המשנה לנשיאה א' ריבלין:
1. זוהי בקשת רשות ערעור על פסק-דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (כבוד השופטת ע' צ'רניאק), שבמסגרתו נדחה ערעורו של המבקש (הוא המוסד לביטוח לאומי, ולהלן: המוסד) על גובה הסכום שנפסק לטובתו בתביעה שהגיש נגד המשיבות.
המוסד הגיש תביעה נגד המשיבות לשיפוי בגין גמלאות ששילם לנפגעת. לטענת המוסד, הנפגעת נפגעה עקב רשלנותן של המשיבות, ועל-כן זכאי הוא לשיפוי לפי הוראות סעיף 328 לחוק הביטוח לאומי [נוסח משולב], התשנ"ה-1995. תביעתה של הנפגעת נגד המשיבות הסתיימה בפשרה, שבמסגרתה שילמו לה המשיבות סכום של 78,000 ש"ח. בהסכם הפשרה נכתב במפורש כי "מוסכם על הצדדים כי בסך הפיצוי הנ"ל לא הובאו בחשבון תקבולי המל"ל נפגעי עבודה שקיבלה התובעת מהמוסד לביטוח לאומי (נפגעי עבודה) וכי התשלום במסגרת הסדר פשרה זה, הינו מעבר להם, על כל הנובע מכך".
2. בית משפט השלום (כבוד השופטת ב' טולקובסקי) קבע כי המשיבות אכן נושאות באחריות לנזקי הנפגעת, ונפנה לשום את סכום השיפוי שלו זכאי המוסד. בית משפט השלום קבע כי הגמלאות ששילם המוסד לנפגעת הסתכמו ב- 85,575 ש"ח, וכי הנפגעת הייתה זכאית לפיצויים בסכום של 150,630 ש"ח (לאחר ניכוי אשם תורם). מסכום הפיצויים, כך נקבע, יש להפחית את הסכום ששולם לנפגעת במסגרת הסכם הפשרה, לאחר שערוך (86,584 ש"ח). לפיכך הועמד סכום השיפוי על 64,046 ש"ח. סכום זה נמוך, כאמור, מן הגמלאות ששילם המוסד ועל-כן נקבע כי הוא זכאי לשיפוי בגינו.
המוסד הגיש ערעור על פסק-דין זה לבית המשפט המחוזי, בטענה כי לא היה מקום לנכות מסכום הפיצויים את הסכום ששולם בהסכם הפשרה. בית המשפט המחוזי דחה את הערעור, משקבע כי הדרך בה הלך בית משפט השלום עולה בקנה אחד עם פסק-דינו של בית המשפט העליון בע"א 5884/08 כפר ויתקין מושב עובדים להתיישבות חקלאית שיתופית נ' המוסד לביטוח לאומי (לא פורסם, 26.8.2010) (להלן: עניין כפר ויתקין). באותו עניין נסתיימה תביעתו של הניזוק כנגד המזיק בפשרה, והמוסד לביטוח לאומי הגיש תביעה לשיפוי מאת המזיק, בגין הגמלאות ששילם וישלם לניזוק. לאחר שנשומו נזקיו של הניזוק, במסגרת תביעת המוסד, התברר כי הסכום ששולם לניזוק כפשרה עולה על הסכום שהיה מקבל הניזוק אילו נתבררה תביעתו עד תומה (לאחר ניכוי גמלאות המוסד לביטוח לאומי). בית המשפט העליון קבע כי מסכום הפיצויים המגיע לניזוק, המשמש תקרה לשיפוי, יש לנכות את הסכום ששולם כפשרה. באופן זה, כך נקבע, יימנע מצב שבו נדרש המזיק לשלם יותר מכפי הנזק שגרם. אמנם, ציין בית המשפט העליון, עלול להיווצר חוסר איזון במישור היחסים שבין המוסד לניזוק, שכן המוסד אינו מקבל שיפוי מלא, ותחת זאת מקבל הניזוק בפשרה שבינו לבין המזיק סכום העולה על זה שהיה מקבל אילו נוהלה תביעתו - ואולם ניתן לרפא חוסר איזון זה אם יזקוף המוסד את הסכום העודף שקיבל הניזוק על חשבון הגמלאות המשתלמות לו, לפי הוראות סעיף 329 לחוק הביטוח הלאומי.
3. המוסד מבקש שתינתן לו רשות לערער על פסק-דינו של בית המשפט המחוזי. לטענתו, העיקרון שלפיו אין לחייב את המזיק לשלם יותר מכפי הנזק שגרם כפוף ליכולת לממש במלואה את זכות ההשבה של המוסד. במקרה זה, כך טוען המוסד, אין הניזוקה צפויה לקבל עוד גמלאות בעתיד ועל-כן אין באפשרותו לבצע זקיפה לפי סעיף 329 לחוק הביטוח הלאומי. כן טוען המוסד כי פרשנות נכונה של הסכם הפשרה מלמדת כי הצדדים להסכם העריכו את גובה הנזק המלא וניכו ממנו את תגמולי המוסד שמקבלת הניזוקה. משכך, טוען המוסד, מושתקות המשיבות מלטעון כעת כי אין הן חייבות בהשבת מלוא סכום הגמלאות למוסד.
4. המשיבות מצידן סבורות כי לא מתקיימת בעניין זה הצדקה לדון בערעור ב"גלגול שלישי". לגוף העניין, טוענות המשיבות כי פסק-הדין בעניין כפר ויתקין אינו תומך בעמדת המוסד, וכי ההפך הוא הנכון - בית המשפט שם הדגיש את עליונות העיקרון שלפיו אין המזיק צריך לשלם יותר מכפי הנזק שגרם. המשיבות מוסיפות כי לעמדתן, אין זה חריג שהמוסד לא זוכה בשיפוי מלא על הגמלאות ששילם לניזוק. כזה הוא המצב, כך נטען, גם מקום בו הגמלאות עולות על הנזק או מקום בו הפיצויים שלהם זכאי הניזוק מופחתים עקב קיומו של אשם תורם. המשיבות מוסיפות כי לא ניתן לראותן כמושתקות מלטעון כי אינן חייבות בהשבת מלוא סכום הגמלאות למוסד, שכן לגישתן, כלל ההדדיות מורה שכפי שאין המוסד קשור בממצאים שנקבעו בהליך שבין הניזוק למזיק, כך גם אין הוא יכול להסתמך על הממצאים שנקבעו באותו הליך - ובוודאי שכך הדבר מקום בו פסק-הדין נתן תוקף להסכם פשרה מבלי שבית המשפט קבע ממצאים לגוף העניין. לבסוף, המשיבות סבורות כי תרופתו של המוסד במקרים מסוג זה נמצאת בהצטרפות להליך שבין הניזוק למזיק, או בדרישת החזר מן הניזוק.
5. החלטנו לדון בבקשה כאילו ניתנה הרשות לערער והוגש ערעור על פי הרשות שניתנה. דין הערעור להתקבל.
כפי שציין בית המשפט העליון בעניין כפר ויתקין, אין המזיק והניזוק יכולים להתפשר על זכותו של המוסד לתבוע שיפוי בגין הגמלאות ששילם. כפי שנכתב בעניין מלמד:
זכותו של המוסד כלפי המזיק היא, מבחינה מהותית, זכותו של הניזוק עצמו, והיא עוברת אל המוסד מכוח הדין, כדי סכום הגימלאות שמקבל הניזוק ושעתיד הוא לקבל בשל מעשה הנזיקין. במקביל, היא ממשיכה להתקיים בידי הניזוק, אלא שנשללת ממנו האפשרות לאכפה. לפיכך, אם משלם המזיק לניזוק את מלוא הנזק שהסב, בלא להפחית את הגימלאות, אין הוא יוצא ידי חובתו כלפי המוסד לביטוח לאומי. עם זאת, המוסד לביטוח לאומי רשאי, במקרה כזה, מכוח הוראת סעיף 329 לחוק הביטוח הלאומי, לזקוף את סכום הפיצויים ששילם המזיק לניזוק על חשבון הגימלאות המגיעות לניזוק (ע"א 3097/02 מלמד נ' קופת חולים של ההסתדרות הכללית של העובדים בא"י, פ"ד נח(5) 511, 517-516 (2004)).
אכן, שנים רבות מקובלת ההלכה שלפיה אין בכוחו של הסכם פשרה שנערך בין הניזוק למזיק, לכבול את ידיו של צד שלישי, חיצוני להסכם - המוסד במקרה זה (וראו למשל: ע"א 434/60 המוסד לביטוח לאומי נ' דורון, פ"ד טז 7 (1962); ע"א 463/63 מצבעה ואפשרה לטכסטיל קשת נ' המוסד לביטוח לאומי, פ"ד יח 524 (1964); רע"א 7817/99 אבנר איגוד לביטוח נפגעי רכב בע"מ נ' קופת חולים מכבי, פ"ד נז(3) 49 (2003); וכן ראו: א' ברק "פיצויים" דיני הנזיקין - תורת הנזיקין הכללית 566, 652-648 (מהדורה שנייה, ג' טדסקי עורך, 1976)).
6. בעניין כפר ויתקין הבחין בית המשפט בין השאלה אם הסכם פשרה בין הניזוק למזיק חוסם את דרכו של המוסד מהגשת תביעת שיפוי נגד המזיק (שאלה שנענתה, כאמור, בשלילה, בפסיקה עניפה של בית המשפט העליון), לבין שאלת ניכוי סכום הפשרה מהסכום שנפסק בתביעת המוסד. הבחנה זו אינה נקייה מקשיים, באשר ניתן לתהות מהי משמעותה של זכות תביעה תיאורטית העומדת למוסד כלפי המזיק, מקום בו חלק משמעותי מהיקפה של זכות זו "ננגס" על-ידי הניזוק באמצעות הסכם הפשרה שבינו לבין המזיק. גם מן הבחינה העיונית, ראוי לעמוד על כך שזכותו של הניזוק עברה אל המוסד כדי סכום הגימלאות שמקבל ושיקבל הניזוק בשל מעשה הנזיקין. משמע, סכום הגימלאות אינו חלק מהיקף זכות התביעה שנותרה בידי הניזוק ושבכוחו להתפשר לגביה.
7. אלא שדיון זה חורג מענייננו, שכן קביעתו של בית המשפט העליון בעניין כפר ויתקין חלה מקום בו עומדת למוסד זכות לזקוף את הפיצויים ששולמו לניזוק ביתר, על חשבון הגימלאות המגיעות לו, כאמור בסעיף 329 לחוק הביטוח הלאומי. בית המשפט העליון שקל, באותו עניין, את העקרונות שעמדו זה למול זה: האחד, מניעת המזיק מחיוב ביתר, בפיצויים העולים על גובה חבותו; והשני, מניעת שיפוי בחסר של המוסד, המלווה בפיצוי ביתר של הניזוק. עיקרון שני זה מקבל מענה, כך נקבע, בזכות הזקיפה העומדת למוסד - ועל-כן יש להעדיף את העיקרון בדבר מניעת חיוב ביתר של המזיק. אלא שלא כך הוא הדבר מקום בו אין העיקרון של מניעת שיפוי בחסר מקבל מענה בדרך של זקיפת הפיצויים על חשבון גימלאותיו של הניזוק. במקרה אחרון זה יש לבחון שיקולים נוספים המונחים על הכף לצורך הכרעה בין העקרונות השונים.
8. במקרה זה, ובמקרים הדומים לו, ניתן להצביע על מספר שיקולים המטים את הכף לטובת זכותו של המוסד ליהנות משיפוי מלא (במגבלות המוטלות על זכות זו בחוק הביטוח הלאומי, אשר במצבים מסוימים מייחד 25% מסכום השיפוי לטובת הניזוק, וראו סעיפים 330-329 לחוק זה).
הסכם הפשרה שערך המזיק עם הניזוק מבוסס על הערכתו של כל צד את הסיכויים ואת הסיכונים הכרוכים בניהול התביעה עד תומה. במסגרת אלה, כלול גם סיכונו של המזיק, כי העריך את גובה הפיצויים ביתר, וכי אילו היה מנהל את התביעה עד לקבלת פסק-דין מנומק, היה סכום הפיצויים נמוך יותר מכפי ששילם במסגרת הסכם הפשרה. סיכון דומה ניצב לפני הניזוק, אשר עשוי להעריך את סכום הפיצויים בפחות מכפי שבית המשפט היה מעריכם, ועל-כן עלול הוא להתפשר על סכום שהוא נמוך אף בהתחשב בכך בהיעדר הוודאות כי התביעה תתקבל. ואמנם, במסגרת הסכם פשרה עשוי מזיק לשלם יותר מכפי הנזק שגרם גם במקרה שבו אין בנמצא מיטיב אשר לו עומדת זכות שיפוי. במקרה כזה, לא יישמע המזיק מאוחר יותר בטענה כי שגה בהערכת הסיכונים וכי יש להפחית מן הסכום שבו הוא חייב. מבחינה עקרונית, אין הדבר צריך להיות שונה מקום בו קיימת ברקע הפשרה תביעת שיפוי של המוסד (או של מיטיב אחר). תביעת השיפוי אך חושפת באופן בולט יותר את קיומו של הסיכון, שכן בלעדיה היה נותר המזיק באפילה ביחס לשאלה כיצד היה פוסק בית המשפט אלמלא התפשר - ואולם תביעת השיפוי אינה משנה את אופיו העקרוני של אותו סיכון, כסיכון שבצידו גם סיכוי וככזה שנלקח מרצון.
שיקול זה מקבל משנה תוקף במקרה שלפנינו, שבו עולה באופן ברור מן ההסכם כי הפשרה הושגה ביחס לסכום הפיצויים שהיה זכאי הניזוק לקבל לאחר ניכוי גמלאות המוסד לביטוח לאומי - כלומר, סכום הפיצויים "נטו". בהסכם הפשרה נקבע במפורש כי התשלום הוא מעבר לגימלאות המוסד לביטוח לאומי "על כל הנובע מכך". המסקנה היא כי המזיק והניזוק התפשרו על הסכום שהניזוק היה עשוי לקבל בתביעתו לאחר ניכוי הגימלאות, והמזיק ידע וצפה כי הוא עשוי לחוב בנפרד בשיפוי המוסד לביטוח לאומי. במצב דברים זה, לא ניתן לומר כי למזיק ציפייה לגיטימית כי סכום הפשרה יובא בחשבון במסגרת תביעת השיפוי.
מנגד, המוסד לביטוח לאומי לא היה צד להסכם הפשרה ולא לקח על עצמו כל סיכון הכרוך בהסכם זה. הפחתת סכום השיפוי המגיע למוסד, ללא מתן זכות זקיפה, תוביל מבחינה מעשית לכך שההסכם שבין המזיק לניזוק פועל לחובת המוסד. עם תוצאה זו אין להשלים, שכן כלל יסודי הוא שאין שני צדדים יכולים לערוך הסכם "לרעת צד שלישי". על-כן, יש להעדיף את המוסד, ש"נקלע" להסכם הפשרה שלא מרצונו, על-פני המזיק שלקח על עצמו מרצונו את הסיכון כי ישלם ביתר.
9. ודוק: אין מקום להשוואה שעורכות המשיבות בין ענייננו לבין הכלל שלפיו זכותו של המוסד לשיפוי מוגבלת עד לתקרת הפיצויים המגיעים לניזוק לאחר הפחתת אשמו התורם. כלל אחרון זה נובע מן העובדה שזכותו של המוסד, כזכות תחלוף, מוגבלת עד לתקרת זכותו של הניזוק - וזה אינו זכאי לפיצויים בגין אותו שיעור של הנזק שנגרם באשמו העצמי. אמנם אין למוסד יותר מכפי שיש לניזוק, שכן זכותו של המוסד הועברה אליו מן הניזוק; אולם משהועבר אותו חלק של זכות התביעה לידי המוסד, אין הוא עומד עוד לרשות הניזוק לצרכי פשרה, ואין עוד בכוחה של הפשרה להשפיע על זכותו של המוסד.
10. סופו של דבר, מקום בו ניתן "לרפא" את הפגיעה בזכותו של המוסד בדרך של הפעלת זכות הזקיפה (והדיון בתנאים להפעלתה חורג מענייננו כאן), קבע בית המשפט העליון בעניין כפר ויתקין כי יש לקזז את הסכומים ששולמו לניזוק מן הפיצויים שלהם זכאי הניזוק, כפי שאלה נישומו בגדר תביעת השיפוי. אלא שמקום בו לא ניתן לרפא את הפגיעה במוסד, אין מקום לקיזוז מעין זה. במקרה זה, ועל כך אין חולקים הצדדים, לא עומדת למוסד האפשרות לבצע זקיפה.