עניינו של פסק הדין שבפניי, הוא הכרעה בתביעתו של אב, התובע סילוק ידו של בנו, הנתבע, ממקרקעין השייכים לו.
הרקע ותמצית טענות הצדדים
1.אקדים ואומר כי הכרעתי כבר בסכסוכים רבים שבין בני המשפחה הניצים בפניי. כך, באשר לתביעת התובע לביטול מתנה לבנו (תמ"ש 37743-07-13) תביעה אשר נדחתה, וכך באשר לתביעות אשת התובע לפסק דין המצהיר על זכויותיה בדירה נשוא תיק זה (תמ"ש 40429-08-13) לתביעה אשר התקבלה, וכך באשר לצווי הגנה בין בני המשפחה לבין עצמם.
2.לטענת התובע בתביעתו, הוא הסכים לפני מספר חודשים כי הנתבע יתגורר בבית ברחוב ... (להלן: "הבית") הסמוך לביתו של התובע המצוי ב.. "... ובתנאי שבכל מועד שיורה התובע לנתבע לפנות את הבית, הנתבע יפנה אותו ללא כל עיכוב וללא כל תנאי. "
3.לטענתו של התובע בתביעתו, לפני מספר שבועות החל הנתבע להתעמר בתובע, תוך שהוא מכה אותו ומאיים עליו, ולפיכך ביקש מן הנתבע לפנות את הבית לאלתר, אך הנתבע סירב לפנות את הבית.
4.התובע הוסיף עוד, כי צמיגי הקטנוע שלו נוקבו, והוא נאלץ להגיש תלונה במשטרה עקב כך.
5.עוד הוסיף וטען התובע, כי הבית שהנתבע מתבקש להתפנות הימנו, הינו דירת הוריו של התובע, אשר התובע רכש מן העזבון לפני מספר שנים.
6.בנסיבות אלה ובשל היותו של התובע לטענתו הבעלים של הזכויות בבית, הוא עתר לקבלת צו המורה לנתבע לפנות את הבית לאלתר.
7.מנגד כפר הנתבע בהגנתו בתביעת התובע.
8.הנתבע טען, כי דין תביעתו של התובע להידחות על הסף באשר התובע כלל אינו רשום כבעלים של הזכויות בבית, ועוד טען הנתבע כי "... ככל שהתובע זכאי להירשם כבעליו, הרי שמחצית מהזכויות שייכות לרעייתו, אם הנתבע, אשר אפילו לא צורפה כנתבעת לתיק זה". לטענתו של הנתבע, הבית וכן נכס צמוד, עליו בנוי בית התובע, היו בבעלות המנוחים ...., הוריו של התובע. התובע ורעייתו, אם הנתבע, מתגוררים בנכס הצמוד, כאשר אין גדר בין הנכסים. ועוד ציין הנתבע, כי בכלל התובע בנה את ביתו "בפלישה" לתוך הקרקע עליה יושבת הדירה נשוא ההליך.
9.לטענת הנתבע, התובע פעל בכל דרך, לרבות נזקים לא חוקיים, למסירת הזכויות בבית לצד ג'.
10.לטענתו של הנתבע, לא ניתן היה לגור בבית בשל מצבו הגרוע: לא היה בו גג, שכן גג הרעפים קרס מהגשר כתוצאה מהזנחה; צינורות המים היו חלודים ושבורים; לא היו קורות בטון בתוך הנכס; קירות שלמים קרסו; החשמל היה פגום וישן; לא היה ביוב, ועוד.
לטענת הנתבע, הוא השקיע סכומים רבים ברכישת הנכס, וכן הוא ביצע שיפורים ושיפוץ בבית, ואז פנה אליו התובע, הציע לו כי "... אם יביא לו נכד נוסף, יוותר לו התובע על יתרת חובו, והנכס יעבור לבעלותו מבלי שישלם לו עוד כספים", ומאז יושב הנתבע עם משפחתו בבית.
11.לטענתו של הנתבע, התובע הוא אדם אלים ומסוכן, הוא ניסה לגרור אותו לתגרה בריב עם שכן, ומשסירב לו הנתבע, התובע מנסה להתנכל לו.
12.לטענת הנתבע, הוא הסתמך והשקיע ממיטב זמנו וכספו, וזאת על סמך רישיון לעשות כן מן התובע ומאימו, ולפיכך המסקנה היא כי הוא קיבל זכות בר רשות בלתי הדירה, עליה הסתמך ובגינה שונה מצבו לרעה: "... ואף שילם עבורה במיטב כספו", ובנסיבות אלה שומה על בית המשפט למנוע מנותן הרישיון לבטלו באורח חד צדדי, ואין הוא יכול לעשות ככל העולה על רוחו.
13.לטענת הנתבע, יש לדחות התביעה גם בשל דיני היושר, ובשל ניסיון התובע לעשיית עושר ולא במשפט. הנתבע השקיע לטענתו בבניית הדירה סכום העולה על שווי המקרקעין, " ...והתובע מטעמים נקמניים ואגואיסטיים בשל מריבותיו האלימות שמתועדות ומצולמות ואינן משתמעות לשתי פנים, מנסה לתרץ את תביעותיו הטרדניות באמתלות שונות ושקריות ..."
14.לפיכך, לטענת הנתבע יש לדחות התביעה נגדו.
הדין החל
15.ההלכה המשפטית שהתייחסה למוסד הרישיון במקרקעין קבעה, בין היתר, כי :
"... רישיון במקרקעין, משמש היתר או רשות שנתן בעל המקרקעין לאחר, להחזיק או להשתמש בנכס, אולם אין בו משום הענקת זכות במקרקעין, היינו אין בו הקניית זכויות בנכס ... אפילו מחייבות הנסיבות להכיר בתוקפה המשפטי של רשות שנוצרה, כהבטחה בלתי מחייבת שנתן בעל המקרקעין או בהסכמתו שבשתיקה להחזקה או לשימוש שנעשו בנכס, אין בכוחה של רשות מכוחו של השתק להעניק לבעליה זכות במקרקעין או רק להשתמש במקרקעין הכל לפי העניין כלפי בעל המקרקעין."
ראה מאמרה של פרופ' נינה זלצמן "רשיון במקרקעין" הפרקליט מב(1) 1995 עמוד 24.
16.בהלכות המשפטיות קבעו עוד, כי : "רשיון חינם, ללא תמורה, אינו 'הסכם' במובן החוקי של המילה, רשיון כזה, מתפרנס מידי רגע ברגע, מרצונו החופשי של המרשה, והוא מתבטל כהרף עין עם גילוי דעתו של זה, שאין רצונו להמשיך בהענקת הרשיון". ראה: ע"א 50/77 מזרחי נ' אפללו, פ"ד לא(3) 433. יתירה מזו, הפסיקה אף גרסה כי עצם הגשת תביעה לפינוי, כמוה כהודעה על ביטול הרשות, ככל שזו ניתנה. ראה: ע"א 32/77 טבוליצקי נ' בית הכנסת ומדרש חסידים, פ"ד לא(3) 210.
17.באשר לשאלת אפשרות הביטול של הרשות, קבעה הפסיקה:
"... שאלת הדירותה או אי הדירותה של 'רשות', כמו גם התנאת ביטולה בתשלום פיצויים, צריכה להיבחן על פי נסיבותיו של כל מקרה ומקרה, כאשר יש לבחון ... האם יהיה זה מן הצדק לאפשר לבעל המקרקעין לבטל את הרשיון ואם יש להתנות הביטול בתנאים. לעניין זה יתחשב בית המשפט, בין היתר, בכוונת הצדדים לרשיון, בתנאי הרשיון, בציפיה שיצר בעל המקרקעין אצל בעל הרשיון, במידת הסתמכותו של זה האחרון על הרשיון שניתן, ובנזק שנגרם לו עקב כך".
ראה: רע"א 2701/95 כנען נ' בזאווי, פ"ד נג(3) 151, 170; ע"א 696/82 רוזן נ' סלונים, פ"ד לט(2) 337.
18.ועוד נראה, כי בדרך כלל קבעה הפסיקה כי רק במקרים נדירים ויוצאי דופן הכירו בתי המשפט ברשיון חינם ככזה שאינו הדיר. רק במקרים נדירים בהם הוכח כי הוענקה לבעל הרשיון רשות מפורשת לבנות על המקרקעין ובהסתמך על מתן הרשיון לצמיתות, נעשו השקעות בהם נתקבלה הטענה, בדבר היות הרשות בלתי הדירה. ראה: ע"א 7139/99 אלוני נ' ארד, פ"ד נח(4) 27 (2004); ע"א 2836/90 בצר נ' צילביץ, פ"ד מו(5) 184 בעמוד 197 (1992); ע"א ציזיק נ' הורוביץ, פ"ד מ(1) 321, בעמוד 325 (1985).
מן הדין לנדון
19.כדי להסיר אבן נגף מדרכי, אומר מיד, כי אין יסוד לטענת הנתבע בסעיף 1 לכתב הגנתו, כי יש לדחות את התביעה על הסף משום שהתובע כלל אינו רשום כבעלים של הנכס.
העובדה שהתובע אינו רשום כבעל הזכויות בנכס, אין לה כל נפקות, נוכח הוראות סעיף 16 לחוק המקרקעין תשכ"ט-1969 הקובע לאמור:
"תביעה למסירת מקרקעין
בעל מקרקעין ומי שזכאי להחזיק בהם זכאי לדרוש מסירת המקרקעין ממי שמחזיק בהם שלא כדין ..."
אין מחלוקת שהתובע הוא לכל הפחות "מי שזכאי" להחזיק במקרקעין ועל כך לא חולק גם הנתבע (ראה סעיף 16 לכתב הגנתו), שכן אין מחלוקת שהסכם הרכישה של הזכויות בבית נשוא התביעה נערך בשמו של התובע.
20.בסיכומיו טען הנתבע, כי הזכויות בבית ניתנו לו במתנה על ידי התובע. גם טענה זו אין בה ממש, ואני דוחה אותה.
בכתב הגנתו, הנתבע לא טען כלל למתנה בזכויות אובליגטוריות. להיפך, הוא אמר במפורש כי התובע סירב לחתום על תצהירי מתנה (ראה האמור בסעיף 19 לכתב ההגנה). העולה מן המקובץ, בטענתו של הנתבע יש משום הרחבת חזית אסורה, דבר האסור על פי כללי הדין, ואני דוחה טענה זו.
בעניין האיסור בדבר הרחבת חזית ראה: ע"א 8566/06 אמריקה שירותי ניהול וייעוץ (1987) בע"מ נ' מליבו ישראל בע"מ (8.11.09) (פורסם במאגר "נבו"); ע"א 4340/06 לילוף נ' בנק איגוד לישראל בע"מ (21.4.10) (פורסם במאגר "נבו").
21.תמיכה נוספת לאמור לעיל אני מוצאת בכך שהנתבע טען בכתב הגנתו, טענה סותרת כי הוא בעל רשות בלתי הדירה במקרקעין עקב השקעותיו (ראה האמור בסעיף 36 לכתב הגנתו של הנתבע).
22.אגש איפוא לבחון את גרסאות הצדדים.
אקדים דווקא לבחון את גירסת הנתבע. עיון בכתבי הטענות, בתצהירים ובפרוטוקולים מצביע על כך שהנתבע מסר מספר גירסאות אשר האחת לא מתיישבת עם השנייה:
גירסה אחת – כאמור לעיל, גירסת המתנה, גירסה שלא התקבלה על ידי, אך הנתבע חזר עליה הן בדבריו במסגרת תמ"ש 37743-07-13 (תובענה שבה דחיתי תביעת התובע לביטול מתנה המתייחסת לזכויות נדל"ן ב....).
יצויין שבמסגרת תמ"ש 37743-07-13 ענה הנתבע בעמוד 27 לפרוטוקול, כי חרף טענתו בעניין המתנה אין לו כל מסמך המעיד על כך (ראה הפרוטוקול שם, עמוד 28 שורה 1).
גירסה שניה – הנתבע טען בפרוטרוט ובאריכות רבה, כי היה נסיון, בעיקר בעידודו של התובע, כי הוא יהיה זה אשר ירכוש את הנכס ב... מאת היורשים האחרים וממנהל העיזבון. בסופו של דבר, הוחלט שירכוש את הנכס יחד עם אביו ואף שילם לו על החשבון 150,000 ₪ ואת היתר "שילם" באמצעות שיפוצים. (ראה האמור בסעיפים 49-47 לתצהיר עדותו הראשית).
גירסה שלישית – היא טענת הרשות הבלתי הדירה שהתובע נתן לו בנכס, לטענתו, ועליה חזר בסיכומיו.
23.גם התובע עצמו מסר מספר גרסאות, שאף הן שונות בתכלית זו מזו באשר לעובדת הימצאותו של הנתבע בבית ברחוב ...:
גרסה ראשונה – התובע מסר גירסה זו בסעיף 3 לכתב התביעה, ולפיה במחצית 2013 הרשה לנתבע להשתמש בנכס בתנאי "שיפנה אותו כשיבקש". עוד טען הנתבע, כי ביטל את הרשות עקב אלימותו של הנתבע.
גירסה שניה – נתן התובע בסעיף 8ב תצהיר עדותו הראשית, ושם הצהיר כי נתן רשות לנתבע להשתמש בנכס בשנת 2011.
גירסה שלישית – נתן התובע בעת מתן עדותו ובה העיד, כי הנתבע פלש לנכס. להלן, אצטט מתוך חקירתו הנגדית בעמוד 5 שורה 28 עד עמוד 6 שורה 2:
"ש.בעמ' 18 לפרוטוקול שורה 18 בתמ"ש 40429-08-13 אמרת שהוא פלש ויום אחד באת וראית את הציוד שלו.
ת.כן.
ש.איך יכול להיות שהוא פלש אם אמרת שאתה מסכים שהוא יגור שם?
ת.הסכמתי שהוא יגור שם, בתנאי שהוא יפנה כשאבקש ממנו.
ש.אז שיקרת בפרוטוקול.
ת.אז שיקרתי בתצהיר, אז מה? אני לא זוכר. אני אדם מבוגר, גברתי, בן 73. אני לא זוכר מה אמרתי. נכון הוא פלש לשם."
24.בנסיבות אלה, נראה כי לא אוכל לקבל אף גירסה במלואה, כפי שהונחה בפניי, ואקבע את העובדות הנחוצות לפסק דיני, מתוך התשתית הראייתית שהונחה בפניי.
25.אין ספק שהנתבע עשה מאמצים כנים כדי לרכוש את הנכס מן היורשים האחרים, הדבר מפורט בתצהיר הנתבע (החל מסעיף 19 ואילך) ויש לכך גם אסמכתאות. ראה למשל ההסכם נ/4; אלא, שהנתבע מודה בעצמו כי היוזמה הזו, בסופו של יום לא יצאה אל הפועל, ותחתיו נחתם הסכם הפשרה, נ/8, ולאחר דיון שהתקיים בבית המשפט למשפחה בפני כבוד השופטת פלאוט, מי שזכה בהתמחרות בנכס היה התובע עצמו, אשר רכש את הנכס בתמורה לסך 500,000 ₪.
בנסיבות אלה, אני קובעת איפוא, שנוכח העובדה שהזכויות בנכס עדיין אינן רשומות בלשכת רישום המקרקעין, הרי התובע הוא "מי שזכאי להחזיק בנכס", במשמעות סעיף 16 לחוק המקרקעין התשכ"ט-1969.
26.אין ספק שהתובע נתן לנתבע רשות להתגורר בנכס, ואולם שתי הגירסאות הקיצונות שהציגו הצדדים אינן מקובלות עליי - לא גרסת הקיצון של התובע, שהוא נתן לנתבע רשות להתגורר עד שיודיע לו על הפסקה, ולא גרסת הנתבע שהתובע נתן לו רשות להתגורר בנכס לצמיתות.
להלן, אפרט טעמי:
26.1כפי שפירטתי לעיל, שני הצדדים מסרו גירסאות סותרות בעובדות מהותיות, באופן המקשה ליתן אמון בגירסאותיהם.
26.2לא סביר בעיניי שהתובע, נוכח תיאוריו הקשים של הנתבע ביחס לאלימותו כלפי אשתו (אם הנתבע) וילדיו, יצהיר כי "בתמורה" לנכס נוסף יאפשר לנתבע להתגורר בנכס לצמיתות, מה גם שאין לכך כל תמיכה בעדות חיצונית נוספת.
26.3לא סביר בעיניי שהנתבע ישקיע כספים בנכס לשיפוצם, וכן יעמיד לרשות התובע סכום של 150,000 ₪ כדי לעזור לו לרכוש את הנכס מהיורשים האחרים. השכל הישר מחייב, כי השקעות הנתבע בנכס, הן בכספים והן בשיפוצים נעשו בתמורה להבטחה למגורים בלא תמורה נוספת לפרק זמן סביר לפחות (אך כאמור לעיל, לא לצמיתות), אותו אני מעריכה בתקופה של כ-5 שנים. היינו, מ-1.4.2011 ועד 1.4.2016.
27.אני מאמינה כי הנתבע אכן נתן לאביו התובע סכום של 150,000 ₪ לצורך מימון הרכישה בסך כולל של 500,000 ₪ וכן העביר סכום נוסף של 50,000 ₪, ובסך הכל נתן 200,000 ₪ לאביו בסמוך לרכישת הנכס, בסביבות אפריל 2011.
תמיכה נוספת לקביעתי שלעיל אני מוצאת בתשתית הראייתית, כדלקמן:
27.1הצהרות הנתבע בסעיפים 49-44 לתצהיר עדותו הראשית של הנתבע, אשר לא נסתרה.
27.2התובע לא הכחיש שקיבל מן הנתבע את הכספים האמורים לעיל.
28.באשר לשיפוצים, גם כאן – אני מעדיפה את גירסת הנתבע על פני גירסת התובע, ואולם גם לנתבע וגם לתובע לא היו סימוכין לשיפוצים. ממה ששמעתי, נראה איפוא, כי עלות השיפוצים לא היתה גבוהה מ-100,000 ₪, היינו: רעפים, חשמל, טיח, ריצוף, סיוד וצביעה והתקנות נוספות.
29.תמיכה לכך שהשיפוץ נעשה על ידי הנתבע ולא על ידי התובע אני מוצאת בתשתית הראייתית כדלקמן:
29.1עדותו של ד.ש, אשר הצהיר בתצהיר עדותו הראשית (סעיף 3) כי הנתבע שיפץ את הנכס שהיה חורבה של ממש.
29.2עד הגנה מס' 3, מר מ.ח, השיב בחקירתו הנגדית כי ביצע עבודות חשמל, ובין היתר השחלות חוטים, העברת צינורות לתשתיות חשמל, לוח חשמל, ביקורת של הבית (ראה: עמוד 16 לפרוטוקול עד שורה 26).עד זה העיד, כי ביצע העבודות כחבר של הנתבע, וכי לפני כן הבית היה הרוס.
29.3עד הגנה מס' 3, מר מ.ח גם העיד כי ראה את הנתבע משלם לפועלים ..וכי הוא ראה את הנתבע משלם דווקא ולא התובע (עמוד 18 לפרוטוקול שורות 19-18).
29.4הנתבע עצמו העיד, כי שיפץ יחד עם פועלים את הבית (עמוד 22 לפרוטוקול) וכי עבד עם פועלים אלה במשך כשבועיים, וכי שילם לכל יום עבודה 1,000 ₪; בנוסף הוא חיבר את בור הספיגה, הוסיף לדירה עוד 2 חדרים, סידר את הקירות החיצוניים, וכי רק על הבלוקים והבטון שילם כ-30,000 ₪ או 40,000 ₪, וכן בנה לבד את הגג, את הקירות וגם עשה את עבודות המסגרות (ראה עמוד 22 לפרוטוקול שורות 28-12).
29.5אציין, כי בהקשר זה, עדותו של התובע היתה פחות אמינה מזו של הנתבע: התובע טען שהנתבע הרס את הבית וכי הבית לא היה הרוס, הוא לא זכר את שמות הקבלנים שלכאורה לקח כדי לבצע את השיפוץ. אביא מדבריו בעמודים 6, 7 לפרוטוקול:
"ש.איך קוראים לקבלן הזה?
ת.אני לא יודע, ערבי, מוחמד.
ש.איך קראו לאריתראי?
ת.אני לא יודע. אני לא מכיר. את השם שלו אני לא יודע. אני הייתי נותן לו את הכסף יומו ביומו. "
גם תשובותיו של התובע "שלא ידע" שמות, מקומות, היו תמוהות. לטענתו הוא שילם על הכל במזומן ולא היה לו הסבר מדוע הנתבע שילם עבור דברים ולא הוא עצמו. העדפתי, איפוא, באופן מובהק, את עדותו של הנתבע בנושא זה.
30.בנסיבות אלה נראה לי איפוא, כי פינוי הנתבע מן הדירה יהיה בכפוף להשבת הסכום של 300,000 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום 1.4.2011, היום בו מסר הנתבע הכספים לאביו על פי עדותו, ועד לתשלום בפועל.
31.בהתאם לכל האמור לעיל, אני קובעת איפוא כי על הנתבע לפנות את הנכס ב-1.4.2016, ובכפוף לקבלת הסכומים של 300,000 ₪ (200,000 ₪ שהם הסכומים שנתן לאביו התובע ועוד 100,000 ₪ להעברת השיפוץ), כאשר הסכומים צמודים מיום 1.4.2011 ועד לתשלום המלא בפועל.
32.הנתבע לא ישלם דמי שכירות בגין מגוריו בנכס.
סיכומו של דבר
33.נקבע כאמור לעיל בסעיפים 31 ו-32.
34.בהתחשב בתוצאה אליה הגעתי לא אפסוק הוצאות.
35.ניתן לפרסום בהשמטת שמות.
ניתן היום, יב שבט תשע"ה, 2 בפברואר 2015, בהעדר הצדדים.
חתימה