הכרעת דין בתיק פ 5189/05

אני מזכה את הנאשם.

נגד הנאשם הוגש כתב אישום שעניינו החזקת נכס החשוד כגנוב, עבירה לפי סעיף 413 לחוק העונשין תשל"ז- 1977.

כתב האישום מספר כי בתחילת חודש ינואר 2004 נגנבו מעסקו של ניר פרחי ( להלן: "המתלונן") כ-6,000 מטרים של בד בשווי של כ-40,000 ש"ח. במהלך חודש ינואר ולאחר הגניבה, החזיק הנאשם ברשותו 3,500 מטרים של בד השייכים למתלונן.

הנאשם אישר את דבר החזקת הבד אך כפר באשמה, קרי, לטענתו הוא רכש את הבד בנסיבות ובמקום אשר לא היו צריכים לעורר את חשדו כי מדובר בבד גנוב.

הצדדים הגיעו להסדר דיוני לפיו יוגשו הודעות העדים ויתר המסמכים מבלי שהסניגור יחקור אותם נגדית.

המתלונן - ניר פרחי - מגולל בהודעותיו את נסיבות המקרה. לו ולאחיו עסק למכירת בדים. בתחילת חודש ינואר 2004 ובמהלך ספירת מלאי הוא גילה כי חסרה סחורה בערך של 10,000 מטר בשווי של 45,000 ל-50,000 ש"ח. בדיקה יסודית יותר העלתה כי חסרה כמות  נוספת של 6,000 עד 7,000 מטרים נוספים. ואז הבין כי ככל הנראה מדובר בגניבה. לדבריו מעת לעת קודם לכן היו גניבות "במכות קטנות" אלא שהפעם דובר בגניבה גדולה ומשמעותית.

המתלונן הדגיש כי לא היתה פריצה למקום עיסקוולא ידע במי לחשוד. כבר במהלך 2003 הובא לידיעתו על ידי מטלפן אלמוני כי עובדיו גונבים את הסחורה.

לימים ולאחר גילוי הגניבה הגיעו אליו שמועות שמציעים בדים מסוג דומה במחיר מוזל יותר. לאחר מספר בירורים הגיע למקום מסוים בו הבחין ברכב של עסק מתחרה "אל בגינו" המעמיס גלילי בד. הוא עצמו נסע מהמקום ללקוח בשם אנטולי בחנותו זיהה את סחורתו. בטרם הגשת התלונה למשטרה התקשר ל"אל בגינו" דיבר עם אלי אלבג שהינו הבעלים ואמר לו שראו את רכבו מעמיס סחורה של המתלונן. עוד הוסיף כי הוא עומד להגיש תלונה למשטרה ואלי השיב לו כי הוא מציע שלא לפנות למשטרה בשלב זה אלא לברר קודם לכן האם העובדים בשני המקומות עשו יד אחת. כן הוסיף כי ברשותו 52 גלילים אותם קנה במחיר נמוך לאחר ששמע שיש סחורה במחיר כזה. למחרת, הוא הגיע למחסן של "אל בגינו" בשעת בוקר מוקדמת, ביחד עם המשטרה. הם נכנסו למחסן שם זיהה את הסחורה שלו. אלי אמר לשוטר כי הוא קנה את הגלילים מערבי תושב יפו בשם מוסטפא במחיר שהוא המתלונן קונה מחו"ל.

אותה שעה ובמקביל הגיעה שיחת טלפון  מאנטולי אשר סיפר כי מוסטפא השאיר לו הודעה כי הוא יכול למכור לו גלילים נוספים.

אלי אלבג נחקר במשטרה וסיפר כי הנאשם פנה אליו, הציג עצמו כסוחר בדים ושיש לו בדים למכירה. הוא הציע אותם במחיר של 5 שקלים למטר ולדידו של אלי מדובר במחיר התאבדות משום שהוא עצמו מייבא בדים מאותו סוג ב-4 ש"ח למטר ומוכר אותו במחיר של 7 ש"ח. הוא רכש ממנו כ-50 גלילים לפי מחיר של 4.5 ש"ח למטר, התשלום בוצע במזומן ללא חשבונית וללא תעודת משלוח. אלי הבין כי אין מדובר בסחורה שלו - הוא עצמו מוכר בדים מאותו סוג - זאת משום שמדובר בצבעים שונים והוא הבין שהסחורה הינה של המתלונן. שניים או שלושה גלילים היו פתוחים ורטובים. למחרת התקשר לגיסו של המתלונן ולא למתלונן עצמו משום שהוא מתחרה שלו. לדבריו, הוא שאל את הנאשם כיצד זה הוא מוכר במחיר כה נמוך והנאשם השיב כי מדובר בסחורה שמקורה בטורקיה ועל כן ההוצאות זולות יותר. משנשאל על ידי החוקר מדוע התחמק מלשוחח עם המתלונן השיב כי לא ידע שהמתלונן עצמו מדבר איתו. משנשאל מדוע לא נתן דעתו לתוויות והמדבקות על הגלילים השיב כי לא הסתכל עליהם משום שלא חלק על כך שהסחורה היא של המתלונן.  משנשאל מדוע לא השיב את הסחורה למתלונן השיב כי הוא לא דרש אותה והוא עצמו - אלי - שילם  תמורתה לנאשם. עוד השיב לשאלות כיצד הגיע מספר הטלפון שלו לידי הנאשם ומי יצר קשר ראשון.

החוקר הקשה על אלי ושאל אותו מדוע רכש את הסחורה אם המחיר היה מחשיד והקטלוג היה חשוד, השיב כי לאחר מעשה הגיע למסקנה שזו סחורה גנובה או חברת קש שפושטת את הרגל. לבסוף התרצה אלי ואישר כי הוא שיצר קשר עם הנאשם דרך אדם אחר.

עימות שנערך בין אלי לבין הנאשם מעלה כי מספר הגלילים הרטובים עלה ל-3 או 4.

הנאשם במסגרת חקירתו הראשית והנגדית עמד על כך כי רכש את הבדים בבידיה יישוב בתחום הרשות הפלסטינית. המקום מוכר לכל ישראלי מצוי כמקור לרכישת מוצרים במחירים זולים באופן מיוחד. עיסוקו של הנאשם בכלל הינו במכירת בדים וסלונים. עקב מאורעות האינתיפאדה עבר מרכז המכירות לאיזור כפר קאסם.

התביעה אינה טוענת כי לנאשם יד בגניבה או שהוא ידע שהבדים גנובים. למקרא הודעתו של המתלונן, אודה כי נסיבות הגניבה אינן ברורות כלל. המתלונן מספר כי לא היתה כל פריצה במקום עיסקו וכי גניבת כמות כה גדולה של גלילים אינה אפשרית "במנות קטנות". המתלונן עצמו לא הגיש תלונה במשטרה עם היוודע לו דבר החסר.

התובעת בחקירתה הנגדית ובסיכומיה השכילה להציג ולטעון כי הנאשם לא הציג משנה סדורה ועקבית באשר לגרסתו.

הנאשם אכן טען כי מקור הבדים בטורקיה. אולם לטעמי מדובר בתרגיל מסחרי שנועד להאדיר את ערכם של הבדים וכפי שאמר הנאשם יש הבדל בהתייחסות הלקוח לסחורה אם מקורה בחו"ל או שמא בתחום הרשות הפלסטינית. על כן, אינני רואה בדבריו מקור לחשד או ניסיון שלו להרחיק עצמו מהעבירה. טוענת התובעת כי המחיר בו הוצעו הבדים למכירה על ידי הנאשם היה נמוך באופן מחשיד ועל כן כל אדם מן הישוב היה חושב כי מדובר בסחורה שיש לגביה חשד סביר שהיא גנובה. אולם, בנידון זה מפנה הנאשם למחיר שהוא עצמו רכש את הסחורה, לעובדה כי חלקה היה רטוב "בד זבל" כהגדרתו, כפי שאף אישר אלבג לגבי הבד הרטוב ולשיקולים המסחריים השונים אשר אינם בהכרח רק שיקולי רווח. יש פעמים, שסוחרים מעדיפים למכור סחורה במחיר "התאבדות" ובלבד שלא יותירו את הסחורה ברשותם ובכך ייגרם להם נזק גדול יותר. עובדה היא כי אלי אלבג עצמו רכש את הסחורה במחיר של 4.5 ש"ח למטר בשעה שלדבריו המחיר צריך להיות 7 ש"ח למטר. 

התובעת שואלת מדוע לא בדק הנאשם את התוויות על הגלילים. על כך השיב הנאשם כי הגלילים היו סגורים ומכל מקום הוא עצמו אינו שולט בשפה האנגלית או העברית.

לדבריו, הוא פעל בתום לב ורכש את הבדים במקום בו מוכרים - בין  השאר - גם  בדים.

הנאשם הותיר עליי רושם  אמין. יש לזכור כי לא הנאשם לבדו רוכש סחורה מהמתלונן. הוא פעל לאור היום  ולא במחתרת והדברים הללו משקפים במידה רבה את הלך מחשבתו לגבי מקורם האמין של הבדים אשר חלק מהם לפחות היה רטוב. לא נעלמה מעיני העובדה כי התשלום לנאשם בוצע במזומן, אולם אין בכך עדיין כדי לאשש ולבסס את האישום ברמה הנדרשת. אות ועדות לאי הבהירות השוררת בפרשה זו הינם דבריו של אסף פרחי בסוף הודעתו - ת/4 שורות 24-25  כי לא כל הגלילים שנתפסו אצל אלבג היו מהמשלוח האחרון, כנטען על ידי התובעת, אלא חלקם היה ממשלוחים קודמים.  יש לזכור כי נדבך נוסף לטענת החשד והגניבה, לדברי התביעה, הינו לוח הזמנים בין יבוא הבדים לארץ לבין הימצאם בידי הנאשם בתוך חודש ימים. אסף פרחי עצמו אומר כי לא כל הגלילים היו מהמשלוח האחרון וחלקם יובאו לארץ עוד קודם לכן.