רקע
המנוח, שעזבונו הוא התובע מס' 1, יליד 06.06.1947, (להלן:
"המנוח") טבע למוות ביום 10.04.05, בשעה 12:30 בחוף הים בעיר חיפה והוא בן 58 שנים. התובעת מס' 2 הינה אלמנת המנוח, והתובעת מס' 3 הינה של בתו של המנוח. שתיהן יורשותיו של המנוח על פי דין.
על פי הנטען בכתב התביעה, במהלך עבודת המנוח בחוף "דדו" בחיפה, ראה המנוח אדם הנמצא במצוקה ונסחף לים וככל הנראה החל לטבוע, בהעדר צוות הצלה במקום, נכנס המנוח לים על-מנת לחלץ את הטובע ולהעבירו אל מקום מבטחים, אולם, הוא עצמו נלכד במערבולת, נסחף עם הזרם החזק, ובהעדר מי שיושיט לו עזרה, טבע למוות (להלן:"
הטביעה").
התביעה הוגשה כנגד הנתבעת מס' 1, מעבידתו של המנוח, חברת ה.מ.ג.ע נכסים בע"מ (להלן:
"המעבידה"), וכנגד מבטחתה, הנתבעת מס' 2, כלל חברה לביטוח בע"מ
(להלן
:"המבטחת"), וכן כנגד הנבעת מס' 3, עיריית חיפה (להלן:
"העירייה"), שאמורה על פי הנטען, לפקח ולדאוג לאכיפתו וליישומו של חוק הסדרת מקומות רחצה, תשכ"ד - 1964 (להלן:
"חוק ההסדרה") וצו הסדרת מקומות רחצה ( מצילים, סדרנים, פקחים ומגישי עזרה ראשונה), תשכ"ו-1965, וכן של צו הסדרת מקומות רחצה (סדרים ואיסורים במקומות רחצה מוכרזים), תשכ"ה- 1965.
הצדדים וטענותיהם
טענות התובעים
התובעים טוענים כי המעבידה והעירייה, התרשלו והפרו חובות חקוקות. עיקר טענתם הוא כי הטביעה, הינה תוצאה של שרשרת מתמשכת ושילוב של מעשים ומחדלים של הנתבעים.
עוד נטען כי על אף ריבוי גורמי הסיכון הידועים, לא נקטו הנתבעים באמצעים הבטיחותיים הנדרשים ו/או בבדיקות ובחינות להערכת סיכונים והערכות לקראתם, לא מנעו אקטיבית או פסיבית את הגישה לחוף ולמים, לא טרחו להזהיר וללמד את הציבור המתרחצים, בדבר הסיכונים ולא טרחו למנוע את כניסתם ע"י שילוט וגידור מתאימים.
לטענתם הנתבעת 3 לא עמדה בתקנות הנוגעות להצבת שלטים ברורים במקומות נראים לעין, שיזהירו על הרחצה המסוכנת, עם או בלי מציל.
באשר לסידורי ההצלה, טוענים התובעים, כי בשל האקלים החם בארץ, גם בחודש אפריל מגיעים מתרחצים רבים במשך כל שעות היממה, ולכן היה על הנתבעת 3 להשאיר "כוחות בשטח" ולמנוע פיזית את כניסת המתרחצים למים, אך הגורמים הרלבנטיים לא עשו דבר והפקירו את הציבור להציל את עצמו.
התובעים סבורים כי החלטה בלתי סבירה זו, הינה צעד חסר אחריות והינה פעולה בלתי בטיחותית ולא יעילה של הרשות, שתוצאתה הפשוטה הינה העדר שירותי הצלה בשעת מקרה הטביעה, כאשר בד בבד אין לפעולות אלה השפעה, על התנהגות המתרחצים שממשיכים לבלות כהרגלם בחוף ובים.
עוד טענו התובעים כי בהתאם להוראת סעיפים 38 ו- 41 לפקודת הנזיקין (נוסח חדש), על הנתבעים נטל הראיה וכי הנתבעים עשו כל אשר בידיהם, על מנת להתחמק מלגלות מסמכים ומידע וזאת למרות בקשות מפורשות של ב"כ התובעים.
בסיכומיהם טוענים התובעים כי עבודה ליד הים טומנת בחובה סיכון רב, כאשר העובדים בחוף יכולים להיחשף, למקרי טביעה שלאו דווקא מסתיימים במוות טרגי. לטענתם המנוח לא הלך להתרחץ על דעת עצמו, אלא כאשר ראה שאדם טובע פעל לפי אינסטינקט טבעי וניסה להציל חיים.
התובעים הוסיפו וטענו בסיכומיהם, כי על הנתבעים היה ללמד ולחנך את המנוח והציבור, כי יש להשאיר את מלאכת הצלת החיים ביד האמונים לכך.
טענות הנתבעות 1 ו-2
הנתבעות 1 ו - 2 טוענות כי הנתבעת 1 אינה אחראית למותו של המנוח גם אם התאונה, ארעה במהלך שעות עבודתו של המנוח, אשר עבד, כאמור, כמנקה בחוף "דדו", לטענתן מאחר ובמקרה דנן אין כל אחראי לפגיעה, על התובעות לפנות למוסד לביטוח לאומי.
הנתבעות 1 ו- 2 הוסיפו וטענו בסיכומיהן, כי מאחר והמנוח שימש כעובד ניקיון בחוף הים, הרי שטביעתו הייתה ללא כל קשר סיבתי ו/או עובדתי, לעבודתו אצל הנתבעת 1.
לטענתן, לא היה זה מתפקידו של המנוח לנסות ולהציל את הטובע, הן משום שהדבר לא היה במסגרת תפקידיו בעבודתו, והן כי נאסר עליו מפורשות להיכנס לים. לטענתן, המנוח לקח על דעת עצמו סיכון, כאשר נכנס לים לצורך הצלת הטובע, וזאת ללא כל קשר לעבודתו.