המבקש עתר להארכת מועד להישפט בגין שני דוחות תנועה מחודשים יולי ואוגוסט 2013.
המבקש טוען כי לא הוא שנהג בכלי הרכב במועד הרלוונטי לעבירה, וכי לא הגיש בקשה להישפט במועד מאחר ו"לקח לו זמן לשכנע" את הנהג מר יורי גרברינק לקבל על עצמו את האחריות לעבירות.
המשיבה מתנגדת לבקשה, טוענת כי אין בפי המבקש הסבר מוצדק לאי הגשת הבקשה במועד, ואם לא הצליח לקבל הסכמתו של מר גרברינק, היה עליו להגיש בקשה להישפט, ולהעלות טענותיו בפני בית המשפט.
לאחר ששקלתי את טענות הצדדים, אני מקבל את עמדת המשיבה ודוחה את הבקשה להארכת המועד.
צודקת המשיבה והסברו של המבקש לאי הגשת בקשה להישפט במועד אינו יכול להתקבל. מי שמבקש להעלות טענות כנגד דוח עליו לעשות זאת במהלך התקופה שנקבעה בחוק, ובקש הסבת הדוח או לבקש להישפט. המבקש לא חייב היה לקבל הסכמתו מראש של מר גרברינק לקבל אחריות בכדי להגיש בקשה להישפט ובקשה כזו ניתן להגיש בלא נימוק ותימוכין כלשהם.
המבקש השתהה כשנה בטרם הגיש בקשתו בפניי, ולא מצאתי כי קיימת הצדקה לקבלת הבקשה.
ראו בהקשר זה החלטת בית המשפט המחוזי בבאר שבע בעפ"ת 42904-01-14 אברהם מויאל נ' מדינת ישראל שם נדחתה בקשה שהוגשה באיחור בלא נימוק סביר, הגם שהמבקש הראה כי הרכב בו בוצעה העבירה נמכר על ידו לאדם אחר עובר לביצוע העבירה. וכך ברע"פ 9580/11 אייל יוסף נ' מדינת ישראל אישר בית המשפט העליון דחיית בקשה באיחור על אף קיומו של מצהיר המקבל אחריות לעבירה תוך שהוא קובע כי:
"בקשת המבקש לזנוח את הפרוצדורה ולהתמקד במהות, שובת לב ככל שתהא, אין בה כל ממש, שכן אם תתקבל טענתו, משמעות הדבר שלא יהיה לכך סוף, ובקשות הסבה יוכלו להיות מוגשות ללא תלות בזמן ביצוע העבירה. אין להלום דבר זה, ולא זו היתה כוונת המחוקק ביצירת האפשרות של עבירות ברירת משפט".
ובעפ"ת 41937-02-14 ארז סהר נ' מדינת ישראל שם והדגיש בית המשפט כי
"אין לראות בהקפדה על המועדים עניין של פרוצדורה מול מהות, אלא חלק ממהות ההליך. גישה אחרת תוציא את העוקץ מההליך, ותביא להגשת בקשות להסבת דו"חות באופן סיטוני, כל אימת שיחפוץ נאשם, מה שיפגום הן בעקרון סופיות הדיון והן ביעילות ההליך."