במרחק של כ- 10 מטרים בקו אלכסוני מבית התובעת ניצב מבנה נטוש ויש בו דרך קבע שיירי כלים וניירות כסף המשמשים לעישון סמים.
בעתירתה לחיוב הנתבעת בתשלום פיצוי בסך 33,200 ₪, טוענת התובעת לנזקים נפשיים הנגרמים לה כתוצאה מיחסה המשפיל של הנתבעת אליה, מן הפגיעה באיכות חייה ומעצם חשיפתה למפגעים בריאותיים שחלקם עולים כדי סכנת חיים ממש.
עמדת הנתבעת
לשיטת הנתבעת, ממלאה היא את חובותיה בתחזוקת הרחוב בו מתגוררת התובעת באופן קבוע כפי שהיא עושה לגבי כל רחובות העיר ובכלל זה דאגת לפינוי האשפה בימים קבועים. הנתבעת מוסיפה וטוענת כי פניות קודמות של התובעת את מחלקת פניות הציבור בעיריה נענו וטופלו וכי ברחוב מגוריה בוצע גיזום עצים, הוספה תאורה ובוצע גם ריסוס. באשר לטענות התובעת בכל הנוגע לביוב טוענת הנתבעת כי מדובר בטענת שיש להפנותן אל תאגיד המים העירוני "מי חדרה" האחראי לתחזוקתו.
לתמיכת טענותיה צרפה התובעת לכתב התביעה תצלומים רבים שיש בהם כדי להמחיש את מראה סביבת ביתה הקרובה – בור ביוב הבולט מעל פני הקרקע ופתוח בחלקו, פחי אשפה העולים על גדותיהם, פסולת של קרטונים וקרשים בצדי הרחוב, מבנה נטוש ומוזנח מאוד שיש בו שיירי כלים ונייר כסף המלמדים לכאורה על שימוש בסמים המתבצע במקום (ר' גם התצלומים ת/1 ו- ת/2), בעלי חיים מסוכנים (עקרב, נחש), הכרעת דין מיום 22.3.05 בתיק עמ"ק 700/04 ממנה עולה כי התובעת הואשמה בעבירה של אי פינוי פסולת בניין וזוכתה על רקע התרשמות השופט שדן בעניינה ממערכת יחסים עגומה בינה לבין מחלקת הפיקוח העירוני על רקע תביעותיה לגיזום, שילוט וניקוי השטח הציבורי הסמוך לביתה, טבלת ריכוז פניות ותלונות של התובעת בגין מחדלי הנתבעת בנושאים נשוא תביעתה הנוכחית (נכון לתחילת שנת 2011), תשובת תאגיד "מי חדרה" בקשר לביוב, פניה של התובעת אל מנהלת מחלקת פניות הציבור בעירית חדרה מיום 13.6.11, ותשובת משרד מבקר המדינה אליו פנתה התובעת גם כן, בדבר אופן טיפולה של הנתבעת בנושאים השונים נשוא תלונותיה.
דיון והכרעה
במהלך הדיון הראשון שהתקיים בפני בתביעה זו, טענה נציגת הנתבעת כי פניותיה של התובעת אל מנהל החברה הקבלנית האחראית לפינוי האשפה, כמו גם אל מי שאחראי לפינוי הגזם נענות באופן תדיר וציינה כי ימי פינוי האשפה הם ימי שני, רביעי ושישי בשבוע. בתגובה לכך אמרה התובעת: "כל הזמן לא מפנים לי אשפה. גם לא בימי הפינוי". בתה של התובעת, טל, אמרה גם היא: "לא מפנים לנו את האשפה, לא בחגים ולא בשבתות. אני עדה לכך שאמא שלי בוכה שלא מפנים" והציגה בפני צילום אשר לטענתה צולם על ידה בשבת בערב, בו נראה פח האשפה שמחוץ לבית התובעת, כשהוא מלא עד קצהו.
לנוכח טענות נציגת הנתבעת ולמראה תצלומי המבנה הנטוש המלמדים בעיני על קיומו של מפגע ממשי ומסוכן במקום, החלטתי לדחות הדיון למועד נוסף אליו יוזמנו עדים שיוכלו לסייע בהבהרת התמונה בכל הנוגע לבעיית פינוי האשפה והגזם מאזור ביתה של התובעת. בנוסף לכך הוריתי לנציגת הנתבעת לבדוק את נושא המבנה הנטוש ואופן הטיפול בו.
בפתח הדיון הנוסף הגישה נציגת הנתבעת לעיוני את המסמך נ/1 – הצעת מחיר להריסת המבנה, ולפינוי, גיזום ונקיון המתחם והצהירה כי עבודות ההריסה, הפינוי והניקוי אמורות להתבצע בתוך 30 יום – דהיינו עד סוף חודש יוני 2014. נציגת הנתבעת בקשה להדגיש כי הטיפול במפגע זה החל עוד בטרם הגישה התובעת את תביעתה ולתמיכת טענה זו הציגה היא בפני את מכתבו של מנהל אגף מבני ציבור בעיריה, מיום 16.10.13, אל מהנדס העיר – נ/2. מסמך זה מלמד על סיור שביצע מנהל האגף במקום בעקבות פניה שהגיעה אליו ועל התרשמותו מ"מבנה לא מסוכן, אך פרוץ המהווה מקום משחק לילדים ומוקף עצים ופסולת שאינה מאפשרת כניסה לתוכו".
בנוסף לכך, העיד בפני מר רועי עטרי, מנהל עבודה בחברת י.ר.א.ב העוסקת בפינוי אשפה וגזם בעיר חדרה. בעדותו אישר מר עטרי כי הוא מכיר את התובעת באופן אישי הן על רקע היותם שכנים בעבר והן בעקבות תלונותיה בדבר אי פינוי האשפה ואמר:
"היו לה תלונות על אי פינוי אשפה. ביום שני, רביעי ושישי יש פינוי. ביום שני
הרבה זבל מסוף שבוע ואיפה שהיא גרה זה סוף הסידור והיו פעמים שמגיעים
אליה בשעות המאוחרות והיו פעמים שגם היו מגיעים אליה מאוחר. קרו מקרים
שלא הגיעו אליה, אבל לא רבים... היו פעמים בודדות שלא הגיעו, הייתי מקבל
תלונה מהמוקד שאני אישית הייתי מתקשר אליה ואומר לה מחר בבוקר בשש
אהיה אצלך. זה לא היה מקרים רבים והיא גם היתה מקבלת התייחסות....".
בכל הנוגע לתלונות התובעת בדבר אי פינוי הגזם אמר מר עטרי:
"גזם אני מפנה רק בימי רביעי. אם התובעת אומרת שלא פינו אצלה בכלל אני משיב
שלא מדובר בגזם. אנחנו לא מפנים את זה. מדובר בפסולת בנין, העיריה צריכה
להקצות משאית לכך. אבל זה לא שייך...".
בתגובה לטענות התובעת לגבי מקרה בו לא פונה הזבל במשך כשבוע וחצי על אף פניותיה אל המוקד, אמר מר עטרי:
"היא צודקת ולא משקרת... דברו איתי על הערימה שהיא מדברת.... היתה ערימה
ספציפית, ראיתי שמישהו הוציא את הערימה מחצר הבית שלו. אני אסור לי לקחת
חולות וחומרי בניין כי אין לי איפה לשים את זה. באתי עם מנוף לשם ובגלל שאני
מכיר אותה נתתי לה את היחס מכל הלב...לקחתי עם המנוף את מה שיכולתי לקחת...".
לאחר ששמעתי את טענות הצדדים והעדים ועיינתי בראיות שהונחו בפני, דעתי היא כי דין התביעה להתקבל בחלקה. ואלה הם נימוקי:
העילה הנזיקית עליה נסובה תביעה זו הינה עוולת הרשלנות, הקבועה בסעיף 35 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] (להלן: "פקודת הנזיקין").
רשות מקומית המפעילה את סמכותה עלולה לחוב ברשלנות עקב התנהלות המהווה הפרה של חובת הזהירות המוטלת עליה כלפי התושבים המתגוררים בתחומה.
במקרה נשוא תביעה זו הצליחה התובעת לשכנעני כי הנתבעת כשלה בקיום חובת הזהירות המוטלת עליה בכל הנוגע לאופן טיפולה במבנה הנטוש ובסביבתו הקרובה ובמידה מסוימת גם באופן בו מטופל נושא פינוי האשפה והפסולת הנוספת המצויה באזור ביתה של התובעת.
סעיף 242 לפקודת העיריות (נוסח חדש) שכותרתו "תברואה, בריאות הציבור ונוחותו" קובע כי:
בענין תברואה, בריאות הציבור ונוחותו, תעשה העיריה, בין השאר, את הפעולות האלה:
(1) תנקוט אמצעים להסרת כל מטרד או למניעתו ותדאג לבדיקות שמטרתן לברר מה הם המטרדים הקיימים;
(2) תורה בדבר פינוי סחי ואשפה מכל בית ותקבע את האגרות בעד פינוי כאמור;
...
(7) תמנע הצטברות של סחי ואשפה במקום ציבורי או פרטי במידה המהווה סכנה לבריאות הציבור ותנקוט אמצעים להסרת כל מטרד ציבורי הנובע מבור-שופכין או נקז, בין פרטיים ובין ציבוריים, או מכל מקור אחר;
....
(10) תורה בדבר בדיקת בתים ובנינים כדי לברר את מצב הנקיון שלהם או לענין אחר ובדבר אמצעים להשמדת עכברושים, עכברים ושאר שרצים".
10
במקרה שלפני, בכל הנוגע למבנה הנטוש – בהפנותה את חיצי האחריות לעבר התובעת, אמרה נציגת הנתבעת כי המבנה נושא התביעה היה קיים במקום עוד לפני שהתובעת בנתה בסמוך אליו את ביתה וטענה כי היתה זו אחריותה לבדוק את מצבו. חוששני כי אין בידי לקבל עמדה זו של הנתבעת ודעתי היא כי היתה זו דווקא חובתה שלה לעקוב אחר מצבו של מבנה זה ולתחזקו כראוי או לחלופין להעבירו למקום אחר. מן המסמך נ/2 אפשר ללמוד כי מדובר במבנה טרומי ששימש בעבר את בית הספר הנמצא במקום – דהיינו מדובר במבנה שהיווה בעבר חלק ממבנה ציבורי, ובמהלך הזמן ננטש. עוד ניתן ללמוד ממסמך זה כי מנהל אגף מבני הציבור אצל הנתבעת, מר גרשום נחשונוב, ביקר במקום רק בעקבות פניה שהגיעה אליו וכי בהגיעו לשם הוא לא יכול היה להכנס לתוך המבנה בשל העובדה שהוא מוקף בעצים ופסולת שאינם מאפשרים כניסה לתוכו. בעובדה זו נעוץ ככל הנראה גם הפער בין התרשמותו של מר נחשונוב ממבנה המהווה מקום משחק לילדים, לבין התמונה המבהילה והעגומה העולה מן התצלומים שהוגשו מטעם התובעת ואשר יש בהן כדי ללמד על היות המבנה מקום מסוכן ממש.
באשר לפינוי האשפה והפסולת הנוספת המצויה באיזור הקרוב לבית התובעת - מר רועי עטרי אשר להתרשמותי העיד עדות אמיתית וכנה, הודה בעדותו כי בשל מיקום ביתה של התובעת בסוף הרחוב, היו מקרים בהם לא פונתה האשפה גם בימים המיועדים לכך. עוד עולה מדבריו עולה כי במקרים אלה, הוא נזעק לטפל בפינוי באופן אישי רק לאחר שהתובעת התלוננה על כך במוקד העיריה. לטעמי, מדובר בכשל בלתי סביר וגם כאן אין דעתי נוחה מן העובדה שהאחריות לביצוע הפינוי נופלת למעשה על כתפי התובעת. בנוסף לכך למדתי מדברי מר עטרי כי הימצאות הפסולת הנוספת במקום נובעת מאי הקצאת משאית פינוי לצורך זה על ידי הנתבעת, וגם בכך יש כדי ללמד על אי עמידתה של זו בחובותיה כלפי התובעת המתגוררת בתחומה.
הנה כי כן, דעתי היא כי הנתבעת התרשלה כלפי התובעת בכל הנוגע לאופן טיפולה במבנה הנטוש, ובמידה מסוימת כשלה באופן טיפולה בפינוי האשפה והפסולת הנוספת מאזור ביתה.
באשר לשאר רכיבי התביעה, דעתי היא כי לא הונחו בפני ראיות מספיקות להוכחת התרשלות הנתבעת באופן טיפולה בהם. כך למשל, אישרה התובעת בעדותה בפני כי הנתבעת "תגברה" את עמודי התאורה ברחוב ומר עטרי שכנע אותי כי נושא פינוי הגזם (להבדיל מן הפסול הנוספת) מטופל כראוי.
לעניין הנזק – התובעת אמנם לא הניחה בפני ראיות לנזקים קונקרטיים או ממוניים שנגרמו או נגרמים לה כתוצאה ממחדליה הנ"ל של הנתבעת ואולם להתרשמותי היא אכן חוותה ועדיין חווה פגיעה באיכות חייה, טרדה ועגמת נפש רבה כתוצאה מהם. במהלך עדותה בפני הצליחה התובעת לשכנעני כי קשה לה מאוד עם האופן בו נראית ומתוחזקת סביבת ביתה על ידי הנתבעת ואולם להתרשמותי, עצמת רגשותיה נובעים גם ממרכיבי אישיותה ולדעתי קיימת מידה מסוימת של הגזמה בתיאוריה את היקף המחדלים, כשמידת האמון הנמוכה שהיא רוחשת לנתבעת ונציגיה גורמים לכך שבחלק מהמקרים היא מתלוננת עוד בטרם התגבשה לה "עילת התלונה".
לאור כל האמור לעיל, הנני מחליטה לקבל את התביעה בחלקה, מחייבת את הנתבעת לפצות את התובעת בגין הנזקים הבלתי ממוניים שהוכחו ומעמידה את גובה הפיצוי על סך של 7,000 ₪.
סכום זה, בתוספת הוצאות בסך 500 ₪, בסה"כ 7,500 ₪ ישולם בתוך 30 יום שאם לא כן יישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק עד ליום התשלום בפועל.
זכות להגשת בקשת רשות ערעור לבית המשפט המחוזי בחיפה בתוך 15 ימים.
המזכירות תשלח את פסק הדין לצדדים בדואר רשום.
ניתן היום, כ"ז אב תשע"ד, 23 אוגוסט 2014, בהעדר הצדדים.
חתימה