השופטת א' פרוקצ'יה:
דין הערעור להתקבל מהטעמים שיובאו להלן:
העובדות
1. המערער 1 (להלן: המערער) והמערער 2, הינם אחים, וכל אחד היה לראשונה בעלים של שישית ממניות חב' רעות בע"מ, היא המשיבה 2 (להלן: החברה). לצורך הקמת עסק, פנה המערער בשנת 1994 למשיב 1 (להלן: הבנק), בבקשה לקבלת אשראי, ולשם כך נדרש להציג הוכחות לאיתנותו הפיננסית. בהמשך לכך, העביר המערער לבנק שני מסמכים: האחד - תצהיר של המערער 2 (להלן: האח), מחודש מאי 1994, שזה נוסחו: "הנני מעביר את חלקי בחברה הנ"ל [חברת רעות], ללא כל תמורה, לאחי רון ברים" (להלן: התצהיר). השני - מכתב מחודש מאי 1995, חתום על ידו, בו נכתב כי "על שמי שליש ממניות חב' רעות בע"מ, בעלת נכס בתל-ברוך. שווי חלקי בנכס מוערך בכ-1.4 מליון דולר" (להלן: המכתב). בהסתמך על מצגי המערער, הבנק העניק לו ולחברות שבבעלותו אשראי. עם זאת, הבנק נמנע מהטלת שעבוד על מניות המערער בחברה, ואף לא וידא כי המניות אכן הועברו מן האח למערער. לאחר כעשר שנים, כאשר האשראי שניתן למערער על ידי הבנק לא נפרע, ביקש הבנק לשים ידו על שליש ממניות החברה שבבעלות המערער. בתגובה, הודיעו המערער והאח לבנק כי העברת המניות מהאח למערער לא נשתכללה, וכי בבעלות המערער שישית ממניות החברה בלבד, והשישית הנותרת מצויה בבעלות האח כמקודם. ואמנם, האח המשיך לפעול במהלך כל התקופה כבעל מניות בחברה, היה מעורב בהליכי קבלות החלטות במסגרתה, וקיבל ממנה דיווחים שוטפים. על רקע הדברים האמורים, עתר הבנק לבית המשפט המחוזי בתל-אביב בתובענה לסעד הצהרתי לפיו בבעלות המערער מוחזק שליש ממניות החברה, כדי שניתן יהיה לממש מתוכן את החוב הפסוק שהמערער חב לבנק.
בתשובתם לתובענה, ובסיכומי טענותיהם, טענו המערער והאח כי מעולם לא התכוונו להעביר דרך קבע את מניות האח לידיו של המערער, אלא כוונת האח היתה להעמיד את מניותיו לרשות המערער לתקופה קצרה, כדי שניתן יהיה לשעבדן לבנק לצורך קבלת אשראי ממנו. לטענתם, ההצהרה על העברת המניות מהאח למערער נועדה לחסוך לאח את הצורך לסור בתכיפות לשגרירות ישראל בלונדון, שם התגורר, על מנת לחתום על מסמכים שונים, ולאפשר למערער לטפל בהטלת השעבוד מבלי להטריח את אחיו. אולם, נטען כי משבחר הבנק שלא לשעבד את המניות כלל, חזרו בהם האחים מכוונתם לבצע ביניהם את העברת המניות. לפיכך, לגישתם, יש לראות את התצהיר כמעיד על מתנה שלא הועברה, או לחילופין, כחוזה על תנאי, אשר התבטל משהחליט הבנק שלא לשעבד את המניות.
החברה הודיעה, מצידה, כי היא אינה צד למחלוקת, ואין לה ענין בהליך. כן הודיעה, כי סוגיית העברת המניות בין האח למערער מעולם לא הובאה לידיעתה או לאישורה.
2. בית המשפט קמא קבע בפסק דינו, כי התרשם באופן שלילי מעדויות המערער והאח, ולא השתכנע באמיתות כוונתם לבצע את העברת המניות ביניהם לזמן קצר בלבד, לצורך שעבודן לבנק. בית המשפט הבהיר, כי אילו אכן הוסכם בין האחים על העברת המניות לצורך שעבודן לתקופה קצרה, לא היה נכתב בתצהיר כי המניות הועברו למערער ללא תמורה. בתצהיר אכן אין זכר לשעבוד או לקיום הגבלת זמן אחרת על העברת המניות, והמערער ואחיו גם אינם טוענים כי הוצבה הגבלת זמן כלשהי לענין זה אי-פעם. יתר על כן, נפסק, כי כדי לאפשר למערער לשעבד את המניות לא היה צורך להעביר אליו את הבעלות, ודי היה בחתימה על יפוי כח מוגבל לשעבוד המניות. נקבע, אפוא, כממצא עובדתי שהעברת המניות מהאח למערער לא לוותה בהגבלה כלשהי - בין מבחינת אופי השימוש, בין מבחינת הזמן, ובין מבחינת כל תנאי אחר. עוד נקבע, כי העברת המניות לא נרשמה בפנקס המניות של החברה, ולא דווחה לרשם החברות. בית המשפט קבע, כי ביחסים הפנימיים בין בעלי המניות, ובוודאי כך בחברה פרטית משפחתית, הסכם על העברת מניות מחייב גם אם לא דווח לרשם החברות, אלא אם תקנות החברה מגבילות את זכות ההעברה של המניות. סעיף 176 לחוק החברות, הקובע כי בעל מניה בחברה פרטית הוא מי שאוחז בשטר המניה - עניינו ביחסים בין החברה ובעלי מניותיה ולא ביחסים בין בעלי המניות, בינם לבין עצמם, כך על פי קביעת בית המשפט קמא. בענין זה לא נטען כי התקנון מגביל את העברת המניות בין בעלי המניות או מציב דרישות צורניות כלשהן באשר לדרך ההעברה. נפסק, כי אין לאפשר לאח להתכחש למצג שהציג, כאשר נותן האשראי הסתמך על המצג שהוצג בפניו, ונתן על פיו אשראי. גם אם תצהיר המתנה נעשה למראית עין, המתנה בטלה ביחסים בין שני האחים, אך לא כלפי הבנק, שהסתמך בתום לב על קיום המתנה. לאור כל אלה, הצהיר בית המשפט על בעלותו של המערער בשישית ממניות החברה שהיתה בעבר בבעלות האח ובזכות הבעלות הכוללת שלו בשליש ממניות החברה.
מכאן הערעור.
טענות הצדדים בערעור
3. בערעורם, חוזרים המערער ואחיו על הטענות שהעלו בפני בית המשפט קמא. כן הם משיגים על קביעת בית המשפט, לפיה הבנק הסתמך על תצהיר העברת המניות בבואו לתת אשראי למערער, שכן מסקנה זו לא נתמכה כראוי בראיות. נטען, כי טעה בית המשפט קמא במתן משקל מכריע להעדר ההגבלות על ההעברה, בעוד שהמערערים טענו בפניו כי ההעברה בוטלה, או התבטלה מאליה, מספר חודשים לאחר עריכת התצהיר. לטענתם, לא היה יסוד לקביעה כי החוזה בין המערער לאח לא התבטל, וכי העברת הבעלות במניות הושלמה. עוד הלינו המערערים על גובה ההוצאות שנפסקו לחובתם.
4. הבנק, מצידו, סומך ידיו על פסק דינו של בית המשפט קמא, על נימוקיו, ומדגיש כי המערערים מושתקים מלהתכחש למצג שהציגו כלפיו בדבר העברת המניות, מצג עליו הסתמך, על פיו נתן אשראי, ובעקבותיו שינה את מצבו לרעה. הבנק טוען, כי יש לקבל את התצהיר כתצהיר אמת, המדבר בהעברת מניות בלתי מותנית בין האחים, שבתמורה לה אמור היה האח לקבל מניות שוות ערך בחברה של המערער שבעבורה נלקח האשראי. הבנק טוען כי העברת המניות בין האחים בוצעה והושלמה, ומעולם לא בוטלה, וכי המערערים מושתקים מלטעון כי ההעברה לא נרשמה בפנקס החברה וברשם החברות, שכן הנטל רבץ עליהם לבצע רישומים אלה.
הכרעה
5. לדעתי, דין הערעור להתקבל.
בית המשפט קמא העניק לבנק סעד הצהרתי שמשמעותו הצהרה "קניינית" בדבר זכותו הקניינית של המערער בשליש ממניות החברה. הצהרה קניינית זו אינה יכולה לעמוד, ואלה, בתמצית, הטעמים לכך:
6. בפועל, וחרף המצג שיצרו המערער והאח בפני הבנק, מניות האח מעולם לא הועברו ממנו למערער, בין בהעברה פיסית, ובין בהעברה בעלת תוקף משפטי. משהבנק לא עמד על הטלת שעבוד על מניות המערער כתנאי למתן ההלוואה, האחים לא ביצעו בפועל כל שינוי באחזקותיהם בחברה, ושיעור האחזקות המקורי של כל אחד מהם נותר כשהיה בתחילה. המצג שהוצג בפני הבנק נותר, אפוא, בלא כל גיבוי בחיי המעשה, ובבוא הבנק לממש את נכסי המערער לצורך פרעון חובו, התברר לו כי למערער אין זכות קנין במניות האח.
7. בנק, בבקשו הצהרת איתנות פיננסית לצורך התחקות אחר יכולת הפרעון של אדם המבקש אשראי בנקאי, מבקש לבחון האם יש הסתברות טובה כי הלווה יפרע בבוא העת את ההלוואה הבנקאית שקיבל. הצהרת האיתנות הפיננסית איננה מקבעת את מצבו הפיננסי של הלווה כלפי הבנק, שהוא מצב דינמי העשוי להשתנות מעת לעת, והוא בלתי תלוי בעיסקת ההלוואה עם הבנק. מניות או רכוש מסוג כלשהו שהיו ברשות הלווה עובר לקבלתו את האשראי הבנקאי עשויים לעבור תנודות רבות במהלך חייה של ההלוואה - להימכר לצדדים שלישיים, לרדת בערכם, או להינתן במתנה. מצב פיננסי איתן של לווה בעת קבלת ההלוואה, עשוי, אפוא, להשתנות, ולעיתים באופן דרסטי, עד למועד הפרעון. אין, אפוא, בהצהרת איתנות פיננסית כשהיא לעצמה כדי לתת לבנק יותר מאשר תיאור מצב כלכלי של מבקש ההלוואה, כשהוא נכון למועד קבלת ההלוואה בעוד ההנחה המובנית היא כי מצב זה עשוי להשתנות, ללבוש ולפשוט צורה במהלך חייה של ההלוואה.
מכאן, כי מבחינת הבנק, הצהרה על איתנות פיננסית של לווה איננה יכולה להוות תחליף להבטחת פרעון ההלוואה באמצעות קבלת בטחונות, ובעיקר שעבודים קנייניים על מקרקעין, מטלטלין, מניות, כספים וכיו"ב. השעבוד הקנייני הוא המעניק לבנק את הבטחון הממשי ליכולת החזרה אל החייב אם לא יפרע את ההלוואה, ואופיו הקנייני של השעבוד מעניק לו עוצמה ובכורה על פני זכויות אובליגטוריות של נושים אחרים, שהן נחותות בפניו.
אין צריך לומר, כי הצהרת אדם על קניינו ברכוש או במניות במסגרת הצהרה על איתנות פיננסית אינה יכולה לשמש תחליף לשעבוד קנייני על אותו רכוש, שהוא ורק הוא, עשוי להעניק לבנק את הבטחון ליכולת מימוש הנכס במקרה של אי פרעון החוב. הבטחון הקנייני דבק ברכוש המובטח גם בהעברתו לצדדים שלישיים, והוא האמצעי המעניק את מימד הוודאות והיציבות לעסקת ההלוואה הבנקאית.