המוסד לביטוח לאומי נ' מ'

השופטת סיגל דוידוב-מוטולה

1. לפנינו ערעור מטעם המוסד לביטוח לאומי (להלן: המוסד) על פסק דינו של בית הדין האזורי תל אביב (הנשיאה הדס יהלום; ב"ל 54639-10-15), במסגרתו התקבלה תביעת המשיב להכרה באירוע מוחי כפגיעה בעבודה כמשמעותה בחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה-1995.

   בהתאם להסכמת הצדדים, פסק הדין בערעור ניתן על יסוד טיעוני הצדדים בעל פה במסגרת דיון קדם ערעור וכלל חומר התיק.

2. המשיב, יליד שנת 1946, עבד כרוקח בבית מרקחת שבבעלותו, כאשר מרבית השנים עבד בתפקיד של רוקח אחראי. במסגרת ערעור קודם לבית דין זה (עב"ל 71030-01-19) הוסכם על מינוי מומחה רפואי על סמך תשתית עובדתית שנקבעה על ידי בית הדין האזורי, ועיקרה חמישה אירועי "שיא" בתקופת מתח מתמשך שהחלה ביום 24.2.14 - מועד בו קיבל המשיב מכתב חריף בדבר ליקויים חמורים בבית המרקחת, והובהר לו כי נשקלת האפשרות שלא לאפשר לו להמשיך ולשמש רוקח אחראי. אירוע השיא החמישי והאחרון התרחש ביום 17.3.14 - מועד בו כתב המשיב מכתב תשובה למכתב חריף נוסף של הרוקחת המחוזית - כאשר ביום 22.3.14, מועד בו האיום עדיין תלוי ועומד וטרם התקבלה החלטת המפקחת, אירע למשיב אירוע מוחי.

    

3. המומחה הרפואי שמונה על ידי בית הדין האזורי, ד"ר ארנון קרני, קבע בחוות דעתו כי "קיים קשר סיבתי בין האירועים בעבודה להופעת השבץ המוחי היות שחשיפה למצבי דחק חריגים מהווה זרז להופעת שבץ מוחי. השפעת האירוע בעבודה על הופעת הליקוי אינה פחותה בהרבה מהשפעת גורמים אחרים והינה מעל 20% ביחס לגורמים אחרים". עוד ציין כי "סביר יותר להניח כי אלמלא האירועים בעבודה מועד התרחשותו של האירוע המוחי היה נדחה לפרק זמן מאוחר יותר או לא ידוע".

4. למומחה הופנו שאלות הבהרה, בהן התבקש להבהיר האם חלוף הזמן (כחמישה ימים) ממועד קרות אירוע ה"שיא" האחרון ועד קרות האירוע המוחי, אינו שולל את הקשר הסיבתי בהתחשב במסקנות המחקרים והספרות הרפואית בדבר פער מירבי של 24 שעות. בתשובותיו המפורטות התייחס המומחה לחוות דעתו של פרופ' אבינועם רכס כפי שפורטה בעב"ל (ארצי) 208/09 יהושע לב - המוסד לביטוח לאומי (13.2.11; להלן: עניין לב), והבהיר כי לאחר אותה חוות-דעת פורסמו מאמרים המדווחים על פרקי זמן של יותר מ-24 שעות בין "מופע האירוע החריג מבחינה נפשית להופעת שבץ ומכאן שהגבול החד של 24 שעות אינו חד משמעי גם לאור העובדה כי אירועים שמעלים דחק נפשי לא תמיד נגמרים תוך 24 שעות". המומחה הדגיש עוד כי המשיב לא סבל מגורמי סיכון כלשהם, כאשר "היה בתקופה של מתח נפשי שסביר כי המשיכה לאורך חמשת הימים עד הופעת השבץ"; נתונים אלה "מעמידים את הגורם של הדחק הנפשי כבעל משקל משמעותי לבוא השבץ". עוד ציין כי "... לאירוע החריג בעבודה שהחל 5 ימים טרם הופעת השבץ ולא נפתר עד הופעתו של השבץ הייתה השפעה של קשר סיבתי על הופעת השבץ במועדו".

5. בית הדין האזורי, על יסוד חוות דעתו של המומחה, קיבל את התביעה. בית הדין ציין כי המומחה היה ער לכך שלא די במתח מתמשך לצורך הכרה באירוע מוחי כפגיעה בעבודה, ואף היה ער לחוות דעתו של פרופ' רכס המהווה אסכולה מקובלת, אך נימק מדוע במקרה זה הוא סבור למרות זאת שמתקיים הקשר הסיבתי הנדרש בפסיקה. בית הדין הוסיף כי "אכן, המומחה משתמש במונחים אשר מהווים, בדרך כלל "מתח מתמשך" שאינו יכול להוות בסיס להכרה בארוע מוחי כפגיעה בעבודה. אלא שבמקרה הנדון, יש לקרוא את מכלול העובדות. על פי פרק העובדות, כפי שהוסכם בבית הדין הארצי, במהלך תקופה של מתח שבה היה שרוי התובע, ארעו חמישה "אירועי שיא" הניתנים לאבחון בזמן ובמקום, כאשר האחרון בהם הוא הארוע מיום 17.3.14. לאחר ארוע זה, עניינו של התובע טרם הסתיים ולכן היתה לארוע, מן הסתם, השפעה לא פשוטה על התובע שכן על פי העובדות המוסכמות, במשך הימים שלאחר הארוע טרם התקבלה החלטה סופית בעניינו. אם כן, לא מדובר ב"מתח מתמשך" כהגדרתו בפסיקה, אלא בארוע שיא שבעקבותיו המשיכה תחושת אי ודאות ומתח נפשי אצל התובע".

   בית הדין הוסיף כי המומחה סטה לכאורה מה"אסכולה המקובלת" המפורטת בחוות דעתו של פרופ' רכס משנת 2010 (כפי שפורטה בעניין לב), אך עשה כן תוך הפניה למאמרים רפואיים מאוחרים מחוות הדעת האמורה; תוך היצמדות לעובדות כפי שהוסכמו על הצדדים; ותוך שהדגיש כי למשיב לא היו גורמי סיכון אחרים. לאור חוות הדעת הברורה והמנומקת, התביעה התקבלה והמוסד חויב בשכ"ט עו"ד בסך של 7,000 ₪ (בהתחשב בהליכים שנדרשו בתיק).

6. המוסד חזר בערעורו על הטענות שהעלה בבית הדין האזורי, בדבר קביעת קשר סיבתי על יסוד "מתח מתמשך" להבדיל מאירוע חריג ספציפי, וכן בדבר חריגה מה"אסכולה המקובלת" כפי שנקבעה בעניין לב. לאחר ששקלנו את טענותיו ואת כלל חומר התיק, שוכנענו כי יש לדחותן. להלן יפורטו נימוקינו לכך.

7. אשר לטענת ה"אסכולה המקובלת" - בפס"ד לב אכן אומצה חוות דעתו העקרונית של פרופ' רכס, בדבר קשר סיבתי אפשרי בין דחק נפשי לבין אירוע מוחי, תוך שצוין שפרק זמן סביר לצורך כך הוא עד 24 שעות. עם זאת אין בכך כדי לקבוע קשר סיבתי אוטומטי בכל מקרה ומובן שעדיין יש צורך בחוות דעת מומחה המנתחת את המקרה בהתאם לנסיבותיו האישיות, הרפואיות והעובדתיות של המבוטח. אף אין בכך כדי למנוע הכרה בקשר סיבתי במקרה נתון בו חלפו יותר מ-24 שעות בין האירוע החריג לבין האירוע המוחי, ככל שהמומחה הרפואי האובייקטיבי שמונה על ידי בית הדין מנמק ומסביר זאת, כפי שעשה ד"ר קרני במקרה שלפנינו, הן על בסיס מחקרים עדכניים והן על בסיס נתוניו האישיים של המשיב והעדרם של גורמי סיכון אישיים כלשהם. בית הדין האזורי שוכנע שיש לסמוך על חוות דעתו של המומחה האובייקטיבי שמונה על ידו, ולא מצאנו כי הובאה הצדקה להתערב בשיקול דעתו בקשר לכך.