המוסד לביטוח לאומי נ' חברת GNP רשת חניונים ארצית בעמ

פסק דין

תביעת שיבוב של המוסד לביטוח לאומי (התובע או המל"ל) המוגשת בהתאם לסעיף 328 לחוק ביטוח לאומי [נוסח משולב], תשנ"ה-1995.

התאונה

הנפגע, מר שמואל רוזנבלט (הנפגע), יליד 1945, נפגע בתאונה שארעה ב-12/4/99 בשעה 16:00 (התאונה). הנפגע שצעד מעבודתו חזרה לביתו ביקש לקצר את הדרך ולחצות מגרש חניה השייך לנתבעת. הנפגע נכנס למגרש החניה בכביש במיועד ליציאת רכבים ורגלו נתקלה במחסום דוקרנים שהניחה הנתבעת ונועד למנוע כניסת רכבים לחניון. כתוצאה מכך נפל ונגרמה לו פגיעה משמעותית בכתף. התאונה הוכרה בידי התובע כתאונת עבודה ונכותו הוערכה בידי ועדות רפואיות בשיעור 25%. בעקבות זאת שילם וישלם התובע לנפגע סך של 838,608 ₪.

המחלוקת

התובע טוען כי הצבת המחסום הייתה רשלנית והדוקרנים היוו מכשול שגרם לנפילת הנפגע. התובע מבסס טענותיו על חוות דעתו של מומחה בטיחות, ד"ר ביקלס, ועל העובדה שמעל מחסום הדוקרנים הציבה הנתבעת מחסום מתרומם הקצר ממנו ב-80 ס"מ. לטענת התובע מחסום הדוקרנים כשלעצמו הינו דבר מסוכן שלא סומן היטב כאשר פער האורכים שבין שני המחסומים מהווה מפגע שכן הוא יוצר מצג של מעבר בטוח להולכי רגל. התובע מציין כי לנפגע לא היתה דרך טובה יותר שכן המדרכות באזור היו, באותה עת, חסומות ברכבים ובאדניות ולכן נדרש לצעוד דרך מגרש החניה. הנתבעת טוענת כי אין כל רשלנות בהצבת מחסום הדוקרנים וכי המחסום היה גלוי לעין שכן מעליו הוצב גם מחסום מתרומם. הנתבעת מדגישה כי תביעתו האישית של התובע כנגד הנתבעת הסתיימה בפשרה שבמסגרתה שולם לתובע סך של 6,000 ₪ בלבד, לכיסוי חלק מהוצאותיו (ת.א (הרצליה) 5396/99) וטוענת כי אם הנפגע עצמו חזר בו מתביעתו מה לו למל"מ כי יתבע אותה בתביעת שיבוב. שני הצדדים חלוקים גם בשאלת הנזק לנפגע (שבינתיים פרש לגמלאות).

דיון

לאחר בחינת במסמכים ושמיעת העדויות שוכנעתי כי דין התביעה להידחות וכי התובע לא הרים את הנטל להוכיח כי הנתבעת נהגה ברשלנות או כי רשלנות היא שגרמה לתאונה. לעניין זה ניתן משקל מהותי גם לכך שהמל"ל העלה טענות שהנפגע עצמו כלל לא טען אותן. למעשה, הגרסה העובדתית שנשמעה מפי הנפגע עצמו היתה דלה ביותר. לא נטען בה כי לא הבחין במחסום הדוקרנים ובפועל הודה בחקירתו כי ידע על קיומו של המחסום שכן עבר במקום מדי יום.

אחריות הנתבעת

יסודותיה של עוולת הרשלנות ברורים וידועים ואין צורך לחזור עליהם. אין ספק כי הנתבעת, כבעלת המקרקעין, חבה חובת זהירות מושגית וקונקרטית כלפי העוברים בשטחה והיה עליה לצפות כי הולכי רגל עלולים לצעוד דרך החניון ולהכנס אליו גם בכביש היציאה. השאלה היא האם הנתבעת הפרה את חובת הזהירות? ונקודת המוצא לדיון היא שהצבת דוקרנים המונעים כניסה לחניון היא פרקטיקה מקובלת ושגורה שאינה מהווה, כשלעצמה, מפגע או "דבר מסוכן" כהגדרתו בסעיף 38 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש]. לדיון בהגדרת מחסום דוקרנים כ"דבר מסוכן" ראו פסק דינו של כב' השופט קסירר בת.א. (ת"א) 24422-04 רוזנשטרוק נ' דור ארגמן בע"מ [2011]. יתכן אמנם כי בנסיבות מסוימות עשוי מחסום דוקרנים להוות מפגע מסוכן, כך במקום שבו אינו מסומן כראוי ולכן הוא עלול לסכן הולכי רגל. עם זאת במקום שבו הדוקרנים בולטים לעין ומסומנים היטב הם אינם מהווים מפגע (ראו פרשת רוזנשטרוק, לעיל, וראו גם פסק דינו של כב' השופט מוסק בת.א. (ימ') 6192/98 גולזר נ' מועצה מקומית גבעת זאב [2001]).

נפנה לענייננו ונמצא כי המחסום שהוצב ביציאה מחניונה של הנתבעת היה גלוי וסומן היטב בלא שנוצר כל מפגע. כידוע, תמונה אחת שווה אלף מילים, ובמקרה הנוכחי מראות התמונות כי מדובר בכביש יציאה מן החניון, שלא ניתן לטעות בו, כשמחסום הדוקרנים (שנועד למנוע כניסת רכבים) נראה לעין בצורה בולטת ומעליו נמצא גם מחסום מתרומם (שמונע יציאת רכבים לפני ששלמו) שמדגיש אותו ומבהיר היטב כי אין מדובר במעבר להולכי רגל. בצמוד למחסומים קיים ביתן שומר שעליו שלטים וכן מוצב שלט המורה כי הכניסה לחניון היא מנתיב אחר. התמונה הכוללת אינה מעידה על קיומו של מפגע ומראה, כאמור, כי מחסום הדוקרנים סומן היטב. אכן, אפשר שבשעות החשכה קשה להבחין במחסום הדוקרנים ואז הוא הופך למפגע, אולם התאונה שבענייננו ארעה בשעות האור (שעה 16:00 בחודש אפריל). התובע טוען כי הצבת המחסום המתרומם מעל מחסום הדוקרנים היא שיוצרת מפגע, שכן, כאמור, המחסום המתרומם קצר בכ-80 סנטימטרים ממחסום הדוקרנים וכך נוצר פער המאפשר מעבר הולכי רגל סכנה. עוד נטען כי מחסום הדוקרנים היה בצבעי הכביש ולא היה גלוי לעין. לעניין זה תמך התובע טענותיו בחוות דעתו של ד"ר אליעזר ביקלס שניתנה בשנת 1999 במסגרת תביעתו האישית של הנפגע כנגד הנתבעת. בחנתי את הטענות ולא מצאתי כי יש בהן ממש. הפער שבין המחסומים יוצר אמנם רווח שמאפשר מעבר להולכי רגל, אולם מכלול הסימנים מבהיר באופן ברור כי מדובר בכביש יציאה לחניון ולא במעבר להולכי רגל, כאשר הדוקרנים עצמם בולטים לעין ואינם נסתרים.

התובע לא הוכיח קיומו של מפגע ולמעשה נמצא כי הנפגע עצמו כלל לא העלה טענות כנגד הדוקרנים וגם לא טען שלא הבחין בדוקרנים או שאלו היו נסתרים.

בפועל היתה הגרסה שנשמעה מפי הנפגע כללית ביותר, וכל שנטען בתצהירו הוא כי "עת הלכתי באזור המשמש למעבר הולכי רגל ... נתקלה רגלי בפס קוצי מתכת שהונח על ידי הנתבעת על הכביש והבולט בכ-7 ס"מ מפני הקרקע" [סעיף 4 לתצהיר]. בנוסף כולל התצהיר סעיף עובדתי-משפטי בו נרשם כי אילו היתה הנתבעת "דואגת להסיר מכשולים ו/או מפגעים משטח החניון והיתה דואגת לסימון המכשולים ו/או לאי הימצאותם ו/או היתה מזהיר את העוברים והשבים מפני הסיכון הטמון בהליכה לאורך החניון וכיו"ב התאונה היתה נמנעת" [סעיף 14 לתצהיר].

אלא שסעיפים אלו – ככל שניתן לראות בהם עובדתיים – אינם כוללים גרסה עובדתית ברורה בנוגע לסיבת הנפילה או לעצם קיומו של מפגע. הפוך והפוך בתצהיר הנפגע ובעדותו בבית-המשפט ולא תמצא כל טענה עובדתית מפיו כי הדוקרנים לא היו בולטים דיים או כי לא סומנו היטב או כי הוא עצמו לא הבחין בהם ולא היה ער לקיומם. נהפוך הוא. בחקירתו הנגדית הודה כי הכיר את הדרך והיה ער לדוקרנים ובלשונו "כל יום הלכתי בצד של הדוקרנים והכל היה בסדר. זו הדרך הקצרה למעבר" (עמ' 15 שורה 29). ודוק – הנפגע אינו מרחיב על נסיבות התאונה המדוייקות ואינו מבהיר מדוע נפל דווקא ביום התאונה מכל הימים.

בנסיבות אלו לא זו בלבד שלא בוססה טענת התובע לקיומו של מפגע, אלא שלא הוכח גם כי קיים קשר סיבתי בין הנפגע הנטען לבין הנפילה, שכן הנפגע עצמו אינו טוען זאת.

אי התייצבות עדי הגנה ושיהוי

התובע טוען כי הנתבעת לא הביאה כל עד מטעמה, לרבות, בין השאר, מנכ"ל הנתבעת לשעבר מר דב בר שלא התייצב לדיון, והיא מבקשת כי תוחל החזקה שלפיה אי הבאתו של העד תשקל לחובת הנתבעת. אינני מקבל טענה זו. ראשית, נטל ההוכחה הוא על התובע ולא על הנתבעת, ובמקום שבו לא הרים התובע את נטל ההוכחה אין הוא יכול להיבנות רק על אי זימון עדים מטעם הנתבעת. שנית – ועיקר – במקרה הנוכחי התביעה הוגשה על ידי התובע זמן רב אחרי התאונה, כאשר מאז נקלעה הנתבעת לקשיים כלכליים ופורקה. ב"כ הנתבעת ביקשו לזמן את מר בר לעדות אולם הוא לא התייצב לדיון. רק לאחר מכן ויתרה הנתבעת על זימונו ואז הודיע התובע עצמו כי הוא מבקש לזמן את מר בר לעדות ואף שוקל הגשת תצהיר מטעמו. בהמשך ויתר גם התובע על חקירתו של מר בר.

רואים אנו כי שני הצדדים יכלו לזמן את מר בר לעדות במידה שווה וכי התובע – שהיה לו אינטרס גבוה להעידו – ויתר גם הוא על עדותו. נמצא אפוא שאין לשקול את אי העדתו של מר בר לחובת הנתבעת.

סיכום ביניים לעניין האחריות

מן האמור לעיל עולה כי התובע לא הוכיח שהנתבעת התרשלה בדרך כלשהי ונמצא כי הנתבעת נקטה באמצעי זהירות סבירים בנסיבות העניין שכן מחסום הדוקרנים היה גלוי לעין, למיצער בשעות האור. הנפגע עצמו לא הסביר את נסיבות הנפילה ולא הציג גרסה עובדתית ברורה, וממילא לא הוכח כי הרשלנות הנטענת היא שגרמה לנפילה.