המוסד לביטוח לאומי - מדינת ישראל נ' אביגזר ואח'

נתבעים 1 . יעקב אביגזר 2 . המאגר הישראלי לביטוחי רכב הפול

החלטה

בהמשך להסכם הפשרה שהגישו הצדדים בתיק, נדחתה התביעה בהחלטה מיום 4.12.11. בהתאם להסכמה הדיונית שהיתה בין הצדדים הגישו אלה טיעונים קצרים בכתב לעניין שכר טירחה וההוצאות בתיק.

עיינתי בטיעוני שני הצדדים ואני סבורה כי הצדק עם הנתבעים ויש לחייב את התובע בהוצאותיהם.

ההלכה הנוהגת היא כי בעל דין זכאי לקבל שכר טירחת עו"ד והוצאות משפט עת נדחית התביעה שהוגשה נגדו או בעת שהתובע חוזר בו מההליך שנקט נגדו.

ע"א 6637/05 נג'אר נ' דולה.

לא מצאתי כי יש מקום, בנסיבות המקרה שבפני, לסטות מהכלל הזה.

ההפך הוא הנכון.

התביעה שבפני הוגשה בשיהוי ניכר, רק כחודש לפני תום תקופת ההתיישנות.

טענת התובע, כפי שהיא עולה מהטיעונים שהגיש, כאילו לא יכול היה להמנע מהגשת התביעה וכי רק פסק הדין של בית המשפט העליון ברע"א 8484/08, מל"ל נ' הראל ואח', הוא שאיפשר את דחיית התביעה, אינה מתיישבת עם פסקי הדין וההחלטות שצרפו הנתבעים, כולם בהליכים שנקט התובע כאן כנגד נתבעים שונים ובכולם הגיע התובע להסכמות לפיהן התביעות שהגיש תדחנה.

ההסכמות האלה ניתנו כולן עוד לפני שניתן פסק דינו של בית המשפט העליון ביום 2.6.11 ואין שחר לכן לטענת התובע כאילו רק הכרעת בית המשפט העליון היא שהביאה אותו למסקנה שדין התביעה להדחות.

למעשה, ובניגוד לנטען ע"י ב"כ התובע בטיעוניו בפני, כבר בתיק 8008/07 ביטוח הלאומי סניף ירושלים נ' הפניקס הישראלי חב' לביטוח בע"מ ואח', טען המל"ל כי הפסיקה המנחה קובעת כי הבעלות הקניינית היא המכריעה ולא הבעלות הרשומה במשרד הרישוי, כשהוא מפנה לפסק דינו של בית המשפט המחוזי בע"א 11515/07.

מהטעם הזה ביקש המל"ל באותו הליך כי התביעה תימחק וזו אכן נמחקה ביום 5.8.10.

לא ברור אפוא כיצד יכול המל"ל לטעון בפני כי לא היתה הלכה מנחה, כאשר הוא עצמו פעל על פי אותה הלכה ואף ביקש, לאור אותה הלכה, למחוק הליכים קודמים שהגיש.

כך, גם בת.א. 4220/07 ביטוח לאומי סניף ירושלים נ' הפניקס, נתן בית המשפט כבר ביום 2.11.10 תוקף של פסק דין להסכם פשרה, שנעשה בין הצדדים שם, ולפיו הסכימו הצדדים שהתביעה תידחה. מדובר בפסק דין שניתן ביום 2.11.10 ומכאן שהסכמת הצדדים הושגה אף לפני המועד הזה.

בהינתן העובדה שהתיק שבפני הוגש רק ביום 26.10.10, קשה להבין כיצד טוען ב"כ התובע בהליך שבפני, כי לא היתה לתובע ברירה אלא להגיש את התביעה וזאת בשל מצב משפטי בלתי ברור, כאשר בהליכים אחרים הסכים, דווקא עקב המצב המשפטי, לדחות תובענות שהגיש.

בנסיבות שתוארו, נראה כי יש ממש בטענת ב"כ הנתבעים לפיה בהגשת התביעה פעל התובע בניגוד לנוהליו הוא, נוהלים שבעקבותיהם הסכים, עוד לפני הגשת התביעה שבפני, למחוק הליכים אחרים שהגיש וזאת על סמך הפסיקה שהיתה קיימת עד לאותו מועד.

הגשת התביעה גרמה לנתבעים להוצאות מיותרות, לאחר שנדרשו להגיש כתב הגנה ולנסות לאתר את הראיות הרלוונטיות להוכחת טיעוניהם והכל כאשר התביעה הוגשה, כאמור, בשיהוי ניכר שדומה שלא יכול להיות ספק שהוא מקשה מאוד על איסוף חומר רלוונטי.

עם זאת, לא ניתן גם להתעלם מן העובדה שהתביעה נדחתה, בהסכמת הצדדים, בשלב מוקדם למדי, טרם שהוגשו תצהירי עדויות ראשיות וכל שכן קודם שנשמעו הראיות.

לפיכך, ובהתחשב בכל אלה, וכן בסכום התביעה, אני מחייבת את התובע בהוצאות הנתבעים ובשכר טרחת עו"ד לנתבעים בסכום כולל של 10,000 ₪.

המזכירות תעביר עותק מפסק הדין לצדדים ותסגור את התיק.