף היות החברה חדלת פירעון.

תשומת הלב לכך שצו עיכוב ההליכים בוטל אמנם בפסק הדין מיום 20.4.20, אלא שפעולות הבנק מושא הבקשה בוצעו קודם לכן, עוד בתחילת החודש, כשצו עיכוב ההליכים עדיין היה תלוי ועומד ובניגוד לאותו צו.

גם צו איסור הדיספוזיציה שניתן ביום 25.3.20 תומך במסקנה דלעיל. במסגרת אותו צו נקבע כי חל איסור על החברה להעביר נכסיה וזכויותיה, בכל דרך, לצד ג' כלשהו. משמעות הדברים היא כי החברה לא רשאית להעביר כספים שלה לנושה זה או אחר, וממילא שצד ג', יהא זה בנק או כל נושה אחר, לא זכאי לקבל אותם כספים.

הבנק טוען כי במסגרת החלטה זו סויג צו איסור הדיספוזיציה, במובן זה שהעברת נכסי החברה וזכויותיה אינה אסורה מקום בו מדובר ב"העברת מלאי וכסף במסגרת פעילותה והתנהלותה השוטפת של החברה", אלא שברור מנוסח הצו כי הפעילות וההתנהלות השוטפת היא של החברה ולא של הבנק. משמעות הדברים היא שאם לצורך הפעילות השוטפת הייתה החברה צריכה לשלם עבור סחורה או חומרי גלם כדי להמשיך את הפעילות העסקית, הרי זו "פעילות שוטפת". בנסיבות אלה, גביית כספי החברה על חשבון חוב עבר, הגם שמדובר בפעילות שוטפת של הבנק, אינה פעילות שוטפת של החברה.

יוצא שגביית כספי החברה לסילוק חוב עבר – יש בה משום העברת כספים וזכויות של החברה בניגוד לצו איסור הדיספוזיציה.

אמור מעתה: בל"ל שם ידו על כספי החברה, שהגיעו לחשבונה, רק מהטעם הפשוט כי אותו חשבון התנהל אצלו ושעה שאותם כספים הם למעשה רכוש של החברה והיו צריכים לשרת את עיקרון השוויון בין הנושים, משום שהחברה – כבר אז – הייתה במצב של חדלות פירעון. מעשה זה הוא בבחינת "עשיית דין עצמי" של הבנק, שאין לו כל הצדקה והוא מהווה, על פני הדברים, פגיעה בעיקרון הצדק החלוקתי ובעקרונות היסוד העומדים בבסיס דיני חדלות הפירעון, וכן סותר החלטות שיפוטיות חלוטות שניתנו בנדון.

לדעתי, במקרה דנא יש להחיל את עיקרון השוויון החלוקתי בין הנושים באותה קבוצה, גם לתקופה בה עמד על כנו ההליך הקודם, שהוגש לפי פרק י' לחוק, שאם לא כך – נמצא עצמנו מגיעים לתוצאה מעוותת, הפוגעת ביסודות משטר חדלות הפירעון והצדק החלוקתי, שעה שבל"ל יזכה במלוא הסכום, ואילו בנק אחר, הממוקם מבחינת מעמדו כנושה באותו מעמד כמו בל"ל, יצא בידיים ריקות, וזאת רק משום שחשבון החברה נוהל, במקרה, אצל בל"ל. תוצאה זו הינה בעליל תוצאה שרירותית ובלתי ראויה אשר אינה מיישמת את העקרונות שההליך נועד ליישם.

5.ביטול פעולה המקנה עדיפות לנושים מכוח סעיף 219 לחוק

בנוסף לאמור לעיל, סעיף 219(א)(1) ו- (2) לחוק, המצוי בסימן ב' של פרק ב' בחלק ד' לחוק, ואשר עניינו "ביטול פעולה המקנה עדיפות לנושים" קובע בזו הלשון:

219.(א)(1)בית המשפט רשאי להורות על ביטול פעולה שהביאה לפירעון חוב לנושה או לקידומו בסדר הפירעון, ושנעשתה לפני מתן צו לפתיחת הליכים, לרבות פעולה שנעשתה במסגרת הליך גבייה ולרבות העברת בעלות בנכס או שעבוד נכס, בהתקיים כל אלה (בסימן זה – פעולה המקנה עדיפות לנושה):

(א)מועד ביצוע הפעולה חל בתקופה שתחילתה שלושה חודשים לפני מועד הגשת הבקשה לצו לפתיחת הליכים, ולגבי נושה שהוא קרוב של החייב – שנה לפני המועד האמור;

(ב)במועד ביצוע הפעולה היה החייב בחדלות פירעון;

(ג)בשל הפעולה ייפרע לאותו נושה חלק גדול יותר מהחוב לעומת החלק שהיה נפרע לו במסגרת הליכי חדלות הפירעון לפי סדר הפירעון;

(2)לעניין סעיף זה, חזקה על החייב שהיה בחדלות פירעון בתקופה האמורה בפסקה (1)(א), אלא אם כן הוכח אחרת.

ממקרא סעיף 219(א)(1) לחוק עולה כי מתקיימים בענייננו שלושת התנאים לתחולת הסעיף: ראשית, הפעולה בוצעה בתוך שלושת החודשים שלפני מתן הצו לפתיחת הליכים (על כך למעשה אין מחלוקת מקום בו הפעולה הראשונה מאלה הנטענות בבקשה בוצעה ביום 2.4.20); שנית, במועד ביצוע הפעולה הייתה החברה בחדלות פירעון. גם בעניין זה אין מחלוקת לאור המפורט לעיל; ושלישית, בשל הפעולה נפרע לבל"ל חלק גדול יותר מהחוב, בהשוואה לחלק שהיה נפרע לו בהליך אילולא אותם כספים שגבה.

יצוין כי במקרה שלפנינו, חלה חזקת חדלות הפירעון הקבועה בסעיף קטן (2), המצוטט לעיל, משום שגביית הכספים על ידי בל"ל נעשתה בתקופת שלושת החודשים שקדמו להגשת הבקשה למתן צו לפתיחת הליכים.

השאלה היחידה שעמדה במרכז המחלוקת בין הצדדים בהקשר זה עניינה בשאלת תחולתו של החריג בסעיף 219(ב) לחוק, שעניינו "ביצוע הפעולה היה במהלך העסקים הרגיל של החייב והחוב שנפרע בשל הפעולה נוצר במהלך העסקים הרגיל של החייב". חריג זה, אם אכן מתקיים, לא יביא לביטול פעולת ההעדפה, ועל כך נסמך הבנק בטיעוניו.

בהקשר זה, ברור כי מהלך העסקים הרגיל צריך להיבחן מנקודת מבטה של החברה ולא של הבנק. במקרה שלפנינו עסקינן, כזכור, בכספים ששולמו לחברה בגין החזרי מע"מ ותקבולים מסליקת כרטיסי אשראי. העברת הכספים ממע"מ ומחברות האשראי לבנק טומנת בחובה, למעשה, שתי פעולות נפרדות: הפעולה הראשונה היא העברת הכספים לחברה; והפעולה השנייה היא העברת הכספים מהחברה לבל"ל. הפעולה השנייה היא הפעולה הרלוונטית לענייננו, וזו – לא רק שנוגדת את צווי עיכוב ההליכים ואיסור הדיספוזיציה, אלא מהווה פירעון חוב לנושה ספציפי, במסגרת פעולה שאינה יכולה להיחשב כחלק מהפעילות במהלך העסקים הרגיל של החברה.

יודגש שהחברה לא הייתה רשאית להעביר את אותם כספים לבל"ל או לנושה אחר, משמדובר בכספים שלאור הצווים שניתנו היו אמורים לשמש את הסדר החוב, דהיינו: סילוק כלל החובות לכלל הנושים.

לעניין הטענה כי לטובת הבנק שעבוד שוטף הרשום על כלל נכסי החברה, מכוחו הוא זכאי לקבלת הכספים, ככל שלא ניתנת לו הגנה הולמת, הרי שעל בל"ל לפנות לנאמן, שיבחן את הסוגיה ויציע פתרון הולם. בהעדר פתרון שכזה, יהא על בל"ל לפנות בבקשה מתאימה לבית המשפט לפי סעיף 245 לחוק, במסגרתה יעתור להעביר אליו את הכספים בצו שיפוטי.

סוף דבר:

על יסוד כל המוסבר לעיל, אני נעתר לבקשת הנאמן ומורה לבל"ל לשלם לקופת ההפעלה, תוך 7 ימים מהיום, סך של 637,853 ₪.

כמו כן אני מורה לבל"ל להעביר לידי הנאמן את פירוט התנועות בחשבון החברה מתחילת שנה זו, כמבוקש, ככל שהבנק לא העבירם לידי הנאמן עד כה.

לאור התוצאה שאליה הגעתי ולפחות בשלב זה, אין בכוונתי לדון בעתירה נוספת שהועלתה על ידי הנאמן בבקשתו, להורות לבנק להעביר כספים לצורך מימון הוצאות ההפעלה של החברה.

בשל השאלות הנכבדות שהתעוררו בהחלטה זו, ובהעדר הלכה מחייבת וברורה בנדון, אינני מוצא לפסוק הוצאות וכל צד יישא בהוצאותיו.

ניתנה היום, י"ג סיוון תש"פ, 05 יוני 2020, בהעדר הצדדים.