היעדר מודעות לפרטי האירוע עקב שכרות, אינו מקים הגנת טעות

השופט י' עמית:

           אם יש את נפשך לדעת הסכנות הטמונות בשתיית אלכוהול לשכרה, לך לתוצאה הטראגית בתיק זה ומצא את התשובה.

           ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כבוד השופט ד"ר ע' מודריק) מיום 10.6.08 בת"פ 40065/06, לפיו הורשעה המערערת בעבירה של הריגה לפי סעיף 298 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין) ונגזרו עליה 4.5 שנות מאסר בפועל.

כתב האישום

1.        המערערת עבדה בחברת שמירה ואבטחה כמאבטחת בסניף חברת "סלקום" בראשון לציון. במסגרת עבודתה הוכשרה המערערת לתפקידה, קיבלה רישיון לנשיאת אקדח, ערכה אימוני מטווח וקיבלה הדרכה בתפעול האקדח ובהוראות הבטיחות לנשיאת אקדח ולהפעלתו.

           ביום 23.2.06 ביצעה המערערת מטווח, ולאחר סיום יום עבודתה, הגיעה סמוך לשעה 20:00 למסעדה בדרום תל אביב לחגוג מסיבת יום הולדת של אחד מידידיה. המערערת נשאה עמה בתיקה אקדח ובו מחסנית עם 12 כדורים במצב "הכנס" (להלן: האקדח). בתום המסיבה, סמוך לשעה 01:30, ולאחר שהנוכחים היטיבו ליבם בשתיית אלכוהול, יצאו המערערת וחבריה אל מחוץ למסעדה והתגודדו על המדרכה בסמוך. בין המערערת לבין יעקב פרדז'ב, חבר של בת דודתה (להלן: המנוח), התפתחה שיחה אודות האקדח שברשותה. כדי להוכיח למנוח כי ברשותה אקדח והיא יודעת להשתמש בו, הוציאה המערערת את האקדח מתיקה, דרכה אותו, קירבה אותו לעבר ראשו של המנוח עד כדי נגיעה במצחו, לחצה על ההדק וירתה כדור אחד לעבר ראשו של המנוח, ומיד לאחר מכן ירתה כדור נוסף לעבר המדרכה. הכדור הראשון שנורה חדר למצחו של המנוח וגרם מיד למותו.

פסק דינו של בית משפט קמא

2.        רוב העובדות המתוארות בכתב האישום לא היו שנויות במחלוקת, והמחלוקת במישור העובדתי התמקדה בשאלות הבאות: עד כמה המערערת היתה שתויה ובשל כך לא היתה מודעת לנסיבות ביצוע העבירה; האם אחד מהמשתתפים במסיבה הזהיר את המערערת עובר לירי להוריד את האקדח; ועד כמה קנה האקדח היה קרוב למצחו של המנוח.

3.        מידת השכרות של המערערת: בית משפט קמא מצא כי המשתתפים במסיבה, כעשרה אנשים צעירים בשנות העשרים לחייהם, שתו כמות נכבדה של משקאות אלכוהוליים, וגם המערערת לגמה כמות לא מבוטלת של וודקה. חלק מעדי הראיה הגדירו את המערערת כשיכורה ואפילו מאוד שיכורה, והמערערת עצמה אמרה בעדותה בבית המשפט כי הייתה "מסטולית". מנגד, השוטרים שהגיעו למקום מיד לאחר האירוע אמנם כתבו כי מהמערערת נדף ריח אלכוהול, אך לא התרשמו כי הדבר מנע ממנה למסור במדוייק את פרטי האירוע, לרבות מספר הכדורים שנורו, מספר הכדורים במחסנית ותיאור עובדתי מפורט של מה שאירע. החוקר שגבה את הודעתה הראשונה של המערערת התרשם כי אינה שיכורה וכך גם התרשם החוקר שליווה אותה בעת השיחזור.

           על בסיס הראיות שהובאו בפניו, קבע בית משפט קמא כי ברי שהמערערת שתתה כמות לא מבוטלת של וודקה, וכי לא ניתן לשלול שהאלכוהול "יצר מידה מסויימת של קהות חושים" אצל המערערת, שהתבטאה בכך ששכחה או לא זכרה כי לא פרקה את האקדח בתום יום העבודה. הדבר גם מתחייב מהגיונם של דברים, באשר לא נטען כי המערערת חפצה במותו של המנוח. נהפוך הוא, היה ברור כי המערערת לא חפצה בכך.

4.        אזהרת המערערת עובר לאירוע: בפסק הדין נקבע כי אחד המשתתפים במסיבה בשם דניס, הבחין במערערת שעה ששלפה את האקדח והצמידה אותו למצחו של המנוח, הוא מיהר לעברה וביקש שתוריד את האקדח ותכניס אותו לתיק. המערערת לא זכרה את פנייתו של דניס, שגם הוא הכחיש את הדברים בעדותו בבית משפט. בית משפט קמא לא נתן אמון בעדות המערערת ובעדותו של דניס בנקודה זו, וכן דחה את גירסתם, כביכול לחצה המערערת על תפס המחסנית בסמוך לפני הירי.

5.        מידת הקירבה של קנה האקדח אל ראש המנוח: לאחר שבחן את הראיות שהונחו בפניו, בית משפט קמא היה נכון לקבוע, מחמת הספק, כי בין קנה האקדח לבין מצחו של המנוח היה מרחק של מטר עד מטר וחצי.

6.        וכך סיכם בית משפט קמא את הממצאים העובדתיים דלעיל:

"סיכומו הקצר של פרק הברור העובדתי הוא שהנאשמת הייתה מודעת לכל הפעולות הכרוכות בירי שביצעה לעבר ראשו של המנוח, זולת, ככל הנראה, לכך שנשקה היה טעון במחסנית ובה כדורים. על פי הספק עלי להניח שחוסר המודעות לנסיבה האמורה היה תוצאה של "קהות חושים" בשל שתיית כמות ניכרת של וודקה.

עובר לירי פנה דניס אל הנאשמת וביקש ממנה להוריד או להחזיר את האקדח למקומו. היא לא הגיבה באופן ישיר לפניה וביצעה את הירי. הנאשמת לא ביצעה כל פעולה מקדימה לבירור מצב המחסנית באקדח או להוצאת המחסנית מן האקדח (גם לא פעולה בלתי יעילה של ניסיון לחיצה על תפס המחסנית).

בעת הירי עמדה הנאשמת במרחק של מטר עד מטר וחצי מן המנוח, הושיטה את ידיה האוחזות באקדח אל עבר מצחו של המנוח, דרכה את הנשק וביצעה את פעולת הירי".

           בהמשך דחה בית המשפט את טענת הסניגור כי מאחר שהמערערת היתה במצב של שכרות, היא טעתה במצב הדברים וסברה כי אין מחסנית באקדח ולכן אין להרשיעה בהריגה אלא בעבירה של גרם מוות ברשלנות.

           משנדחתה הטענה של טעות במצב הדברים, קבע בית משפט קמא כי פועלה של המערערת שגרם להריגת המנוח התאפיין ב"מחשבה פלילית" על פי החלופה של קלות דעת בסעיף 20(א)(2)(ב) לחוק העונשין.