השופט נ' סולברג:
ערעור על גזר הדין של בית המשפט המחוזי מרכז (תפ"ח 27244-05-10, סגן הנשיא א' טל, השופטת ז' בוסתן והשופט צ' דותן) שבגדרו נגזר על המערער עונש של 15 שנות מאסר בפועל, מאסר-על-תנאי, וכמו כן חוייב המערער בפיצוי כספי בסך של 150,000 ש"ח.
1. המערער הורשע על-פי הודאתו בהסדר טיעון בהריגה. המערער מתגורר ברחוב ******** בנס ציונה, בבית סמוך מתגוררת משפחת ורדי, וביחידת דיור באותו מתחם מתגוררים עדי ורדי ומיקי בן-אבו. ביום 23.4.2010 בשעת חצות יצאו המערער ואחרים לבילוי במועדון "הנרי" ברחובות. במהלך הבילוי התעורר ויכוח בין שלושה מחבריו של המערער, ובמהלכו הכה מיקי בן-אבו את אלירן בן-חמו בנוכחותו של חי בן-שמעון, בסיועו, סמוך לשירותים במועדון. המעורבים בתגרה זו ורבים אחרים יצאו אל מחוץ למועדון, שם המשיך הויכוח ואף הסלים. המערער יצא גם הוא אל מחוץ למועדון, צפה במתרחש, ניגש אל חי בן-שמעון וחיבק אותו על מנת להפריד בין הניצים. בתגובה קילל אותו חי בן-שמעון ואמר לו: "אני אזיין אותך". המערער עזבו ונכנס בחזרה אל המועדון. בסביבות השעה 03:00 עזב המערער את המועדון ונסע לביתו במכוניתו. בהגיעו לביתו, בסביבות השעה 03:20 שוחח עם אלירן בן-חמו בצ'ט בנוגע לחי בן-שמעון ולאירועים אשר התרחשו במועדון. בשיחה זו איים המערער על חי באומרו לאלירן כי הוא "... חי בסרט אני לא יעזוב אותו... אני יזיין לו את התחת חכה תראה". בשעה 03:30 לאחר שהחליף את בגדיו, עזב המערער את ביתו ונסע בחזרה לכיוון המועדון על מנת לאסוף משם את חברו שי עוואדט. במהלך הנסיעה התקשר המערער אל בן דודו שלומי מזרחי וביקש ממנו לבוא לביתו. המערער הגיע אל המועדון ואסף עמו במכוניתו את שלום פארג', את בת זוגו חופית בן-שושן, ויחדיו הגיעו כעבור מספר דקות אל ביתו של המערער. המערער החנה את מכוניתו סמוך לביתו, יצא מן המכונית, אמר דבר מה לשלומי, אשר המתין לו מחוץ לביתו, ונכנס מיד אל חצר בית משפחת השכנים, משפחת ורדי. שם שהו אותה שעה חי בן-שמעון ומיקי בן-אבו. ברשותו של המערער הייתה סכין קומנדו. עם כניסתו של המערער אל החצר התלקחה מריבה בינו לבין חי בן-שמעון ואז תפס המערער את חי מאחור, אמר לו: "את מי תזיין?", הניף את ידו אשר אחזה בסכין מספר פעמים כשהוא צועק שוב ושוב: "את מי תזיין?" ודוקר את חי באזור בית החזה בבטנו. מיקי בן-אבו ניסה למנוע מהמערער להמשיך ולפגוע בחי בן-שמעון וניסה לתופסו מאחור, תוך שהוא עצמו נחתך בכפות ידיו מן הסכין. כשסיים המערער לדקור את חי בן-שמעון, יצא חי בשארית כוחותיו אל מחוץ לחצר בית משפחת ורדי, חצה את הכביש, התיישב על המדרכה, נפל לאחור ואיבד את הכרתו. המערער אשר נותר בחצר בית משפחת ורדי, זרק את הסכין על הרצפה וביקש ממיקי בן-אבו לקחתה ולנגב את הדם מהרצפה. לאחר מכן עזב המערער את חצר בית משפחת ורדי, נכנס לביתו, ובחלוף זמן קצר יצא, נכנס למכוניתו ביחד עם שלומי מזרחי ויחדיו ברחו מן המקום. חי מת במקום.
2. תחילתו של המשפט בהאשמתו של המערער ברצח, ובהמשך, לאחר שנשמעו מרבית עדי התביעה, הגיעו הצדדים להסדר טיעון אשר כלל את תיקון כתב האישום; הן בפרק העובדות, הן בפרק הוראות החיקוק. עיקרי העובדות בכתב האישום המתוקן הן כדלעיל; עבירת הרצח הומרה להריגה. הוסכם כי התביעה תעתור להטלת עונש של 15 שנות מאסר בפועל, וכי ההגנה לא תהיה מוגבלת בטיעוניה לגבי משך תקופת המאסר. עוד הוסכם בהסדר הטיעון, כי הצדדים יעתרו במשותף לרכיבים נוספים של מאסר-על-תנאי שמשכו יקבע על-ידי בית המשפט, וכמו כן תשלום פיצוי למשפחת המנוח בשיעור שיקבע על-ידי בית המשפט.
3. עד התביעה המרכזי מיקי בן-אבו לא העיד במשפט בשל מצבו הנפשי שקיבל ביטוי בחוות דעת מאת הפסיכיאטרית המחוזית. הסדר הטיעון התגבש גם בהתחשב בנתון הזה. משפחת המנוח התנגדה להסדר הטיעון. בית המשפט שקל את מכלול השיקולים שעמדו ביסוד הסדר הטיעון והחליט לאמצו.
4. בשיקוליו לחומרה ציין בית המשפט את חזרתו של המערער לביתו מהמועדון שבו בילה והצטיידותו בסכין על מנת "לתבוע את עלבונו", ללמד על כוונתו לפגוע במנוח באמצעות הסכין, כפי שבפועל עשה, גם אם לא בכוונה לגרום למותו. בית המשפט המחוזי הפנה לפסיקת בית המשפט העליון שבה הוטלו עונשים מרביים של 20 שנות מאסר על נאשמים שהורשעו בהריגה, תוך שימוש בסכין. מדובר בעבירות "הנושקות לעבירת הרצח", ויש לנקוט גישה עונשית מחמירה כלפי מבצעיהן. בית המשפט המחוזי ציין כי עונשים מתונים יותר מזה שעתרה לו המשיבה נגזרו רק במצבים שניתן בהם משקל מיוחד לנסיבות האישיות של הנאשם. בית המשפט ציין כי אין לנאשם הרשעות קודמות, כי הביע צער וחרטה, אך חומרת התנהגותו בהותירו משפחה שעולמה חרב עליה, מחייבת לאמץ את הסדר הטיעון ברף הגבוה שלו עתרה המשיבה, שכבר מביא בחשבון שיקולים לקולא.
5. בערעורו טוען המערער על קושי יחודי בגזירת הדין במצב שבו מתנהל משפט בהאשמה חמורה של רצח, עד שבהסדר טיעון נעשה תיקון לעבירה של הריגה. התיקון נעשה לא מחמת חמלה או ויתור מצדה של המשיבה, אלא מחמת פער מהותי בתשתית העובדתית. הקושי הזה, לטענת המערער, הביא את בית המשפט המחוזי ל"כשל מיצוי ההקלה". רוצה לומר, שבגוזרו את הדין יוצא בית המשפט המחוזי מנקודת מוצא שבעצם חזרתה בה של התביעה מן האישום המקורי, זכה המערער מיניה וביה ל"הקלה", לכך שמלוא הנסיבות לקולא נשקלו ומוצו בעצם עריכת ההסדר, ובשלב זה לא נותר אלא להחמיר בגזירת העונש ככל הניתן, ללא התחשבות נוספות.
6. לטענת המערער, סוטה העונש שנגזר עליו מעקרונות ההלימה, השוויון והאינדיבידואליות של הענישה. המערער מכה על חטא, מתקשה להתמודד עם הטרגדיה של גדיעת חיי חבר ילדות, אך לוקח אחריות, ומבקש להתאים את עונשו לטווח ענישה שבין 7 ל-11 שנים, תוך כדי הפנייה לדוגמאות מן הפסיקה. האירוע שבו נדקר המנוח ארע בלילה מר ונמהר, בשילוב של כמה תקריות במהלכו ושתיית אלכוהול. מבלי להתעלם מחומרתו הרבה של המעשה ותוצאתו הטרגית, הרי שמדובר בחברים שלא היה ביניהם סכסוך קודם, לא היה מניע ביסוד המעשה, ונראה שלהתלהטות היצרים תרמה שתיית אלכוהול של כל המעורבים. קדמה לאירוע התנהגות אלימה מצדו של המנוח, וניסיון של המערער - שלא היה חלק מהריב - לגשר ולפייס בין הניצים. שניות בודדות ארך האירוע, דקירה קטלנית אחת בבית החזה, ודקירה שטחית נוספת באזור הבטן. בנסיבות כמתואר לא היה זה נכון, לטענת המערער, לסווג את האירוע כמשתייך לרף העליון בעבירות ההריגה. מן הראוי היה ליתן משקל רב לנסיבות האישיות והמשפחתיות של המערער, אשר גדל בשכונה קשה, בסביבה של פשע, ואף-על-פי-כן גילה אופי נורמטיבי ולא הסתבך עם החוק. בצבא שירת באופן משמעותי, לאחר מכן עבד, הקים משפחה, אלא שמשבר קשה ביחסיו הזוגיים גרר אותו לשתיית אלכוהול. חרף קשיים כלכליים, המערער אינו מבקש להתערב בשיעור הפיצוי הכספי שחוייב לשלם למשפחת המנוח, כביטוי ללקיחת אחריות מצדו.
7. מנגד טוענת ב"כ המשיבה כי העונש הולם את חומרת עבירת ההריגה, את נסיבות ביצועה, והוא תואם את מדיניות הענישה הנוהגת בכגון דא. העונש איננו חורג מהסדר הטיעון, שנעשה לאחר שהצדדים שקלו אותו היטב. הסכמתו של המערער להסדר שכזה, מלמדת כי הוא עצמו הבין כי מדובר בעונש סביר. אדם צעיר בן 22 מת בעקבות ויכוח על עניין של מה בכך. ריב על כבוד הביא לדקירה בעומק של 10 ס"מ בחזהו של המנוח ולמותו. חלפו שעות מעת התגרה במועדון, והמערער נקט יוזמה, הצטייד בסכין קומנדו וניגש לעשות את אשר עשה. הנסיבות מלמדות, כפי שפסק בית המשפט המחוזי, כי מדובר ברף העליון של עבירות ההריגה, קרוב לרצח. מתסקיר על משפחת הקורבן עולה תמונה עגומה, נסיבות חיים קשות של המשפחה עוד לפני הריגת המנוח. המנוח היה עוגן למשפחתו, מבחינה כלכלית ומבחינה רגשית. לאחר מותו, שברון והרס; כלכלי ואנושי. ב"כ המשיבה הפנתה לפסיקה ולענישה בעבירות הריגה דומות, בעקבות ריב בין כלבים, או סכסוך כספי, או עניינים של מה בכך, שמביאים לשליפת סכין ולהריגה. לא אחת נגזרו גם עונשים של 18 ו-20 שנות מאסר, כשהיה מדובר בנאשמים בעלי עבר פלילי. לגישת ב"כ המשיבה אין הצדקה להתערב ולשנות מגזר הדין.
8. מתסקירי שירות המבחן (שהוגשו לבית המשפט המחוזי ולבית המשפט העליון) למדנו על הרקע האישי והמשפחתי של המערער, כיום בן 34, גדל בשכונת מצוקה בנס ציונה. המערער חווה משבר בעקבות גירושי הוריו, סיים 10 שנות לימוד, ולאחריהן הקדיש את זמנו לעבודה. המערער שרת בצבא שירות מלא כמש"ק רכב, במקביל עבד באופן חלקי, והמשיך לעבוד ולהתפרנס לאחר השחרור. בשנת 2004 התחתן המערער, נולדו לו שתי בנות, אך לאחר מכן התערערו יחסיו עם אשתו והם התגרשו. גירושין אלה השפיעו עליו קשות, עד שהחל לצרוך סמים ולשתות אלכוהול. עד למעצרו התפרנס המערער מהפעלת קיוסק בנס ציונה, ללא מעורבות בפלילים. המערער שב והביע צער וחרטה על מעשיו, הוא מסתגל לשהותו בבית הסוהר ומשלים שם את לימודיו.
9. 15 שנות מאסר זהו עונש קשה ומכביד. כך בכלל - בשים לב לענישה הנוהגת - וכך בפרט, בהתייחס לנסיבותיו האישיות של המערער. קראנו את דברי מכתבו שהגיש לנו. ברם, חרף חומרתו, העונש אינו סוטה מרף הענישה המקובל, ולא בכדי קיבל את ביטויו בהסדר הטיעון. מצער הדבר שאדם שכזה, אשר התמודד כל חייו בקשיים מבית בסביבה קשה - ויכל להם - ניהל אורח חיים נורמטיבי, מוצא את עצמו מאחורי סורג ובריח למשך שנים ארוכות. מצער הדבר גם ביחס לשתי בנותיו. אובדן עשתונות רגעי הביא את המערער לעשות את אשר עשה וניכר בעליל כי חרטתו כנה. יחד עם זאת, אין בנסיבות האישיות כדי להקהות מחומרת המעשה ומן התוצאה הנוראה מכל.
10. טענת ב"כ המערער על "כשל מיצוי ההקלה", ראויה לתשומת לב. אין זה מן הנמנע כי יווצר כשל שכזה, למשל כשמתנהל משפט באשמה של רצח, נשמעות עדויות, מוגשות ראיות, עד שבשלב מסויים מתוקן כתב האישום להריגה. אכן, יתכן, שהרושם שנוצר במהלך המשפט לא ימחה, באופן שלבד מעצם התיקון לא יזכה נאשם שכזה להקלה שהיא פועל יוצא מחוייב מן הדין ומן היושר, מעצם התיקון. הערכאות הדיוניות והערעוריות צריכות לתת את דעתן על כך. ברם, בנסיבות העניין דנן, דומה כי לא ארע כשל שכזה. ב"כ הצדדים מזה ומזה עשו כאומנותם במשא ומתן ממושך וממצה שהוביל להסדר טיעון. חזקה עליהם כי הביאו במניין שיקוליהם את כל צדדי העניין, עד שהגיעו לעמק השווה שקיבל את ביטויו בהסדר הטיעון. ההלכה הפסוקה לגבי אימוץ הסדר שכזה על-ידי בית המשפט, ידועה ומפורסמת, ולבטח נלקחה בחשבון. הגם שהעונש קשה, אין הצדקה לשנותו. גדיעת חייו של המנוח מחייבת תגובה עונשית הולמת, למען יראו וייראו, המערער ואחרים שכמותו; על מנת לקבע בתודעתם כי חמת זעם של רגע יכולה להביא לתוצאה קטלנית נוראה, ולתולדה עונשית מעיקה ומדכאת.
אשר על כן, אציע לחברי לדחות את הערעור.
השופט י' דנציגר:
אני מסכים.