הכניס את הקניות בחניון הסופר ונפגע על ידי רכב – האם תאונת דרכים?

כללי

הצדדים, האירוע, ההליך וגדר המחלוקת:

1.התובע- מר פלוני, נפגע בתאונת הדרכים נשוא התביעה מיום 1/7/10 (להלן: "התאונה").

לפני תביעתו לפיצוי בגין נזקי גוף עקב התאונה, שהוגשה מכוח חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים התשל"ה – 1975 (להלן: "החוק").

אין חולק בין הצדדים באשר לנסיבות התאונה, כפי שתפורטנה להלן ובקליפת אגוז, על יסוד הראיות שהובאו והעדויות שנשמעו:

ביום 1.7.2010 התובע עמד עם בת זוגו (הנתבעת 3) בחניון של סניף סופרמרקט בחולון, שם ערך קניות, מחוץ לרכבה מ.ר 9226517 של הנ"ל , שהיה אותה עת מבוטח בביטוח חובה אצל הנתבעת 4 (להלן: "הרכב מבוטח נתבעת 4 "). השניים החלו להכניס מצרכים מתוך עגלת הקניות לתא המטען, בעוד הרכב כבוי ועומד. לפתע- רכב אחר, מ.ר 6726862 שהיה נהוג על ידי הנתבעת 1 ומבוטח בביטוח חובה אצל הנתבעת 2 (להלן: "הרכב מבוטח נתבעת 2 " ). רכב שני זה- נסע לאחור, פגע בעגלת הקניות אשר פגעה בתובע והדפה אותו אל עבר הרכב מבוטח הנתבעת 4 . כנגד הנתבעת 1 הוגש כתב אישום בגין התאונה, היא הורשעה על סמך הודאתה ודינה נגזר במסגרתו.

אין חולק בדבר קיומו של כיסוי ביטוחי לרכבים הנ"ל, כל אחד אצל המבטחת הרלבנטית, כמפורט לעיל.

עוד אין חולק בין הצדדים כי התאונה מהווה "תאונת דרכים" כהגדרתה בחוק וכי התובע זכאי לפיצוי בגינה.

יריעת המחלוקת נוגעת לשאלה האם התובע, אשר הכניס קניות לתא המטען של רכב מבוטח הנתבעת 4, מוחזק כמי שהחל את השימוש בו- שאז יש להטיל את החבות לפיצוי על הנתבעות 3, 4 או האם הוא נחשב כ"הולך רגל" אותה עת, שנפגע ע"י הרכב מבוטח הנתבעת 2- שאז יש להטיל עליהן את החובה לפצותו בהליך זה.

התובעים חלוקים גם בשאלת שיעור הנזק וגובה הפיצוי המגיע לתובע.

טענות הצדדים- בקליפת אגוז

2.התובע, למעשה, זכאי לפיצוי בכל אחת מהאפשרויות ולכן- למרות שצידד בעמדת הנתבעות 3,4, הגיש את תביעתו כנגד מבטחות שני הרכבים, לחלופין. עיקר סיכומיו התמקדו בשאלת שיעור הנזק והפיצוי המגיע לו.

הנתבעות 1,2 מצד אחד והנתבעות 3,4 מצד שני- אוחזות כל אחת בקצה המקל של העמדה הנוחה לה.

לשיטת הנתבעות 1, 2 - המדובר בתאונה שארעה עת עשה התובע "שימוש" ברכב מבוטח הנתבעת 4 בגדר החוק, ועל הכיסוי הביטוחי לתאונה צריך שינתן לתובע על ידה. לשיטתן- הימצאות התובע מחוץ לרכב היתה קשורה בטבורה לשימוש בו, הואיל והיא נועדה לאפשר את תחילת הנסיעה. מנגד- טוענות הנתבעות 3, 4 כי הפעולה שביצע התובע בעת אירוע התאונה - הנחת שקיות מצרכים בתא המטען של רכב מבוטח הנתבעת 4, אינה מהווה "שימוש" בו, וכי לא נעשתה "למטרות תחבורה". מוסיפות הן וטוענות, כי לאור תיקון 8 לחוק, שקבע רשימה סגורה של שימושים, צומצמה ההלכה שהרחיבה את ההגדרה הבסיסית של "תאונת דרכים", באופן שהאבחנה בין "שימוש עיקרי" לבין "שימוש לוואי" שנועדה להרחיב את הגדרת "השימוש ברכב" בוטלה. כך למשל, סריקה ביטחונית הקודמת לנסיעה, לא הוכרה כ"שימוש לוואי" לנסיעה, ראו ברע"א 9084/05 אגד נ' ינטל (29.10.07 – פורסם בנבו) (להלן: "פרשת ינטל"). עוד טוענות הן כי פעולה של העמסת שקיות מצרכים לתוך תא המטען של רכב אינה יכולה להיחשב כ"שימוש"' כהגדרתו בחוק, באשר היא נכללת בחזקה הממעטת של 'טעינה ופריקה' הקבועה בו, ומוצאת מתחולתו.

כל אחת מקבוצות הנתבעות הפנתה לפסיקה שיש בה, לשיטתה, כדי לתמוך בעמדתה.

שאלת החבות- דיון והכרעה

3.המסגרת הנורמטיבית 

(הערה: ההדגשות להלן, כשלא צוין שהן מופיעות במקור, הינן שלי, ר.ש)

'תאונת דרכים' מוגדרת בסעיף 1 לחוק כהאי לישנא:

"תאונת דרכים" – מאורע שבו נגרם לאדם נזק גוף עקב שימוש ברכב מנועי למטרות תחבורה";

בהגדרת המשנה לדיבור 'שימוש ברכב מנועי', נקבע כדלקמן:

"שימוש ברכב מנועי – נסיעה ברכב, כניסה לתוכו או ירידה ממנו, החנייתו, דחיפתו או גרירתו, טיפול-דרך או תיקון-דרך ברכב, שנעשה בידי המשתמש בו או בידי אדם אחר שלא במסגרת עבודתו, לרבות הידרדרות או התהפכות של הרכב או התנתקות או נפילה של חלק מהרכב או מטענו תוך כדי נסיעה וכן הינתקות או נפילה כאמור מרכב עומד או חונה, שלא תוך כדי טיפולו של אדם ברכב במסגרת עבודתו ולמעט טעינתו של מטען או פריקתו, כשהרכב עומד" .

הגדרה זו עוגנה בתיקון 8 לחוק (חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים (תיקון מס' 8), התשנ"א-1990) (להלן: "תיקון 8" ) אשר אימץ למעשה את המבחן התחבורתי, העדיפו על פני המבחן הייעודי ונועד "להשיב עטרת המבחן התחבורתי ליושנה " (ראו בספרו של המשנה לנשיאה בדימ' כב' השופט א. ריבלין "תאונת הדרכים- תחולת החוק סדרי דין וחישוב הפיצויים", מהדורה רביעית, בעמ' 106 105). בפס"ד המנחה - רע"א 8061/95 יצחק עוזר נ' אררט חברה לביטוח, פד"י נ(3) 532, 552

(1996) (להלן: "פרשת עוזר") קבע בית המשפט העליון, מפי כב' הנשיא א' ברק, את הדרך לבדיקת נסיבות כל מקרה לגופו לצורך יישום ההגדרה של "תאונת דרכים" שבסעיף 1 לחוק הפלת"ד לאחר תיקון 8, דרך המצריכה בדיקה בשלושה שלבים:

בשלב הראשון על השופט לקבוע אם המאורע שלפניו נופל לגדרה של ההגדרה הבסיסית של "תאונת דרכים". במסגרת זו עליו לבחון גם אם היה במאורע שלפניו "שימוש" ואם המאורע נגרם על-ידי "רכב". מונחים אלה מבחינה עניינית מהווים חלק מההגדרה הבסיסית עצמה על השופט לבחון את קיומם של ההגדרה הבסיסית: (א) מאורע; (ב) נזק גוף; (ג) עקב; (ד) שימוש; (ה) רכב מנועי; (ו) למטרות תחבורה. הנטל בשלב זה מוטל על הטוען לקיומה של תאונת דרכים. אם אחד מהמרכיבים הללו אינו מתקיים – ואין נפקא מינה מהו המרכיב שאינו מתקיים – משמע שהמקרה אינו נופל בגדר ההגדרה הבסיסית, ובמצב דברים זה, על השופט לעבור לשלב השני של ההליך הפרשני.

הדיבור "עקב" הוא בעל אופי "סיבתי". המבחן הסיבתי הטמון בדיבור זה הוא מבחן כפול: מבחן סיבתי-עובדתי ומבחן סיבתי-משפטי.

המבחן הסיבתי-עובדתי מתמצה לרוב ב'סיבה-בלעדיה- אין'.

המבחן הסיבתי-משפטי הוא מבחן של סיכון. נזק נגרם "עקב" שימוש ברכב מנועי, אם הנזק הוא בתחום הסיכון שהשימוש (העיקרי או המשני) ברכב יוצר. לעומת זאת, נזק הנגרם בתוך רכב ושהרכב משמש רק זירה לאירוע, למשל- ארוע לבבי שהתרחש לנהג או לנוסע במהלך הנסיעה - בלא כל קשר לסיכון שהשימוש העיקרי או המשני יוצר, אינו נזק הנגרם "עקב", השימוש ברכב.

כאשר יש לתן לחוק פירוש מאוזן באופן שנזקים הנגרמים בשל סיכונים הנוצרים ע"י השימוש בכלי הרכב לייעודו הטבעי והרגיל יוטלו בדרך של פיזור הנזק על כלל המשתמשים.

בשלב השני של ההליך הפרשני על השופט לבחון אם המקרה שלפניו נופל לגדר אחת החזקות החלוטות המרבות.

בשלב השלישי של ההליך הפרשני, על השופט לבחון אם על המקרה שלפניו לא חלה החזקה החלוטה הממעטת.

עובר לתיקון 8, דינם של השימוש העיקרי ושימושי הלוואי היה אחד, והם נבחנו על פי ייעודו הרגיל והטבעי של הרכב אולם בעקבות תיקון מס' 8, נשתנה הדין. בעניין זה ראו את דבריו של רב' הנשיא כתוארו אז, השופט א' ברק בפרשת עוזר, (שם, בעמ' 568-569) :

"התוכן אשר יש לצקת לשימוש העיקרי ולשימוש הלוואי (או המשני) אינו התוכן שניתן לו לפני תיקון מס' 8. עלינו להתאים את מהותם של השימושים העיקריים ושימושי הלוואי לפרטי ההגדרה של הדיבור "שימוש" ולמבחן התעבורתי המונח ביסוד ההגדרה הבסיסית."

ברע"א 5738/97 תעבורה, מיכלי מלט בע"מ נ' הסנה חברה לביטוח בע"מ, פ"ד נג (4)

145 (3.8.99) - נפסק כי מטרת החוק לכלול בתוכו את כל אותם נזקים הנכנסים בגדר הסיכון הנובע משימוש ברכב למטרות תחבורה. הדרך להבחין בין פעולה שהיא הכנה או הקדמה לשימוש לבין השימוש עצמו היא מה שמכונה מבחן "השלב האחרון" כלומר, המבחן הוא אם אותה פעולה היא חלק אינטגרלי וישיר מהשימוש או שמא מדובר רק בפעולות הכנה טרם השימוש עצמו. כל פעולה כרוכה במספר שלבים שכולם עשויים לבוא בגדר רכיב השימוש שעומד לבחינה. מטרת החוק היא שרק אותן פעולות אחרונות או רק אותו "שלב אחרון" שיש לו קשר ישיר לעצם השימוש האמור יכנסו בגדרו. כל עוד השימוש באותו רכב נמצא בתחום הסיכון המכוסה בחוק עפ"י תכליתו – הסיכון התחבורתי והימצאות האדם מחוץ לרכב קשורה בטבורה לשימוש בו, דינו שיוכר כ "שימוש ברכב מנועי".

כך גם בע"א 4469/95 דראושה נגד אררט חברה לביטוח בע"מ פד"י נ(3) 475 ,482 (1996)), שם נקבע, כי המונח "נסיעה" הוא בעל רמת הפשטה גבוהה למדי וכי יש למצות את הפוטנציאל הפרשני של רשימת השימושים שנקבעו בסעיף 1 לחוק, כך שיכללו בגדר החוק גם מצבים שאינם מנויים במפורש בהגדרה אך מהווים הם שימוש לפי המבחן התעבורתי.

פעולות לוואי כמו הפעלת מזגן ברכב, פתיחת חלון, הזזת הכסא ברכב הורדת כיסוי הרכב כשהנהג נמצא מחוץ לרכב, הוצאת אנטנה, ועוד, כלולות, לדעת השופט (בדימוס) פרופ' י. אנגלרד, בהגדרת ה"נסיעה" שבסעיף 1 לחוק הפיצויים (ספרו "פיצוי לנפגעי תאונות דרכים" (מהדורה שלישית 2005,עמ' 120).

בית המשפט העליון חזר על העקרונות לפרשנות המונח "שימוש ברכב מנועי" לאחר תיקון

8, בפסקי דין נוספים. ראו בהקשר זה למשל בבר"ע 9112/06 ביטוח חקלאי אגודה שיתופית מרכזית בע"מ ואח' נ' המל"ל, (מיום 8.11.07) – שם נקבע ביחס לנהג שיצא מרכבו לבדוק לשלומם של נפגעי ת"ד ונפגע מרכב חולף, כי לא יחשב כמי שנהג ברכבו באותה עת:

"שימושי לוואי שאינם חלק טבעי ואינטגרלי מהמונח "שימוש ברכב", ואשר אינם נזכרים במפורש בחוק, שוב אינם באים בגדרו לאחר תיקון מספר 8....היום, לאחר שנחקק תיקון מס' 8 לחוק הפיצויים, ובמסגרתו נקבעה רשימה של שימושים מוכרים, ברור הדבר שעל מנת שיוכר הנפגע כ "נוהג", נדרש כי הימצאותו מחוץ לרכב קשורה בטבורה לא סתם לשימוש כי אם לשימוש מוכר מבין השימושים המנויים בסעיף 1 לחוק".

ברע"א 5099/08 חסן נביל נ' הדר חב' לביטוח בע"מ (פורסם בנבו 4.2.09) נקבע, מפי כב' המשנה לנשיאה כב' השופט א. ריבלין, כי דרכי השימוש כהגדרתם בסעיף 1 לחוק הפלת"ד הינם בבחינת רשימה סגורה:

" אין לומר כי קשירת מטען על גבי משאית לקראת הנסיעה יכולה להיחשב "נסיעה ברכב" כמשמעותו בהגדרת המשנה של "שימוש ברכב".....עמדה זו, הרואה ברשימת השימושים שבהגדרת המשנה רשימה סגורה, עולה בקנה אחד עם לשון החוק ועם תכליתו. החוק מנוסח בצורה קזואיסטית אשר אינה מקימה על-פי לשונה אפשרות להכיר באירועים שאינם נופלים למקרים המוזכרים בה במפורש כ-"שימוש ברכב מנועי"... "

כך גם דבריו בפרשת ינטל הנ"ל:

"דעתי שלי היא שההבחנה בין "שימוש עיקרי" ל"שימוש לוואי" שנועדה להרחיב את הגדרת "השימוש ברכב" שוב אין לה נפקות, שכן ההבחנה הברורה היום היא בין דרכי שימוש הכלולות ברשימה הסגורה של "דרכי השימוש בחוק לבין אלה שאינן בה" (השוו: א' ריבלין, תאונות הדרכים – דרכי הדין וחישוב הפיצויים, מהדורה שלישית, 1998, עמ' 156). השאלה בענייננו היא אפוא אם יש לראות בביצוע הסריקה הבטחונית באוטובוס חלק טבעי ואינטגרלי מן הנסיעה ברכב, עד שיש לראותו כמקיים את דרישת השימוש בהגדרה הבסיסית. בשאלה זו נשמעו גישות שונות בערכאות הדיוניות ".

בפרשת ינטל נקבע , כי אף אם מדובר בפעולה שיש לבצעה עובר לנסיעה מכח חובה שבדין, אין בכך כדי להביא להתמזגות הפעולה עם ה"נסיעה" כמובנה בחוק הפלת"ד.

ראו גם ברע"א 883/11 אריה חברה ישראלית לביטוח בע"מ נ' אברהים מוחמד (פורסם בנבו 22.5.11), שם נתקבלה ר"ע על החלטת ביהמ"ש המחוזי ונקבע כי הצבת משולש לא רק שאינה פעולת טיפול/תיקון דרך, היא גם אינה פעולה נלווית לפעולת תיקון/טיפול דרך אלא המדובר בפעולה עצמאית שאינה נובעת מן התיקון או הטיפול, אלא מן העצירה בצד הדרך. למעשה, הנחת המשולש אף אינה תנאי מקדים לביצוע התיקון ובוודאי שאינה שלב ראשון מתוך שלבי התיקון. החובה להציב משולש אזהרה לפני כלי רכב החונה בשולי הכביש היא חובה נפרדת ועצמאית, שקיומה ותכליתה מנותקים מן הצורך לבצע תיקון או טיפול ברכב (שם, עמ' 5-6).

מן הכלל אל הפרט

4.בחינת קיומם של 6 היסודות המרכיבים את ההגדרה הבסיסית בענייננו, בהתאם לאמור בפרשת עוזר מעלה כי המחלוקת נסבה ביחס לשני מרכיבים ביסודות ההגדרה הבסיסית : 'שימוש' ו- 'למטרות תחבורה':

(א) מאורע –הדיבור מאורע מצביע על "התרחשות המהווה יחידה בפני עצמה, להבדיל מהליך הדרגתי וממושך המורכב מגורמים שונים" ( י. אנגלרד בספרו "פיצויים לנפגעי תאונות דרכים" הוצאת יהלום ירושלים, תש"ן, מהדורה שניה ע"מ 61). אין חולק כי יסוד זה מתקיים בענייננו.

(ב) נזק גוף – מוגדר בחוק הפלת"ד ואין מחלוקת שנגרמו לתובע נזקי גוף, כמפורט בהמשך.

(ג) רכב מנועי - אין מחלוקת כי הרכבים המעורבים הם בבחינת 'רכב מנועי' כמשמעו בחוק.

(ד) עקב – קש"ס עובדתי ומשפטי בין המאורע שגרם לנזק הגוף לבין השימוש ברכב למטרות תחבורה. לא נטען על ידי מי מהצדדים להעדרו של זה.

נותרו איפוא לבדיקה שניים מתוך ששת המרכבים של יסודות ההגדרה הבסיסית: 'שימוש' ו- 'למטרות תחבורה'.

(ה) שימוש - השאלה שיש להכריע בה הינה, כאמור- האם הפעולה של הכנסת שקיות מצרכים לרכב, אפילו מתוך כוונה לאחר מכן להשיב את עגלת הקניות למקומה ורק אז לשוב ולהיכנס לרכב (כעדות התובע והנתבעת 3 ראו להלן)- מקיימת את דרישת ה"שימוש" אשר בהגדרה הבסיסית שבסעיף 1 לחוק הפיצויים.

לאחר שבחנתי את עובדות המקרה דנן בראי פסיקת ביהמ"ש העליון כפי שפורט לעיל בהרחבה, וראו בפרשת ביטוח חקלאי וכן בפרשת ינטל, לא יבוא המקרה דנן בגדר השימוש המוכר של "כניסה לרכב" או "נסיעה". שכן, אין המדובר בפעולה הקשורה בטבורה בפעולת הכניסה לרכב ואף אין להכיר בה כתחילת פעולת הכניסה לרכב.

"עצם קיום השתלשלות עובדתית, לפיה ביצוע הסריקה קודם ואף סמוך לנסיעה, אינו מספיק כדי להביא לכך שפעולה זו תהווה חלק מ"הנסיעה" ממש. כמו כן, עצם קיום חובה – בדין או במערכת כללים אחרת – לבצע פעולה מסוימת עובר לנסיעה, אינה מביאה להתמזגות הפעולה עם ה"נסיעה", כמובנה בחוק הפיצויים. פעילויות רבות אשר חיוניות לביצוע הנסיעה מצויות על רצף הפעולות שמסתיים בנסיעה ממש. הקביעה מתי פעילות מסוימת החיונית לביצוע נסיעה מהווה חלק אינטגרלי מ"הליך הנסיעה" עד כדי שיש לראות בה "נסיעה" אינה פשוטה. יש לבסס קביעה זו על מבחנים שונים, ובכלל זה: הקירבה בזמן ובמקום, תכלית הפעולה והתפיסה כוללת של מתחם הסיכון התעבורתי. כך, למשל, דרכו של הנהג לאוטובוס – אשר חיונית לצורך ביצוע הנסיעה – לא מהווה חלק מה"נסיעה". כך גם פתיחתו של שער מוסך, או הרמתו של מחסום ביציאה ממנו (ראו הדוגמאות שמביא השופט י' טירקל בפסק הדין בעניין מכלי מלט הנ"ל)" (שם, פרשת ינטל, בעמ' 7).

5.התובע והנתבעת 3 שהינה בת זוגו והייתה עמו בעת התאונה, העידו כי לאחר הכנסת הקניות לתא המטען של הרכב מבוטח הנתבעת 4, הם היו אמורים לסגור את תא המטען, להכנס לרכב ולנסוע לבית הנתבעת 3 שאמורה הייתה לנהוג בו ( ע"מ 6 שורות 25-27, ע"מ 7 שורות 23-27, ע"מ 10 שורות 8-12 לפרוטוקול 6.3.14). התובע חידד בחקירה החוזרת, והעיד כי אלמלא התאונה- התכוון להשיב את עגלת הקניות למקומה ורק לאחר מכן לשוב לרכב ולהיכנס אליו לצורך הנסיעה (ע"מ 14 לפרוטוקול מיום 6.3.14 שורות 23-27).

דהיינו- היה על התובע להתרחק מהרכב הנ"ל ועד למקום המיועד להשבת העגלה, ולשוב אליו ולהכנס לתוכו לצורך הנסיעה רק בחלוף פרק זמן הנחוץ לביצוע פעולת ההשבה. יוצא, שמבחן הקרבה בזמן ובמקום, אינו מתקיים בענייננו.

ודוק. בין אם אאמץ גירסה זו ואקבל שהתובע התכוון התובע להשיב את עגלת הקניות למקומה ואז להיכנס לרכב ובין אם לאו, לנוכח הפסיקה הברורה והמצמצמת בדבר תחולת ההגדרה, דעתי הינה שאין לראות בפעולת הנחת שקיות בתא המטען ברכב כחלק טבעי ואינטגרלי מ"הכניסה לרכב" ממש, קל וחומר אם לאחר מכן תוכננה פעולה נוספת – השבת עגלת הקניות למקומה

התובע נפגע ע"י הרכב מבוטח הנתבעת 2 לפני ה"שלב האחרון" או "הראשון" דווקא, של הכניסה לרכב, שהינו פתיחת דלת הרכב לצורך כניסה אליו.

המסקנה המתבקשת הינה איפוא, שהפעולה של הכנסת המצרכים לתא המטען של הרכב, למעשה לא התמזגה עם הפעולה של כניסה לתוכו ואינה קשורה בטבורה לפעולת השימוש של "כניסה לתוכו", המהווה חלק מהדוגמאות הקזואיסטיות המהוות חזקות מרבות ולכן "שימוש" במסגרת ההגדרה הבסיסית שבחוק.

6.נסיבות דומות לענייננו תוארו בפסק דינו של בימ"ש המחוזי חיפה בע"א 19069-09-09 הכשרת היישוב נ' בדראן ואח' (פורסם בנבו 21.6.10) (להלן : "פרשת בדראן"), שם דובר בפעולה של סידור חפצים בתא המטען של הרכב. נפסק שאין לראותה כחלק טבעי ואינטגרלי של הנסיעה ברכב, שכן הרחבת המונח "נסיעה" כך שיכלול סידור חפצים בתא המטען אינה עולה בקנה אחד עם תכלית החקיקה לאור תיקון 8, לפיו צורות שימוש שאינן נופלות בגדר הטבע בגדרו של המונח "נסיעה" ואינן נזכרות במפורש בחוק הפלת"ד אינן יכולות לחסות תחתיו.

לא נעלמה מעיני טענת הנתבעות 1-2, כי באותה פרשה לא נטען שהיתה כוונה להיכנס לרכב וכי לכן אינו מתאים לענייננו. אין בידי לקבל את גישתן בהקשר זה. שכן- התובע דנן העיד כי לא התכוון להיכנס לרכב מבוטח הנתבעת 4 ולנסוע בו מיד בסיום פעולת הכנסת השקיות לתא המטען. לגירסתו, שלא נסתרה, התכוון להשיב את עגלת הקניות למקומה ורק לאחר מכן - להיכנס לרכב לצורך הנסיעה לביתה של בת זוגו. זאת ועוד, הגדרת "תאונת דרכים" בחוק אינה כוללת יסוד של כוונה, וגם מטעם זה אין לקבל את גישת הנתבעות 1,2 שיש להקיש מפרשת בדראן את ההיפך לענייננו.

עוד אפנה באותו ענין לקביעתו של כב' השופט ריבלין בפרשת ינטל, כי פתיחתו של שער מוסך או הרמתו של מחסום, אינם מהווים חלק "נסיעה", אף שחיוניים הם להמשכה, ולאשר נקבע בע"א (מחוזי חי') 44767-05-12 בראל חברה לביטוח בע"מ נ' אביטל מגן - כי צעידה לרכב ולחיצה על שלט רחוק לנטרול הנעילה, על אף שהיא חיונית להתחלת הנסיעה, אינה מביאה להתמזגות הפעולה עם הנסיעה כמובנה בחוק, ואין לראות בה כחלק טבעי ואינטגרלי של ה 'נסיעה' עצמה.

כך- לטעמי, מקל וחומר: הנחת מצרכים שנקנו בתא המטען של הרכב, גם אם סיומה חיוני, סובייקטיבית, למבצע הפעולה כדי שיוכל להתפנות ולהכנס לרכבו, אינה מהווה חלק אינטגרלי של "הכניסה" עצמה. והלא במקרה של הנחת מצרכים, תיאורטית- יכול הקונה להניחם על האדמה ולשכוח להכניסם לרכב, להכנס עמם ישירות למקום מושבו כנהג או נוסע. פעולת הנחת המצרכים- אינה קשורה כלל בכניסה ובנסיעה, כמו אותה פעולה של נטרול הנעילה ע"י השלט רחוק או הרמת מחסום שבלעדיהן לא ניתן להתחיל את הנסיעה בפועל .

בשולי הדברים, ראיתי להתייחס להפניה של הנתבעות 1,2 לפסק-דין של מותב זה בתיק 14914-02-09 ולהעיר, כי לא זו בלבד שכל מקרה נכון לנסיבותיו ולעיתו. אף אין הנ"ל רלבנטי לענייננו, שכן- שם שוכנעתי כי התאונה ארעה על ידי אופנוע חולף שעה שהתובע ירד מהרכב וטרם סיים את סגירת הדלת, כי טרם הסתיימה פעולת הירידה מהרכב, ועל כן הוכר התובע שם כמשתמש ברכבו. הפסיקה עסקה בכך רבות אך כאמור אין צורך, כי אדון בכך.

לא ניתן אף להתעלם מכך שלמעשה מנגנון הפגיעה של הרכב מבוטח הנתבעת 2 תוך כדי נסיעה בעגלת הקניות של התובע אשר הוטחה לעברו, הוא זה שהביא לפציעתו, בעוד שבפעולה של הנחת שקיות מצרכים בתא המטען של כלי רכב אין משום 'סיכון תעבורתי' הנובע באופן אינהרנטי בשימוש בו.

באשר לתחולת חריג הפריקה והטעינה הקבוע בסעיף 1 לחוק: הנתבעות התייחסו אליו בסיכומיהם בשפה רפה. לא נראה כי מי מהן ובעיקר הנתבעות 1-2 אשר בעבורן יש לוֹ רלבנטיות, לוּ חל בענייננו, עומדת על הטענה ולכן איני נדרשת להרחיב בנושא. אסתפק בכך שאציין, בקליפת האגוז, כי לטעמי הכנסת שקיות של קניות לתא המטען של רכב, בנסיבות של התאונה דנן, אינה מהווה "טעינה" כמשמע מונח זה, ובגדר כוונת המחוקק להחריג פעולה כזו מתחולת החוק.

7. נוכח כל האמור לעיל, אני קובעת שבנסיבות המקרה דנן, לא ניתן לראות בפעולת הכנסת שקיות המצרכים לתא המטען של הרכב על ידי התובע משום שימוש לוואי שהינו חלק טבעי ואינטגרלי מהשימושים המנויים בהגדרה שבחוק ו/או כזה הקשור בטבורו לפעולת הכניסה לרכב ו/או לפעולת הנסיעה בו, ואף לא כפעולת הכנה לצורך הכניסה לרכב, ועל כן, לא ניתן לראות בה "שימוש" ברכב כמשמע מונח זה בחוק.

8.לאור התוצאה אליה הגעתי, אין צורך לדון בדרישת הרכיב השישי, – כי (ו) שהשימוש יהיה "למטרות תחבורה" שאינו מתקיים בענייננו, מהטעמים שפורטו לעיל בהרחבה.

סיכום ביניים: שאלת החבות:

9. התוצאה הינה שהתובע נפגע בתאונה כ"הולך רגל", ע"י הרכב מבוטח הנתבעת 2 שהיה נהוג אותה עת ע"י הנתבעת 1, החבות בפיצוי על נזקיו ולכן- דין התביעה כנגד הנתבעות 3-4 להדחות.

הנזק

10. נתונים כלליים והפגיעה:

התובע הינו פנסיונר, יליד 25.8.1938, ניצול שואה. הוא היה כבן 72 במועד התאונה והינו כבן 76 שנה כיום.

מהעדויות והמסמכים הרפואיים עולה כי מעוצמת הפגיעה נמעכו שתי רגליו והוא נפצע בשוק שמאל וברך ימין.

התובע נלקח באמבולנס לחדר המיון בבית החולים וולפסון, שם אובחן כסובל משברים בעצם השוק מימין ובעצם השוק והשוקית משמאל. ביום קבלתו הוא עבר ניתוח דחוף להטריה של הפצע ברגל שמאל וקיבוע השבר בשוק שמאל וביום 11.7.10 עבר ניתוח נוסף, לשחזור השבר בברך ימין וקיבוע. לאחר כחצי שנה עבר ניתוח נוסף להחלפת הברך בעקבות כישלון הטיפול בשבר בברך ימין. לאחר הניתוח התלונן התובע על כאבים וחולשה בכתף ויד שמאל ובשל כך עבר ניתוח נוסף לשחזור העצב ביד שמאל. הוא היה מאושפז 149 ימים, חלקם בביה"ח וחלקם בבית חולים שיקומי - "בית בלב" ועבר תהליך ריפוי ושיקום ממושכים בקהילה.

הנתבעות 1,2 התייחסו בסיכומיהן לשאלת הנזק. הנתבעת 4 בחרה להתייחס בסיכומיה לשאלת החבות בלבד, כך שכל מקום שאציין להלן את טענות הנתבעות, יהא זה על פי סיכומי הטענות מטעמן של הראשונות.

11.הנכות הרפואית

שני מומחים מטעם בית המשפט מונו לבדיקת התובע ומתן חוו"ד בעניינו.

המומחה בתחום האורתופדי- ד"ר סטיבן וולקס, קבע בחוו"ד (במ/1) כי נכותו הינה כדלקמן:

* 30% נכות צמיתה בגין הפגיעה בברך ימין, לפי סעיף 35(1)(ד) (מותאם) בתוספת לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), תשט"ז- 1956 (להלן: "תקנות המל"ל"), וציין כי קיימת הגבלה בתנועה, חוסר יישור והגבלה בכיפוף הגורמים להפרעה תפקודית.

* 10% נכות צמיתה בגין הפגיעה בשוק שמאל, לפי סעיף 35(1)(ב) (מותאם) לתקנות המל"ל, וציין כי תפקוד הרגל כמעט מלאה, אך עדיין קיים חוסר יישור סופי של ברך שמאל, וכן כי נשארה צלקת דבר הפוגע בתפקוד.

* 10% נכות צמיתה בגין פגיעה חלקית של העצב האולנרי במרפק שמאל, לפי סעיף 31 (5)(א)(III) לתקנות המל"ל.

עוד קבע ד"ר וולקס שלא קיים סיכוי להחמרה ברגל שמאל בעוד שברגל ימין קיים סיכוי של כ 10%-20% כי המשתל מפרק הברך אשר הוחלף ייכשל בתוך 10-15 שנה, והתובע יאלץ לעבור ניתוח נוסף.

לגבי העצב האולנרי משמאל- קבע כי הבעיה הופיעה עקב לחץ על העצב בשכיבה בעת הניתוח וכי לא צפויה החמרה או שיפור.

הנתבעות 1,2 חולקות על שיוך הנכות במרפק שמאל לתאונה, בטענה שכלל לא נפגעה במהלכה. בהקשר זה- כתב ד"ר וולקס בחוות דעתו, כי לפי דברי התובע הבעיה במרפק הופיעה רק לאחר הניתוח שבוצע בעקבות התאונה וכי במסמכים שהיו ברשותו לא היה התייחסות לבעיה במרפק, אך קבע שקיימת אפשרות לכך שבתוך השכיבה במהלך הניתוח, נוצר לחץ על העצב ע"י תומך יד, שמדובר בסיבוך ידוע וכי לכן סבור שיש לקשור נכות זו לתאונה. על מסקנה זו חזר בתשובות (1-2) לשאלות הבהרה שהופנו אליו.

המומחה בתחום כלי הדם- ד"ר מנשה חדד, מצא שהתובע לוקה בסימני אי ספיקה וורידית עמוקה בשתי רגליו על רקע פקקת וורידית עמוקה. פקקת זאת היא תולדה של חבלת ברכיים קשה מלווה בשברים דו"צ ומשנית גם לשלושה ניתוחים שעבר ברגליו (חוו"ד סומנה כ- במ/2).

את נכותו הצמיתה של התובע העריך ד"ר חדד בשיעור 20% עקב אי ספיקה וורידית כרונית ברגלו, לפי סעיף 11(2)ג' לתקנות המל"ל, המתבטאת בשינויי צבע, בצקת והתכווצויות ליליות. ציין ד"ר חדד כי מדובר בנזק קבוע שאינו בר תיקון תרופתי או ניתוחי, היכול להחמיר ברבות הימים וכי הטיפול במצב זה הוא ע"י גריבת גרביים אלסטיות מידי יום ובמשך כל היום. הגרביים המומלצות הן בדרגת לחץ 2 ומגיעות עד הברכיים ויש לרכוש ולהחליפן אחת לחצי שנה.

עוד ציין ד"ר חדד בחוות דעתו, כי מומלץ לתובע לבצע הליכה על מנת להפיג את תחושת הלחץ מהגרביים ולשיפור המערכת הוורידית.

ד"ר חדד הוסיף וציין כי הוא צופה שהתובע יתקשה בגריבת הגרביים בכוחות עצמו, ויזדקק לעזרה של אדם אחר או לשימוש באמצעי עזר לגריבתן, וכי במידה והוא לא יוכל לבצע את הטיפול דלעיל, צפוי שסימני אי הספיקה הוורידית יחמירו עם הזמן עד כדי הופעת גירויי עור קשים וכיבים.

המומחים לא זומנו לחקירה ולכן קביעותיהם הרפואיות לא נסתרו.

נכותו הרפואית הצמיתה המשוקללת של התובע, על פי חוו"ד המומחים, עומדת איפוא על 55% (במעוגל).

12.הנכות התפקודית

הלכה פסוקה ומושרשת היטב, הינה כי הנכות התפקודית מבטאת את מידת הפגיעה בכושר התפקוד, אשר לא בהכרח זהה לשיעור הנכות הרפואית (ע"א 3049/93 גירוגיסיאן נ. רמזי פד"י נב (3) 799 ,792). המונח מבטא מוגבלות או הפרעה בתפקודו של אדם בתחומי החיים השונים, ותלויה בגורמים רבים, לרבות: גילו, מצבו הרפואי עובר לפגיעה, יכולתו להסתגל למצב החדש, אופי הפגיעה, מצבו המשפחתי, עיסוקו, מידת השכלתו וכישוריו ועוד.

(ראו למשל, בת.א (י-ם) 1569/98 ג'נימאת עומר רחמאן אחמד נ' המכונה "עמי" עובד שירות הביטחון הכללי (2005) (פורסם בנבו).

הלכה פסוקה היא כי קביעת שיעורה של הנכות התפקודית מסורה תמיד לשיקול דעתו של בית המשפט כאשר שעור הנכות הרפואית מהווה יסוד חשוב בהערכתה של הנכות התפקודית (ראו למשל- ע"א 4716/07 פלוני נ. כלל חברה לביטוח בע"מ (לא פורסם).

13. התובע טוען כי נכותו הרפואית תפקודית לחלוטין. מפנה הוא לכך שלנכות אורתופדית נודעת בדרך כלל משמעות תפקודית (ראו בענין גירוגיסיאן הנ"ל) וטוען, בין היתר, כי הוא סובל מכאבים קשים, בצקות, חוסר תחושה, חולשה, התכווצויות תכופות בגפיים, מתהלך בצליעה ובקושי רב, נזקק לעזרה וסיעוד רצופים יומיומיים, מתקשה לעלות לדירתו שבקומה השניה ללא מעלית ולרדת ממנה, מתקשה בניידות, בפעולות של לבוש, רחצה, נשיאת משאות ולמעשה- בביצוע כל פעולה הכרוכה במאמץ פיזי. לטענתו- הפך בעקבות התאונה מאדם עצמאי ופעיל לשבר כלי התלוי בזולת וסובל ממגבלות (תצהיר עדותו הראשית ת/3ב', סעיף 6 ואילך). ראו גם את תלונותיו בפני המומחים.

הנתבעות- מנגד, טוענות כי מצבו התפקודי של התובע אינו עולה כדי נכותו הרפואית.

הן חולקות על קביעותיו של המומחה ד"ר וולקס ומפנות בין, היתר, לתיאור הבדיקה הגופנית על ידו: "מתלבש ומתפשט ללא עזרה, הליכה עם צליעה קלה מימין ללא צורך בעזרי הליכה, דפקים היקפיים נמושו היטב בכפות הרגליים פרקי ירכיים תקינים", לכך שהברכיים יציבות תנועות הקרסוליים מלאות, תנועות מרפק שמאל מלאות ותנועות עמש"מ מלאות ולא רגישות. להשגה על קביעת הנכות במרפק שמאל והקש"ס שלה לתאונה התייחסתי לעיל.

באשר לחוו"ד של ד"ר חדד- טוענות הנתבעות כי אין בה התיחסות למסמכים רפואיים שנשלחו אליו בקשר עם סבל של בצקות ברגליים עוד שנים עובר לתאונה. דא עקא שד"ר חדד קבע בחוו"ד כי ניתן לשייך חלק מתלונותיו של התובע כיום- בצקת, התכווצויות ליליות ברגליים, שינויי עור- לאי ספיקה וורידית כרונית ממנה הוא סובל בעקבות התאונה ומציין כי "קושי אחר בייטוב הטיפול נעוץ במוגבלותו בהליכה עקב הנזקים המשאריים האורטופדיים" (ראה ע"מ 9 שורות 14-15 ושורות 31-32 לחוות הדעת).

הנתבעות אף מפנות למחלות רקע מהן סובל התובע- תסמינים של מחלת הפרקינסון (מזה כ- 20 שנה, יש לציין), והפרעות בקצב הלב, הגדלת ערמונית (שפירה), אירוע מוחי, כריתת כיס המרה, לנטילת תרופות אותן נטל התובע לטיפול בבעיותיו. התייחסות לאלה ניתן למצוא גם בעמ' 8 לחוו"ד של ד"ר חדד שורות 21-26, ובעמ' 3 ש' אחרונות לחוות הדעת של ד"ר וולקס ובתשובותיו לשאלות ההבהרה.

המומחים לא זומנו כאמור לחקירה וקביעותיהם הרפואיות לא נסתרו. לא הובאו בפני ראיות ע"י הנתבעות בדבר תפקוד לקוי של התובע עובר לתאונה, באופן חריג מהמצופה מאדם בגילו, הצפוי לא אחת לסבול מתחלואים כאלה ואחרים. לא נתבקש מינוי מומחה לקביעת נכות שאינה קשורה בתאונה. טענתו כי אינו מעשן, אינו שותה אלכוהול וכי נהג לבצע פעילות ספורטיבית על בסיס קבוע טרם התאונה לא נסתרה. מכל האמור- אני קובעת שלא הוכח בפני קיצור תוחלת חיים חלילה, כנטען ע"י הנתבעות.

אני מוצאת שעל רקע מצבו הכללי של התובע, יש משקל רב לנכות הרפואית המתוארת בחוו"ד המומחים, הרבה יותר מאשר היה לה לו דובר באדם צעיר בשנים הנעדר כל מחלות רקע, והרי לנו "גולגולת דקה", על כל המשתמע מכך.

14.מחד גיסא- לא שוכנעתי כי התובע, כטענתו, מצוי במצב סיעודי ותלוי לחלוטין בעזרת הזולת בפעולות היומיום. התרשמתי מעדותו כי הוא מפריז במידת מה בתיאור מגבלותיו. מאידך גיסא- אין בידי לקבל את גישת הנתבעות, אשר בחרו להקל ראש בתוצאותיה הרפואיות והנרחבות של התאונה ולהעלות טענות שאין להן בסיס בחומר הראיות ובחוו"ד המומחים שמונו (או מומחים שלא מונו).

כפי שצוין לעיל- חיווה המומחה בתחום האורתופדי ד"ר וולקס את דעתו כי קיימת הפרעה תפקודית על כושר הפעולה הכללי של התובע ולמשל- (ביחס לברך ימין), בחר בסעיף שזוהי מהותו. המומחה מציין כאמור שהתובע הולך ללא עזרים אך באותה נשימה מזכיר את הצליעה מימין. הוא אף מרחיב ביחס לתפקוד ברגל שמאל ואפילו ביחס לצלקת עוד, כמפורט בפרק הדיון בחוו"ד. ראו אף את שצוטט מתוך חוו"ד של ד"ר חדד בהקשר זה של ההשפעה על ההליכה והתפקוד.

תימוכין נוספים לכך שהתובע לא שב לתפקוד מלא ועצמאי ניתן למצוא בתיק ממחלקת הסיעוד שליד המל"ל (ת/5 וכן נספח לתצהיר התובע). ביום 11.7.11, כשנה אחרי התאונה- נערך לתובע מבחן תלות ונקבע שהוא מוגבל בתפקוד היומיומי וזקוק לסיוע של אדם אחר בניידות בביתו, בהלבשה, בחלק מפעולות הרחצה, בחימום מזון ו/או הגשתו ו/או בנטילת תרופות, כן זקוק בסיוע של אדם אחר בטיפול בהפרשות.

בהתאם לכך, אושרו לתובע טיפול אישי וסיוע בבית בהיקף של 9.75 שעות בשבוע.

מעדויות התובע וזוגתו הנתבעת 3, שלא נסתרו, עולה כי לן בביתו רק בחלק מימות השבוע וכי בימים בהם המטפלת מטעם המל"ל אינה מגיעה לסייע בידו, בעיקר בסופי שבוע, הוא לן בבית בת זוגו אשר מסייעת לו ומטפלת בו (עמ' 11-12 ש' 1-4 וש' 22-27, לפרוטוקול מיום 6.3.14).

הנתבעות- מנגד, מבקשות ליתן משקל לכך שב-4 השנים מאז התאונה התובע ממשיך להתגורר 3-4 לילות בשבוע בדירתו אשר בקומה השניה, מקיים את אותה מערכת זוגית מזה כ- 10 שנים, נוהג ברכבו (עדותו ועדות הנתבעת 3), רוכב על אופניים חצי שעה ביום (דבריו למומחה ד"ר חדד). סבורות הן שיש ללמוד מכך שחזר לנהל אורח חיים פעיל ועצמאי כמקודם. אין בידי לקבל את גישת הנתבעות בהקשר זה. התובע ציין בפני ד"ר חדד כי עובר לתאונה הלך לחדר כושר 4 פעמים בשבוע וכי היה חבר בנבחרת כדור עף של מועדון מקומי (עמ' 4 ש' 20-21 לחוו"ד ד"ר חדד). גם במסגרת מבחן התלות הנ"ל שנערך לו ע"י המל"ל, ציין התובע שקודם לתאונה "הייתי שחקן כדורגל....עכשיו אני לא יכול לעשות כלום בלי עזרה" – משמע, אין ספק כי התובע נהג לבצע פעילויות ספורטיביות מגוונות ואינטנסיביות עובר לתאונה וברי שכיום הדבר נבצר ממנו.

באשר לטענה כי התמדה בקשר הזוגי מהווה אינדיקציה להעדר השפעה תפקודית של נכותו הרפואית- מוטב היה לולא הועלתה. הרי לא מצופה כי מי שנפגע בתאונת דרכים יזנח את יקיריו או יזנח על ידם, ולא אוסיף. אף התרשמתי כי בת הזוג אכן מסייעת בידו וכי הוא נזקק לעזרתה.

העובדה שלא מכר או החליף את דירתו, אף בה אין כדי ללמד דבר. התובע אינו צמוד חלילה לכסא גלגלים ואף לא להליכון, אך אין בכך כדי להעיד שאינו מתקשה בניידות, בגבולות מצבו, אך חורק שיניים ועושה כל שבידו כדי להיטיב את מצבו: רוכב על אופניים, מבצע טיפולי פיזיותרפיה וכו'. התנהלותו כיום, מעידה על קושי – מחד גיסא, אך גם על יכולות לתפקוד סביר, תחת קשיים והזקקות לעזרת הזולת בחלק מהפעולות- מאידך גיסא.

לכל האמור מתווספת מסקנת המומחים, כי לא צפויה הטבה במצבו של התובע, ולא ניתן להתעלם מגילו המתקדם.

חשוב עם זאת לציין כי מקריאת חוו"ד המומחים, אני מוצאת שההשפעות של הנכות בתחום כלי הדם חופפות ולו ברובן, את ההשפעות של הנכות בתחום האורתופדי.

בנוסף- אני סבורה שלא ניתן להתעלם מכך שמאז התאונה חלפו כ- 4 שנים. הזמן אינו עוצר מלכת וגילו של התובע מתקדם לכיוון ה-120 שאני מאחלת לו. לא ניתן להתעלם מהשפעות טבעיות של הגיל. נסיון החיים מלמד כי יש להניח במידת ודאות גבוהה למדי, שגם אלמלא התאונה, חוסנו הגופני ויכולתו לעסוק בפעילות עצמאית ואינטנסיבית היום פוחתים.

15.בשקללי את כל אשר לפני ובראי האמור לעיל, אני קובעת שנכותו התפקודית של התובע נופלת מהנכות הרפואית. הואיל ואינו עובד (מדובר כאמור בפנסיונר מזה שנים), לא נדרשתי לכמת את שיעור הנכות התפקודית במספר מדויק. לו נדרשתי לכך- הייתי מעמידה אותה, על דרך האומדנא, שהינה בהיקף של כמחצית עד שני שליש מהנכות הרפואית.

16.ומכאן- לראשי הנזק ושיעור פיצוי הנדרשים ע"י התובע.

17.נזק לא ממוני בגין כאב וסבל

בגין 55% נכות, בניכוי גיל, 149 ימי אשפוז, בתוספת ריבית ממועד התאונה:

116,216 ₪ .סכום זה נכון למועד פסק-הדין.

18.עזרת הזולת 

התובע היה מאושפז בבי"ח וולפסון ובמוסד שיקומי "בית בלב" במשך כ- 5 חודשים במצטבר.

לטענתו- נעזר בתקופת האשפוז בבנותיו שהגיעו לבקרו "מדי פעם ככל שזמנן אפשר להן שהו לצדי, עודדו אותי ועזרו לצוות הרפואי לטפל בי" (סעיף 8 לתצהירו).

לא נעלם מעיני כי במסמך סיכום האשפוז מבית השיקום "בית ולב" נכתב בפרק ההמלצות כי: "טרם אשפוזו התגורר בגפו בקומה 3 (על עמודים), כ – 50 מדרגות. היה עצמאי לחלוטין בתפקודו, ללא שימוש באביזר עזר או סיוע מביטוח לאומי....... המטופל עצמאי בתפקודי מיטה, מעברים והליכה ביתית עם הליכון גלגלים. זקוק להשגחה בהליכה עם מקל נקודה בבית ובחוץ. עולה ויורד מדרגות בהשגחה עם מעקה + מקל נקודה. המטופל סובל מכאבים חזקים בברך ימין בסוף היום ולאחר מאמץ... המטופל זקוק להמשך טיפול פיזיותרפי במסגרת ביתו לצורך חזרה לעצמאות מירבית ". אציין, עם זאת, כי מדובר בתקופה שלפני כמעט 3 שנים, מיד בתום האשפוז השיקומי.

בדו"ח תלות מיום 10/7/11 שבתיק הסיעוד צוין מפי התובע כי כל אחת משתי בנותיו מגיעה אחת לשבוע וכי העזרה שניתנת על ידן הינה בקניות, בישול, חימום , הגשת אוכל, הלבשה (שם, סעיף 12). לעומת זאת- בדו"ח קודם (מיום 19/11/10) נכתב רק שמה של אחת הבנות כמי שמסייעת לו באכילה, ליווי מחוץ לבית, קניות, סידורים, וכי התדירות הינה 'לפי הצורך'.

הבודקת מטעם המל"ל התרשמה שהתובע תלוי במידה רבה בעזרת הזולת בבצוע רב פעולות היום יום ולכן אושרה לו עזרה מקסימלית של 9.75 שעות סיעוד שבועיות.

אין חולק כי התובע אינו מעסיק עזרה בשכר וכי העזרה היחידה שהוא מקבל בתשלום הינה זו הניתנת לו ע"י המל"ל במסגרת מחלקת סיעוד.

אף אחת מהבנות לא זומנה להעיד ועובדה זו פועלת לרעתו, בבואי להעריך את היקף העזרה שהוא נזקק לה ו/או שקיבל בתקופות שונות בעבר ו/או שמקבל בפועל.

אני מתרשמת כי עזרת הבנות בתקופת האשפוז ואף מאז- הייתה והינה ספורדית, בפעולות קלות ולא מאומצות במיוחד עבור אביהן ועבורן, על בסיס לא קבוע ואף כי אינה חורגת במיוחד, אם בכלל, מעזרה רגילה שיש לצפות לה בקרב בני משפחה.

כאמור לעיל- לא הוכח אחרת, הגם שניתן היה על נקלה להביא ראיות בנדון.

באשר לעזרת בת הזוג מזה כ- 12 שנה (הנתבעת 3): התרשמתי מעדותה ומעדות התובע כי היא מסייעת בעדו, ולו בימים בהם הוא לן בביתה, בעצם מתן האפשרות לכך. חישוב פשוט על פי העדויות מעלה שמדובר ב 3-4 לילות בשבוע. ואולם- התובע לא טען שעובר לתאונה, הוא לן בבית זוגתו בהיקף קטן מבהווה.

לא שוכנעתי , על סמך העדויות שנשמעו, שעזרת בת הזוג חורגת במידה רבה מזו הרגילה שיש לצפות לה בין בן זוג , אלא במעט. יחד עם זאת, לא נעלם מעיני כי למרות שהשניים מנהלים מערכת זוגית מזה כ-12 שנים, הם אינם נשואים ואינם מתגוררים יחדיו דרך קבע ובאופן מלא, אין בפני נתונים אודות גילה ומצבה הרפואי של בת הזוג, והגם שאני כמובן מאחלת לשניים עד 120 שנות זוגיות טובה ותמיכה הדדית, הרי שבשים לב למצוי בפני, לא ניתן להסתמך על יציבות עזרתה עד תוחלת חיי התובע. בעזרה השיורית שהוא מקבל ממנה ובזו שיזדקק לה מהזולת, תהא זהותו אשר תהא- יש להתחשב בעת פסיקת הפיצוי בראש נזק זה, לעבר ובעיקר לעתיד.

למרות שבפועל התובע כאמור מסתייע ומסתפק עד כה בעזרת המטפלת מטעם המל"ל, בת זוגו ומעט בבנותיו, לא ניתן להתעלם מנכותו הרפואית המשמעותית, מגילו המתקדם, ממחלות הרקע שלו שכל בר בי רב יבין כי הן דווקא מעצימות את קשייו הנובעים מהתאונה, מכך שערב התאונה היה עצמאי (לא הוכח אחרת) ומהצפי להחמרה אפשרית במצבו, ללא קשר לתחלואה הטבעית ולהשפעות רגילות של הגיל.

מחוו"ד המומחים והראיות שבפני אני מוצאת כי העזרה נחוצה לתובע בעיקר יציאה אל מחוץ לביתו, בחלק נכבד מפעולות היומיום (הלבשה, בישול, חימום מזון בעמידה), רחצה, סידורים, גריבת גרביים אלסטיות. התובע עדיין נוהג, ואף רוכב על אופניים כך שלפחות בכל הנוגע לניידות ממונעת או רכובה, הוא עצמאי למדי.

היקף הסיוע המוענק לו ע"י המטפלת מטעם המל"ל, בהיקף של 9.75 ש"ש אינו מספיק לטעמי ואני בדיעה שהוא זקוק לכ- 3 שעות של עזרה מדי יום, במצטבר. בהערכה זו- לקחתי בחשבון גם את הרקע התחלואתי, שלמרות שלא השפיע על תפקודו באופן משמעותי בעבר, אם בכלל, דעתי הינה שהיה ממילא נזקק לעזרה מסוימת ברבות השנים ועם העליה בגיל.

יוצא, שהתובע זכאי לפיצוי בגין עזרה נוספת בהיקף של 11 שעות שבועיות, מעבר לעזרה המשולמת ע"י המל"ל. הערכה זו הינה גלובלית, כאשר יתכן ובעבר הייתה פחותה בפועל, ובעתיד תגבר.

מהראיות עולה בבירור, כאמור, כי את כל העזרה שנזקק לה קיבל בעבר, במהלך כ- 4 השנים שחלפו מאז התאונה- ממקורביו, ולא שילם עבורה מכיסו. יחד עם זאת- יש להבטיח כי יוכל לקבל עזרה בהיקף כאמור עד תוחלת חייו. הנערכה נעשתה על דרך האומדנא. לא ניתן להבנתי לקבוע בוודאות את מספר השעות המדויק לכל תקופה ולכן מצאתי שהערכת כמות זהה לעבר ולעתיד, תקל על החישוב בלי שיהא בה כדי לקפח את מי מהצדדים.

לסיכום: אני מעריכה שניתן להתייחס לחלק מה עזרה שקיבל (ויש להאמין ולקוות שיקבל גם בעתיד) ממקורביו, כאל עזרה טבעית רגילה שאין לפצות בעבורה זו ולחלקה כאל כזו שיש לפצותם בגינה. הוא הדין ביחס לעתיד.

החישוב בראש נזק זה נעשה בגין העבר, מתום תק' האשפוז, דהיינו- למשך כ- 44.5 ח' מתום האשפוז ועד היום, ולעתיד- עד תוחלת חייו (כ- 11.5 שנים).

בשקללי את כל אשר לפני, ראיתי לחלק את שווי העזרה הנחוצה לתובע, מעבר לזו הניתנת במסגרת המל"ל, לשניים: מחצית ללא תמורה- בהיותה בגדר עזרה רגילה בין מקורבים, ומחצית עודפת- שיש לפצות בגינה.

מכל האמור- הפיצוי המגיע לתובע בגין עזרת הזולת, מעבר לסיוע המוענק לו במסגרת המל"ל, הינו בסך של: 159,000 ₪ (במעוגל ). הסכום נכון למועד פסק-הדין.

(ח' 45* 40 ₪ לשעה *11 שעות לשבוע *4.5 שב' לחודש + 40 ₪ *11 שעות לשבוע *4.5 שב' לחודש * מ.היוןן 116 :2 )

19. הוצאות רפואיות

המומחה ד"ר חדד קבע את הצורך בגריבת גרביים אלסטיות מדי יום וציין כי ככל שהתובע לא יתמיד בכך- עלול מצבו להחמיר. התובע הציג מסמך החתום ע"י מנהל מחלקת תאונות של קופ"ח מכבי בה הוא חבר, על פיו עלות הגרביים אינה מכוסה- לא במסגרת קופ"ח ולא במסגרת שב"ן (מגן כסף ומגן זהב). הנ"ל לא נסתר. על פי העולה מחוו"ד המומחה ד"ר חדד והמלצותיו ומהראיות- מדובר בעלות של 400 ₪ כל חצי שנה. על פי חישובי התובע בסיכומיו- ההוצאה בפריט זה עד תוחלת חייו, מגיעה לסך של 7,400 ₪ והעדות בהקשר זה לא נסתרה.

לא הוכחה עלות עזרים לגריבת הגרביים הנזכרים בחוו"ד ד"ר חדד והתובע אף לא עתר לפיצוי עבורם ועל כן איני נדרשת להתייחס לתוספת עבורם.

עוד עותר התובע לפיצוי גלובלי בסך 5,000 ₪ עבור הוצאות רפואיות כלליות לעבר ולעתיד שנגרמו לו עקב טיפולים רפואיים, תרופות, בדיקות, נסיעות ונלוות שבגינם לא נשמרו בידיו קבלות, ומפנה לסעיף 10 לתצהירו.

הנתבעות- מנגד, מציעות פיצוי גלובלי בסך 10,000 ₪ בראש נזק זה, ללא התיחסות נפרדת לעלות הגרביים האלסטיות או הוצאות אחרות.

לאחר ששקלתי את כל אשר לפני, בהתחשב בכך שאת הטיפולים ביצע התובע במסגרת הציבורית, ויחד עם זאת- כי נגרמו לו ללא ספק הוצאות בגין נסיעות לטיפולים, תרופות וההוצאות עבור גרבים אלסטיות שעלותן אינה מכוסה במסגרת סל הבריאות- ראיתי לפסוק לתובע בפריט זה, על דרך האומדנא- פיצוי בסכום כולל של 11,000 ₪, לעבר ולעתיד גם יחד. הסכום נכון למועד פסק-הדין.

20.ניידות

התובע עותר לפיצוי בגין הוצאות מוגברות עבור ניידות, שכן הוא נזקק להסעות לכל מקום. לשיטתו- מדובר בהוצאה עודפת של 100 ₪ לשבוע. מהראיות עולה כי התובע נוהג ואף קיבל תו נכה. אמנם- נכותו בגפיים, שיעורה משמעותי ואין לי ספק שיש לה השפעה על ניידותו העצמאית. יחד עם זאת- לא שוכנעתי כי נגרמו לו הוצאות נסיעה עודפות באופן כה משמעותי ובהיקף לו הוא טוען, על אלו שהיה מוציא ממילא בגילו ובמצבו הרפואי הכללי, כדי להתנייד ממקום למקום, אלמלא נפגע בתאונה.

לאחר שבחנתי את טענות הצדדים בכל הנוגע לפריט זה, בראי כלל הראיות והעדויות שהובא- אני מעריכה את הפיצוי המגיע בפריט זה, על דרך האומדנא, בסכום גלובלי של 15,000 ₪, לעבר ולעתיד גם יחד. הסכום נכון למועד פסק-הדין.

21.התאמת דיור 

התובע עותר לפיצוי שיאפשר לו התאמת דיור לצרכיו ונכותו. דרישתו הינה להחלפת דירה בשל העדר מעלית בבנין בו הוא מתגורר. אין דרישה במסגרת ראש נזק זה לעזרים בתוך הדירה ו/או מחוצה לה.

התובע מתגורר מזה כ- 10 שנים בדירה (בת 3 חדרים וגג עם חניה, בקומה שניה על עמודים, ללא מעלית) אותה הוא שוכר מחבר ילדות, לטענתו- במחיר נמוך ממחיר השוק (סעיף 12 לתצהירו והנספח). עוד הוא טוען ש הוא ממשיך להתגורר באותה דירה למרות קושי בעליה ובירידה במדרגות, הואיל ואין באפשרותו לשלם את ההפרש בין השכירויות ולעבור לדירה דומה עם מעלית, מפאת חסרון כיס.

לשם הערכת העלויות במסגרת דרישתו בפריט זה- הוגשה מטעמו חוו"ד מומחה בתחום הדיור (השמאי יעקב פטל), שהעריך שווי של שתי אפשרויות: עלות של רכישת דירה בבנין עם מעלית או דירת גן בקומת קרקע, כאשר ההפרש בין דירת התובע הנוכחית ביחס לדירה זהה כאמור בצרוף הוצאות נלוות הוא 356,000 ₪, או- הזולה יותר, לשכירות דירה כזו, כאשר לשיטתו, ההפרש בין מחיר השכירות בדירה דוגמת זו הנוכחית , לבין דירה בבנין עם מעלית הינו 1,290 ₪ לחודש (15,480 ₪ לשנה), בצירוף 5,000 ₪ דמי תיווך.

הנתבעות גורסות שטענות התובע בראש נזק זה סתמיות ומשוללות כל אחיזה במציאות וכי אינן נתמכות בחוו"ד המומחים. חוו"ד נגדית לא הוגשה ומומחה התובע נחקר על חוות דעתו.

לאחר שבחנתי את טענות הצדדים בראי כלל הראיות- לא מצאתי לפסוק לתובע פיצוי בראש נזק זה, ואפרט.

אני מאמינה לתובע שהוא מתקשה בעליה וירידה במדרגות ביתו, המצוי בבנין ללא מעלית. אמנם- בחוות הדעת של המומחים הרפואיים ד"ר חדד ו ד"ר וולקס ו/או במבחני התלות שנערכו ע"י המל"ל, בסמוך יחסית לתאונה- לא צוין ולו באמרת אגב הצורך בהתאמת דיור. ואולם- התובע סובל בין יתר בעיותיו הרפואיות גם מנכות אורתופדית, הבאה לידי ביטוי בצליעה קלה מימין, בצקת בשוק ובכף הרגל ועוד. ראו שם.

להבנתי- אין בעובדה שהוא רוכב על אופניים חצי שעה ביום (עדותו בפני המומחה ד"ר חדד), כדי לשלול את דבר קיומו של קושי כזה. אף אין בעובדה שבחר שלא להעיד בענין זה איש ממקורביו (בנותיו לא זומנו, בת זוגו שהעידה לא טענה זאת בתצהירה), כדי לשלול מסקנה הגיונית זו. ואולם- מכאן ועד קביעה שיש צורך בהחלפת דיור רחוקה הדרך והצורך בכך לא הוכח בנסיבות התובע ועל פי הראיות שהביא.

לא סביר בעיני, שהתובע אשר מתגורר בגפו בדירה גדולה יחסית, ומתקשה בעליה ובירידה במדרגות, גם אם לן בה רק 3-4 לילות בשבוע, לא פעל משך שנים מאז התאונה (ו/או לא הוכיח כי ניסה) לעבור לדירה חלופית, אפילו קטנה יותר, בקומת קרקע או בבנין עם מעלית. לא הוכח חסרון כיס, התובע על פי תיק הסיעוד מקבל גמלאות וקצבה, מצבו הכלכלי אינו ידוע, והדעת נותנת שלו דובר בקושי שלשיטתו לא ניתן לעמוד בו בחיי היום יום- היה פועל כדי להקל על עצמו ולהקטנת נזקו על ידי החלפת דירתו, אפילו לאיזור קרוב אך אחר. הדעת נותנת שהיה מצליח בכך, לו היה בכך הכרח ו/או לו ניסה, ללא עלות נוספת או גבוהה במיוחד ביחס לדמי השכירות שהוא משלם כיום.

לא רק זו אף זו. גם לו מצאתי שיש מקום לאשר התאמת דיור- לא היה בידי לקבל את הנתונים אשר בחוו"ד מומחה התובע, כך שהייתי קובית שהעלויות לא הוכחו על ידו.

אקדים ואציין בהקשר זה כי התובע, בסיכומיו- לא עמד על דרישתו לפיצוי במסגרת 'רכישת דירה חלופית', וטוב עשה. מלכתחילה, לא היה מקום להציב דרישה לפיצוי על בסיס 'החלפת דירה'. התובע מתגורר שנים רבות בשכירות, לא הוצג כי יש או הייתה אי פעם דירה שבבעלותו, ואם לא די בכך- הרי שאף המומחה מטעמו אישר בחקירתו כי לא הייתה סיבה עניינית להתייחסות בחוות הדעת לאפשרות של הפרשי עלות החלפת דירה במסגרת רכישה (עמ' 2 לפר' מיום 6/3/14 ש' 3-4).

באשר לדרישה להפרשי שכירות בין דירתו הנוכחית לכזו בבנין עם מעלית וחניה: אין בידי לקבל את הדרך הקלה/שרירותית/עקיפה/לא ממצה בה נקט מומחה התובע לצורך קביעת הנתונים על ידו. מחו"ד של מר פטל ומחקירתו- עולה כי "גזר" דמי שכירות משוערים ממחיר רכישה. הוא נימק זאת בכך שמחירי שכירות, להבדיל ממחירי מכירה, אינם מתפרסמים באינטרנט וכי אין בידו לקבל נתונים משוכרים בפועל (פרק 5 לחוו"ד ועמ' 2 לפר' מיום 6/3/14). טענת מומחה התובע בהקשר זה אינה מתיישבת עם הידוע לכל בכל הנוגע לפרסום מחירי השכרה במדיה הכתובה והאינטרנטית. הוא אף אישר בחקירתו, כי לא בדק את גילו של הבניין בו מתגורר התובע ולא נתן הסבר מניח את הדעת, לטעמי, בכל הנוגע לחישובים שערך ביחס להשכרת חניה (ראה ע"מ 3 שורות 14-26 וכן ע"מ 4 שורות 8-16 לפרוטוקול מיום 6.3.14). זאת ועוד. ידוע כי מחיר רכישה עשוי לכלול פרמטרים נוספים, כגון- שווי זכויות בניה לא מנוצלות, התכנות לביצוע פרויקטים כגון פינוי בינוי, תמ"א, תב"ע רלבנטית ועוד- שאינם רלבנטיים כלל למחירי שכירות. מומחה התובע בחר לבצע חישוב רנדומלי של 3% עד 6% משווי מכירה ללא הסבר המניח את הדעת ובדרך שלמיטב הידיעה השיפוטית של בית המשפט, אינה סבירה ואינה ממצה. ודוק. התובע- שלא הראה, כאמור, כי ניסה להחליף את דירה בה הוא מתגורר באחרת, יכול היה להעיד מתווך המכיר את "כוחות השוק" והתנודות בהם ועוד.

מהראיות שהובאו ע"י התובע (ואולי יש לאמר- אלו שלא הובאו), אף לא שוכנעתי כי דירתו מושכרת במחיר הנמוך ממחירה הריאלי, בשוק הדירות להשכרה באיזור הרלבנטי.

הנה כי כן- אני מוצאת שחוו"ד מטעם התובע- מבלי לבקש חלילה לפגוע במומחיותו של נותנה, אינה מבססת את טענותיו וניתן לקבוע שהיא הייתה מיותרת בנסיבות הענין, לנוכח כלל הראיות שהובאו מטעם התובע וכי אין להסתמך עליה לצורך ההליך שלפני, בנסיבותיו.

נוכח כל האמור- אני דוחה את התביעה בראש הנזק של התאמת דיור ואף איני פוסקת החזר של ההוצאות שנגרמו לתובע בגינה ובגין חקירת נותנה.

22.ניכויים

אין מקום לניכוי תקבולי המל"ל- המשולמים עבור העסקת עזרה בהיקף של 9.75 ש"ש, הואיל והפיצוי שפסקתי לתובע בראש הנזק של עזרת הזולת, הינו מעבר לעזרה הניתנת בהיקף זה.

סוף דבר

23.התובע נפגע בתאונת הדרכים מיום 1/7/10 כ"הולך רגל", ע"י רכב מבוטח הנתבעת 2, שהיה נהוג ע"י הנתבעת 1.

סך הפיצוי המגיע לתובע בגין נזקיו עקב התאונה- הינו הסכום של 301,216 ₪. סכום זה נכון למועד פסק-הדין. אליו יש להוסיף השתתפות בשכ"ט ב"כ התובע בשיעור של 13% בתוספת מע"מ כחוק, דהיינו- את הסך של 46,207 ₪ וכן החזר בסך של 723 ₪ בשל האגרה ששילם בפתיחת התיק לאחר שחושב שוויה להיום.

אני מחייבת איפוא את הנתבעות 1-2, יחד ולחוד, באמצעות הנתבעת 2, בתשלום לתובע את הסך הכולל של: 348,145 ₪, כשהסכום נכון למועד פסק-הדין (להלן: "הפיצוי לתובע").

הפיצוי לתובע ישולם בתוך 30 יום ממועד קבלת פסק-הדין במשרד ב"כ הנתבעות 1,2, שאם לא כן- ישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק, עד התשלום בפועל.

התביעה כנגד הנתבעות 3,4- נדחית.

בנסיבות המיוחדות של הענין, הואיל והתובע נאלץ להגיש את תביעתו גם כנגד נתבעות אלו, על מנת שלא "יפול בין הרכבים", אין להטיל עליו את הוצאות הנתבעות 3-4, ועל הנתבעת 2 לשאת בהן. כל אחת מהמבטחות, בסיכומיה, עתרה לדחית התביעה כנגדה, וחיוב האחרת בהוצאותיה ובשכ"ט בא כוחה. הנתבעת 4 הגישה תדפיס הוצאות הכולל פירוט של עלויות חקירות ואיסוף מסמכים רפואיים שבוצעו עבורה וכן תשלום למומחים הרפואיים מטעם בית המשפט על ידה, בסך כולל של 13,346 ₪ .

אני מחייבת איפוא את הנתבעת  2  גם בתשלום הוצאות הנתבעת 4 בסכום הנ"ל של 13,346 ₪ וכן- בהשתתפות שכ"ט ב"כ של הנתבעת 4, בסך כולל מע"מ של 23,600 ₪. סה"כ: 36,946 ₪. הסכום הנ"ל נכון למועד פסק הדין והוא ישולם בתוך 30 יום ממועד קבלת פסק-הדין במשרד ב"כ הנתבעות 1,2, שאם לא כן- ישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק, עד התשלום בפועל.

שנה טובה ומבורכת לכולם

המזכירות תואיל לשלוח את פסק-הדין לב"כ הצדדים

נחתם ביום, י"ז אלול תשע"ד, 12 ספטמבר 2014, בהעדר הצדדים.