הנשיא סטיב אדלר
מהו מעמדו של המוסד לביטוח לאומי (להלן גם:
המשיב או
המוסד) כלפי המערערת (להלן גם:
הגב' דליה), אשר הועסקה במשך כעשר שנים כמטפלת בקשישים הזכאים לגמלת סיעוד? האם הסמכות הנתונה למוסד לקבוע את הזכאות לגמלת סיעוד, ולפקח על החברות הנותנות את שירותי הסיעוד יכולה לבסס טענה בדבר היותו המעסיק או המעסיק במשותף של הגב' דליה?
בית הדין האזורי בתל-אביב
[1], השיב בשלילה על השאלה האמורה. על כך הוגש הערעור שלפנינו.
עובדות המקרה בתמצית
[2] הגב' דליה הועסקה כ-10 שנים בחברת "מאיר מזרחי שירותים בע"מ" (להלן גם:
חברת מאיר מזרחי) כמטפלת בקשישים הזכאים ל"גמלת סיעוד" מכוח פרק י' ל
חוק הביטוח הלאומי
(נוסח משולב), תשנ"ה - 1995 (להלן גם:
חוק הביטוח הלאומי או
החוק). יצוין, כי שירותי הסיעוד הניתנים לזכאי "גמלת סיעוד" מכוח
חוק הביטוח הלאומי הופרטו בהחלטת ממשלה, וניתנים על ידי חברות העוסקות במתן שירותי טיפול וסיעוד (להלן גם:
נותני השירותים), המעסיקות כ-80,000 עובדים. חברת מאיר מזרחי הינה אחת מנותני השירותים, ובינה לבין המוסד נחתם הסכם למתן שירותי סיעוד כאמור (להלן גם:
ההסכם).
לטענת הגב' דליה, ביום 1.8.2000 הודיעה לה חברת מאיר מזרחי, כי היא מפוטרת לאלתר. זאת, נוכח קשיים כלכליים אליה נקלעה ואשר גרמו להפסקת מתן שירותים לזכאים לגמלת סיעוד. עוד טוענת הגב' דליה, כי בעזרתו של המוסד, החלה היא לעבוד בחברת "מטב", והמשיכה לטפל באותם קשישים בהם טיפלה כעובדת חברת מאיר מזרחי.
לאחר פיטוריה מחברת מאיר מזרחי הגישה הגב' דליה, ביום 18.1.2001, תביעה כספית נגד חברת מאיר מזרחי ונגד המוסד בגין אי תשלום זכויותיה. בכתב תביעתה טענה הגב' דליה, בין היתר, כי חברת מאיר מזרחי והמוסד לביטוח לאומי הינם מעבידיה במשותף ועל כן שניהם, יחד ולחוד, חייבים לשאת בתשלום זכויותיה בגין התקופה, החל מחודש מאי 1990, ועד לחודש אוגוסט 2000.
ביום 15.1.2002 ניתן פסק דין בהיעדר הגנה נגד חברת מאיר מזרחי על מלוא סכום התביעה. ככל הנראה, נוכח מצבה הכלכלי, לא שילמה חברת מאיר מזרחי את הסכום שנפסק לחובתה בפסק הדין, וההליך נמשך נגד המוסד לשם בירור חבותו לתשלום זכויותיה של הגב' דליה.
פסק דינו של בית הדין האזורי
[3] בית הדין האזורי דחה את תביעתה של הגב' דליה נגד המוסד, תוך שציין כי "לא הובאה בפנינו כל ראיה על מעורבותו של המוסד לביטוח לאומי בקביעת זהות עובדי החברה, בגיוסם או בפיטוריהם, בפיקוח על עבודתם, בקביעה פרטנית של שעות העבודה של מי מהעובדים, כמו גם, בקביעת שכרם ו/או תנאי העסקתם". בית הדין קבע עוד כי "לא היתה כל מעורבות מצד מי מעובדי המוסד בפיקוח על עבודתה של התובעת [המערערת, ס.א.]".
בפסק דינו, סקר בית הדין האזורי באריכות ולפרטים את עדותה של המערערת, לרבות בחקירתה הנגדית, וקבע כי גרסתה כפי שהובאה בתצהיר אינה עולה בקנה אחד עם עדותה במהלך חקירתה הנגדית. על כן, ולאור מכלול הראיות שהובאו בפניו, לרבות תעודות עובדי ציבור מטעם הביטוח הלאומי, הגיע בית הדין האזורי למסקנה כי "
לא נוצרה כל זיקה בין התובעת לבין המוסד לביטוח לאומי שיש בה כדי להצביע על מעורבות כלשהי של המוסד לביטוח לאומי בהעסקתה של התובעת" [ההדגשה במקור, ס.א.]. על יסוד האמור, נדחתה התביעה להכרה במוסד כמעסיק במשותף של הגב' דליה.
טענות הצדדים בערעור
[4] בערעור שלפנינו, שבה הגב' דליה וטענה כי יש לראות את המוסד כמעסיק במשותף שלה, ולהטיל עליו את תשלום זכויותיה מכוח תקופת עבודתה בחברת מאיר מזרחי. לטענתה, המוסד הוא שפיקח על שעות עבודתה, הוא אשר שילם בפועל את שכרה, כאשר חברת מאיר מזרחי היוותה רק צינור לתשלום השכר.
בנוסף, טענה הגב' דליה כי טיב הקשר בינה לבין המוסד מעיד על היותו מעסיק במשותף, ובתוך כך: [א] הקשישים אצלם עבדה הופנו אליה על ידי המוסד; [ב] במהלך עבודתה היא הייתה בקשר עם עובדת סוציאלית האחראית על הקשישים מטעם המוסד; [ג] במהלך עבודתה היא עברה השתלמות או הכשרה לטיפול בקשישים מטעם המוסד; [ד] כל מערך הסיעוד שבו עבדה היה מערך של המוסד ולא של חברת מאיר מזרחי; [ה] המוסד הוא שהפסיק את עבודתה בחברת מאיר מזרחי.
[5] מנגד, תמך המוסד במסקנת בית הדין האזורי, כי הגב' דליה לא הועסקה על ידו והוסיף והדגיש בפנינו כי לאור האמור ב
חוק הביטוח הלאומי, האחריות הכוללת למתן שירותי סיעוד היא שלו, אולם עצם מתן שירותי הסיעוד אינו בסמכותו של המוסד. נותן השירות הוא אשר בוחר את המטפלים אשר יספקו את השירות לזכאים, הוא אחראי להם מבחינה מקצועית ומבחינה ניהולית, בידו הכוח לפטרם והוא אשר אחראי על תשלום שכרם. על המוסד חלה חובת פיקוח על נותני השירותים, מעצם היותו גוף ציבורי המעביר כספי ציבור אליהם והמחויב להבטיח כי למבוטחים ניתן השירות לו הם זכאים כדין.
על האמור הוסיף המוסד ותמך טיעוניו בהסכם ההתקשרות שנחתם בינו לבין חברת מאיר מזרחי, אשר ממנו עולה כי חברת מאיר מזרחי התחייבה לדאוג להשתלמות והדרכה מקצועית לעובדיה המועסקים כמטפלים, וכן לפקח עליהם מנהלית ומקצועית.
כמו כן, טען המוסד כי אף הגב' דליה ראתה עצמה כעובדת חברת מאיר מזרחי, ומעולם לא פנתה למוסד בקשר לזכויות המגיעות לה כעובדת או ביחס לכל נושא אחר.
דיון והכרעה
מיהו המעסיק על פי המבחנים שנקבעו במשפט העבודה?