המשמעות של לקיחת חלק בעריכת צוואה

ערעור על פסק דינו של בית משפט לענייני משפחה בראשון לציון שניתן בת"ע 8602-01-19, 8686-01-19, 8729-01-19 ביום 20.11.22 (כב' השופטת מ. סער) במסגרתו בוטלה צוואת המנוחה האחרונה מיום 7.8.17 (להלן – הצוואה השלישית) ונתן תוקף לצוואתה מיום 27.11.13 (להלן - הצוואה השנייה; נציין כי הצוואה השנייה דומה בעיקרה בעיקרה לצוואה הראשונה מיום 9.7.86). זאת לאחר שנקבע כי המערער, הנהנה על פי הצוואה השלישית, לקח חלק בעריכתה ובכך קמה עילה לביטולה בהתאם לסעיף 35 לחוק הירושה, תשכ"ה - 1965 (להלן- חוק הירושה).

****

לאחר עיון בטענות הצדדים מצאנו לדחות את הערעור בהתאם לתקנה 148(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי תשע"ט- 2018, לאחר שנוכחנו כי אין מקום לדחות את הממצאים העובדתיים שנקבעו בפסק הדין, הממצאים שנקבעו בפסק הדין תומכים במסקנה המשפטית לא נמצאה טעות שבחוק בפסק הדין.

מעבר לנדרש, נוסיף כדלקמן:

כפי שקבע בית משפט קמא, ובצדק, צוואה המזכה את מי שלקח חלק בעריכתה – בטלה, שהרי כך קובע סעיף 35 לחוק הירושה. תכליתם של דברים היא לשמור על האוטונומיה של המצווה, בדרך של הרתעה ממעורבות כלשהי בעריכת הצוואה (בע"מ 384/19, פלוני נ' פלונית (2019)). על כן, גם אם קיימת מעורבות, ואפילו לא הייתה השפעה נחזית על המצווה, עדיין תהיה הצוואה בטלה (ע"א 851/79 בנדל נ' בנדל (1981)).

ועד איפה מגעת "נטילת חלק בעריכת הצוואה" ? ובכן - דיבור זה נמלא תוכן על ידי הערכאות השיפוטיות על פי הנסיבות הבאות לפניהן, ואין צורך בכך שאחר כתב או הכתיב בעצמו את הצוואה דווקא, אלא אפשר שלקיחת החלק בעריכת הצוואה תהא אף מינורית יותר וקשורה בהסדרת נסיבות שונות הקודמות לעריכתה (ע"א 6496/98 מופק בוטו נ' סאמי בוטו, (2000)). בית המשפט נדרש לבחון את כלל האינדיקציות והנסיבות, כשיתכנו מקרים בהם הצטברות הנתונים, גם אם לא היה בכל אחד מהם בנפרד לשלול הצוואה, היא זו שתביא לפסילתה של הצוואה:

"בהתאם להלכה הפסוקה, עילת בטלות זו נבחנת לפי הנסיבות הכוללות של עריכת הצוואה, ובהן טיב המעורבות ועוצמתה. הבחינה אם הנהנה נטל חלק בעריכת הצוואה, צריך שתיעשה בנוגע לכל מקרה ונסיבותיו ונוכח מידת האינטנסיביות והחומרה של מעורבות הנהנה בעריכת הצוואה. במקרים רבים השאלה תהא מה הוא חלקו ה"אמיתי" של המצווה בעריכת הצוואה, ומה חלקם של הנהנים (ע"א 5869/03 חרמון נ. גולוב פ"ד נט (3) 1)" (עמ"ש (חיפה) 42104-02-21 ע.פ נ' ג.מ. (2021))

בענייננו, פסק דינו של בית משפט קמא סקר בהרחבה את מכלול הראיות והתמיהות הרבות שעלו מתוך נסיבות עריכת הצוואה, שקדמה לה בדיקה רפואית אצל ד"ר ינקו, שהוא הרופא שגם חתם על האישור הרפואי וגם היה עד לצוואה; אי הבאת עדותו של העורך דין שערך כביכול את הצוואה, שהותו לא התבררה כלל, הוא אינו חתום על הצוואה, ולא הובהר מדוע הצוואה לא נחתמה במשרדו במקובל; לא ברור מי זה אשר מסר את את הצוואה במתכונתה לדי המנוחה; העובדה שהמערער היה נוכח, לכל הפחות בחלק מהמפגש שנועד לבדיקה הרפואית של המנוחה (בניגוד לגרסאותיו); כי קיימות מספר גרסאות, מפי המערער, הנוגעות לסיבה בגינה לקח את המנוחה לד"ר ינקו לבדיקת כשירות רפואית; הבהרתו של המומחה הרפואי כי המנוחה נבדקה על ידו לצורך עריכת צוואה בניגוד לגרסתו של המערער; גרסאות סותרות מצד המערער הנוגעות למועד ידיעתו על הצוואה ועריכתה; המקור ממנו נודע למערער על הצוואה; הקשר בין העדים החתומים על הצוואה למערער ועוד. כלל התמיהות הרבות שוזר מארג של חוטים רבים הרוקמים מצג ברור של נטילת חלק בייזומה ועריכתה של הצוואה השלישית על ידי המערער, ואיננו מוצאים מקום להתערב במסקנתו זו של בית משפט קמא (וראו לעניין זה צֶבֶר הנסיבות המפורט בסע' 91 לפסק דינו של בית משפט קמא).

המדובר בקביעות עובדתיות, וכידוע, אין ערכאת הערעור מתערבת בקביעות עובדתיות, אלא במקרים חריגים (וראו לעניין זה - בע"מ 4268/23 פלוני נ פלונית, (25.6.23).

ויושם על לב - אנו ערים לכך, שנפלו מספר טעויות עובדתיות בפסק הדין שאף המשיבים מודים בהם ואולם לסברתינו אין בטעיות אלו בכדי לאיין את מסקנותיו וקביעותיו של בית המשפט. כך ביחס לקביעה (בסעיף 4 לפסה"ד) לפיה המנוחה פירטה בצוואתה מיום 9.7.86 (הצוואה הראשונה) את הסיבה להדרת חלק מילדיה מצוואה זו. קביעה זו אומנם שגוייה, ואולם הסיבה הנזכרת הובהרה במסגרת העדויות שהובאו לפני בית משפט קמא, לפיכך עצם העניין שלא צוין מפורשות בצוואה אין בו לאיין מסקנותיו של בית שמפט קמא, מה גם שקביעה זו מתייחסת לצוואה הראשונה ואין בה השלכה של ממש למסקנה באשר למעורבות המערער בצוואה השלישית.

כך גם באשר לעניין המועד המדויק שבו הפסיקה המנוחה להגיע למועדונית (עניין המוכחש על ידי המשיבים), הרי שגם אם נפלה טעות לעניין זה בפסק דינו של בית המשפט אין מדובר בטעות שיש בה להשליך על מסקנותיו שהורתן, כאמור, בקיבוץ נסיבות תמוהות רבות המצביעות על המסקנה לפיה המערער נטל חלק ממשי בעריכת הצוואה, ללא קשר לכשירותה של המנוחה בעריכת צוואה – עילה שנשללה על ידי בית המשפט.

בדומה, גם באשר לאופן חתימת המנוחה על הצוואה (בטביעת אצבע ובכתיבת שמה) גם אם חתימה דומה בוצעה גם במשרדי רשם הירושות (בנוסף לחתימות על הצוואה עצמה), אין בכך כדי לשנות את ממצאי בית המשפט שהביאו לפסילת הצוואה.

עוד נוסיף, כי לטעמנו, בית המשפט הלך כברת דרך לקראת המערער, שעה שדחה טענות אחרות לפסילת הצוואה (מלבד טענה למעורבות בעריכתה, שהתקבלה), שכן העילות האחרות שהועלו לא נמצאו חסרות משקל לחלוטין, וניתן היה להכיר בהן, למצער על פי הלכת "החוטים השזורים" (בע"מ 4459/14 פלונית נ' פלוני,(6.5.15), ואולם לא נקבע מסמרות בעניין זה מעת שלא הוגש ערעור ביחס לקביעות אלו (הדוחות את עילות הפסלות האחרות שהעלו המשיבים).

התוצאה היא כי הערעור נדחה.

המערער יישא בהוצאות המשיבים בסך 15,000 ₪ אשר ישולמו למשיבים, בחלקים שווים ביניהם, מתוך הערובה שהופקדה.

ניתן לפרסום ללא פרטי הצדדים.

ניתן היום, י"ג אדר א' תשפ"ד, 22 פברואר 2024, בהעדר הצדדים.