השופט א' גרוניס:
1. בית המשפט המחוזי בתל אביב (כבוד השופטים ש' טימן, ת' שפירא וש' ברוש) זיכה את המשיב פה אחד, מחמת הספק, מעבירה של רצח. המערערת הגישה ערעור על הכרעת הדין (ע"פ 5628/08). במהלך הדיון בערעור התברר, כי על שני הצדדים מוסכם שנתון מסוים אשר בית המשפט המחוזי הסתמך עליו בהכרעת דינו הינו שגוי. לאור זאת, החליט בית משפט זה (השופטים א' פרוקצ'יה, א' רובינשטיין וח' מלצר), בהסכמת הצדדים, על השבת הדיון לבית המשפט המחוזי על מנת שיחזור וישקול את קביעותיו בעניין אחריותו הפלילית של המשיב. בית המשפט המחוזי שב וזיכה את המשיב מחמת הספק, זו הפעם ברוב דעות (השופטות שפירא וברוש, בניגוד לדעתו החולקת של השופט צ' גורפינקל). בערעור שבפנינו שבה ומשיגה המערערת על זיכויו של המשיב.
רקע, החקירה וכתב האישום
2. יוליה וולקוב ז"ל (להלן - המנוחה) והמשיב נישאו זה לזו ברוסיה בשנת 1999. בשנת 2000 נולד להם בן (להלן - א') וזמן מה לאחר מכן הם עלו לישראל. חיי הנישואין של בני הזוג נקלעו למשבר. בחודש יוני 2004 הוצא לבקשת המנוחה צו הרחקה נגד המשיב והיא עברה להתגורר במקלט לנשים מוכות, שם שהתה מספר חודשים. החל ממועד זה היו בני הזוג פרודים. ביום 27.11.05 נחתם הסכם גירושין בין המנוחה לבין המשיב, אשר קיבל תוקף של פסק דין. על פי ההסכם, היה א' במשמורתה של המנוחה ולמשיב היו אמורים להיקבע הסדרי ראייה. המנוחה התגוררה יחד עם א' בדירת שני חדרים ברחוב ז'בוטינסקי 41 בבני ברק. מעט יותר משנה לפני מותה הכירה המנוחה את יואל קזז (להלן - יואל), והשניים היו לבני זוג.
3. ביום 16.1.06 לפנות בוקר נמצאה המנוחה בדירתה, ללא רוח חיים, כשעל גופתה סימני אלימות. על פי עדותו של יואל, במהלך יום 15.1.06 הוא ניסה להתקשר לטלפון הנייד של המנוחה מספר פעמים, אולם לא היה מענה. בשלב מסוים הוא התקשר לאימה של המנוחה (להלן - האם), אך היא לא ידעה לספר היכן נמצאת המנוחה. בסביבות השעה 20:00 הגיע יואל לדירתה של המנוחה והקיש על הדלת, אולם דפיקותיו לא נענו. לדברי יואל, הוא סבר כי המנוחה טרם הגיעה לביתה ומכיוון שרצה לצפות במשחק כדורגל נסע לביתו בבית דגן. בסביבות השעה 23:30 חזר יואל לדירתה של המנוחה וראה כי על הדלת מוצמד פתק שכתבה אחת השכנות, בו נרשם כי א' נמצא אצלה. לטענת יואל, הפתק לא היה על הדלת כאשר הגיע למקום קודם לכן בשעה 20:00. לאחר שדפיקותיו על הדלת לא נענו, התקשר יואל אל הטלפון הנייד של המנוחה ושמע את הצלצול בוקע מתוך הדירה. בשלב זה הבין יואל, לדבריו, כי דבר מה אינו כשורה. יואל התקשר לפורץ דלתות, אשר מספר הטלפון שלו הופיע על מדבקה שהייתה מודבקת על הדלת. כמו כן, התקשר יואל לאם וביקש שהיא ואחותה של המנוחה (להלן - האחות) יגיעו למקום. כשהגיע הפורץ, ביקש ממנו יואל להמתין עד שהאם והאחות תגענה. כשהגיעו השתיים, החל הפורץ במלאכתו והדלת נפרצה סמוך לשעה 03:00. כשנכנסו הנוכחים לדירה, גילו הם את המנוחה ללא רוח חיים והפורץ התקשר למשטרה ולמד"א (ראו, הודעת הפורץ, ת/40 ו-ת/40א).
4. נתאר עתה את הממצאים בזירה, כפי שהם עולים מן העדויות במשפט, מדו"חות הפעולה ומחוות הדעת שהוגשו בתיק. תחילה נבדקה גופתה של המנוחה בדירה ולאחר מכן בוצעה בה נתיחה שלאחר המוות במכון לרפואה משפטית באבו כביר. הממצאים בדירה תועדו בדו"חות שנכתבו על ידי אנשי המשטרה. בדו"ח שנכתב על ידי כוח הסיור המשטרתי שהגיע ראשון למקום (ת/3) נאמר, כי נראים סימני חניקה על גופתה של המנוחה וליד ראשה מונח שרוך כחול. בסביבות השעה 05:00 הגיעו לדירה ד"ר קונסטנטין זייצב מהמכון לרפואה משפטית באבו כביר ורפ"ק ניסים מזרחי מהמעבדה הניידת של המחלקה לזיהוי פלילי של המשטרה. בחוות הדעת שניתנה על ידי רפ"ק מזרחי (ת/5א), פורטו הממצאים הבאים: גופתה של המנוחה נמצאה בחדר השינה שלה, שכובה על גבה על השטיח ליד המיטה, כשרגליה כפופות לכיוון מזרח. המנוחה לבשה מכנסי ג'ינס כחולים, חגורה חומה וחולצת טריקו עם שרוולים ארוכים ונעלה מגפיים שחורים. סמוך לגופה הייתה מונחת פיסת גומי, שככל הנראה התנתקה מסוליית עקב המגף השמאלי של המנוחה. על המיטה שלידה נמצאה המנוחה היה מונח חלוק מגבת ומעיל לבן. חדר השינה היה שרוי באי סדר, שכלל חפצים מפוזרים, דלתות ארון ומגירות פתוחות וכדומה, באופן שהעלה חשד למאבק ולחיפוש. כתמים החשודים ככתמי דם נראו במקומות הבאים: בחדר השינה של המנוחה - על השטיח מתחת לפלג גופה העליון, על סדין המיטה ועל חלוק המגבת; בחדרו של א' - על מכנסי טרנינג שהיו מונחים על כסא מחשב ועל כיסוי המיטה. לא נמצאו טביעות אצבעות על צווארה של המנוחה. בחולצה אותה לבשה המנוחה היה קרע במקום התואם את מקום הדקירה בגב.
5. ביום 25.1.06 ניתנה על ידי ד"ר זייצב חוות דעת (ת/36, להלן - הדו"ח הפתולוגי), בה התייחס הן לבדיקת גופתה של המנוחה בדירה והן לתוצאות הנתיחה שלאחר המוות. ד"ר זייצב קבע, כי שעת המוות הייתה 18-16 שעות לפני מועד בדיקת הגופה בדירה. בעדותו במשפט הבהיר ד"ר זייצב, כי יש להביא בחשבון טווח טעות של שעתיים לכל כיוון (עמ' 47 לפרוטוקול). הגופה נבדקה בדירה בשעה 05:00 של יום 16.1.06, ומכאן שמותה של המנוחה אירע בין השעות 15:00-9:00 של יום 15.1.06. ד"ר זייצב פירט בחוות דעתו את הממצאים האנטומיים שעלו מן הנתיחה שלאחר המוות, אשר אלו עיקרם:
א. פצע קרע שלם בעצם הלשון בסחוס בצד ימין ושבר בסחוס המגן מצד שמאל;
ב. שני פצעי דקירה, אחד בפנים ואחד בגב. כיוון תעלת הדקירה בגב הוא "מאחורה קדימה ומשמאל מעט לימין ומלמטה מעט למעלה" ואורך התעלה הוא כ-10.5 ס"מ. אורך תעלת הדקירה בפנים הוא 1.4 ס"מ. בחוות הדעת נקבע, כי פצעי הדקירה נגרמו על ידי חפץ או חפצים מושחזים, ברוחב של כ-0.6 ס"מ ובאורך של לפחות 10.5 ס"מ;
ג. פצעי שריטה ושפשוף בגב ובמותן ימין ודימום תת עורי בבית החזה מימין. פצעי השריטה נגרמו על ידי "חפץ עם קצה קוצני" סמוך לשעת המוות. פצעי השפשוף והדימום התת עורי נגרמו על ידי חבלות קהות "ישירות (מכות) או בלתי ישירות (נפילות)" סמוך לזמן המוות;
ד. פצעי שפשוף ושריטה ודימומים תת עוריים בצוואר ובפנים, וכן דימומים בשרירים העמוקים של הצוואר ובלחמיות;
ה. פצע שריטה באמה הימנית ופצע שפשוף באגודל השמאלי. פצעים אלו מתיישבים עם "פצעי הגנה".
על סמך ממצאים אלו ואחרים, קבע ד"ר זייצב כי "מותה [של המנוחה] נגרם מתשניק (חנק) מכני בעקבות לחץ על הצוואר ועל הפנים ע"י משטחים נוקשים כגון קצות אצבעות יד/ידיים, בשילוב עם איבוד דם מפצע דקירה בכבד (פצע דקירה בגב ימין)" (עמ' 11 לדו"ח הפתולוגי).
6. במועדים מאוחרים יותר צירף ד"ר זייצב לחוות דעתו ארבע תוספות. התוספת הראשונה נכתבה לאחר שד"ר זייצב צפה בשחזור שנעשה על ידי המשיב, אשר לגביו יפורט בהמשך. בתוספת זו קבע ד"ר זייצב שתי מסקנות: אחת, כי "השבר בסחוס המגן משמאל, שנמצא בנתיחה, יכול היה להיגרם ממכה בצוואר בכח יחסית רב באמצעות יד מאוגרפת או במנגנון לחיצה על הצוואר ע"י משטחים נוקשים כגון קצות אצבעות יד/ידיים"; השנייה, כי כיוון תעלת הדקירה בגב מתאים לשחזור שבוצע על ידי המשיב (ת/36א, תוספת מיום 8.2.06). בתוספת השנייה דיווח ד"ר זייצב על שבר נוסף שנמצא באזור הלשון (ת/36ב, תוספת מיום 13.2.06). בתוספת השלישית נמסר כי לא נמצאו סמים, תרופות או אלכוהול בגופתה של המנוחה (ת/36ג, תוספת מיום 14.2.06 (בטעות נרשם 14.12.06)). בתוספת הרביעית נאמר, כי פצעי הדקירה של המנוחה בגב ובפנים נגרמו סמוך מאוד למותה, כאשר הייתה עדיין בין החיים.
7. נשוב עתה לזירת האירוע ולהתפתחות החקירה. מייד עם הגעת אנשי המשטרה למקום, ציינו יואל, האם והאחות את המשיב כחשוד במעשה. יואל הראה לחוקרים כתובת גרפיטי שריסס המשיב מספר חודשים קודם לכן על שביל הכניסה לבניין, שבה נרשם ברוסית "מזל טוב לבן שלי". יואל הראה לשוטרים את אזור המגורים של המשיב, עליו ידע לטענתו מפני שהמנוחה סיפרה לו על כך. כתובתו המדויקת של המשיב אותרה על ידי המשטרה באמצעות חברת הטלפונים הסלולרית שלשירותיה היה הוא מנוי. בשעה 03:30 בערך נעצר המשיב בביתו, בלא התנגדות. באותו יום בשעה 10:10 נערכה למשיב, בהסכמתו, "בדיקת חיים" על ידי פרופ' יהודה היס מן המכון לרפואה משפטית (ת/37). הממצאים האנטומיים העיקריים שאותרו בבדיקה הם אלו: פצע שריטה קטן בשורש זרת ימין; פצע שריטה באמה השמאלית; ושלושה פצעי שפשוף עדינים בשורש כף יד שמאל. לגבי ממצאים אלו קבע פרופ' היס, כי "...לא ניתן להעריך ברמת הודאות הדרושה את מנגנון היווצרותם ואת מועד היווצרותם (קרוב לודאי תוך 24 השעות לפני הבדיקה)" (ת/37, עמ' 4). בהסכמת הצדדים, הוגשה חוות דעתו של פרופ' היס במשפט בלא שהוא נחקר עליה.
8. לאחר מעצרו נחקר המשיב במשטרה, תחת אזהרה, בחשד לרצח המנוחה. חקירותיו של המשיב החלו ביום מעצרו, 16.1.06, ונמשכו עד יום 29.1.06, אז הודה בהמתתה של המנוחה ושיחזר את המעשה, כפי שיפורט בהמשך. סך הכל, מסר המשיב שלוש גרסאות שונות בנוגע למעורבותו באירוע: בגרסה הראשונה, הכחיש המשיב כל קשר לאירוע וטען כי לא היה בדירתה של המנוחה ביום הרצח; בגרסה השנייה הודה המשיב כי היה בדירת המנוחה בבוקר הרצח, אולם הכחיש כל מעורבות במעשה; בגרסה השלישית הודה המשיב בכך שהמית את המנוחה ואף שיחזר את המעשה. במשפטו כפר המשיב באשמה ודבק בגרסה השנייה. נתאר עתה ביתר פירוט את הגרסאות שמסר המשיב ואת התפתחות החקירה. יצוין, כי המשיב נחקר בשפה הרוסית וההודעות בהן נרשמו דבריו כתובות גם הן בשפה זו. לתיק המוצגים צורפו תרגומים של ההודעות והתמלילים, וההפניות בהמשך הינן למסמכים המתורגמים.
9. חקירתו הראשונה של המשיב התקיימה ביום 16.1.06 בשעות הצהריים (ת/10א). המשיב הכחיש כי המית את המנוחה וטען כי מעולם לא היה בדירתה. מגרסתו זו הוא לא שינה, גם לאחר שהחוקר אמר לו כי טביעות אצבעות שלו נמצאו בדירה וכי חתיכות עור שלו נמצאו תחת ציפורניה של המנוחה. יודגש, כי מדובר בנתונים שאינם נכונים אשר נאמרו על ידי החוקר כתרגיל חקירה. כשנשאל המשיב לפשר החבלות בכף ידו הוא הסביר, כי בעבודתו הוא עוסק בהרמת ארגזים וכתוצאה מכך נגרמות לו חבלות. השריטה בזרת נגרמה לו, לטענתו, יום קודם לכן כאשר נשרט מחוט ברזל בשעה שהמתין למונית שירות. המשיב דבק בגרסתו זו גם במהלך תשאולים שנערכו לו בימים שבאו לאחר מכן. יוער, כי המשיב נפגש עם עורך דין שאינו דובר רוסית. במספר הזדמנויות ביקש המשיב לראות עורך דין דובר רוסית, אולם בקשתו לא נענתה (ראו למשל, ת/17 ו-ת/20). עוד יצוין, כי המשיב המשיך להכחיש מעורבות ברצח על אף שהחוקרים אמרו לו כי מצבו בכי רע והתיק "סגור עליו", אולם אם יודה עשוי הוא לזכות בהקלה בעונש (ראו למשל, ת/16). ביום 19.1.06 נלקח המשיב, לפי בקשתו, לקברה של המנוחה. המשיב הושאר לבדו על יד הקבר, שם הטמינה המשטרה אמצעי האזנה. בהקלטה נשמע המשיב כשהוא אומר דבר מה, אולם לא ניתן היה לפענח את הדברים (ת/19).
10. המפנה הראשון בגרסתו של המשיב חל בחקירתו ביום 22.1.06 (ת/23א). בתחילת החקירה הצהיר המשיב, כי הוא לא אמר את כל האמת בחקירותיו הקודמות מכיוון שפחד להיכנס לכלא. המשיב המשיך לטעון כי לא רצח את המנוחה, אולם הודה כי היה בדירתה ביום הרצח. לטענתו, הוא הגיע לדירה של המנוחה ביום 15.1.06 מעט אחרי השעה 09:00 ודפק בדלת, אולם איש לא ענה. הוא התעכב ליד תיבות הדואר של הבניין על מנת לבדוק אם השם של המנוחה רשום שם, ואז היא הופיעה. הם שוחחו מעט על הבן שלהם ואז הזמינה אותו המנוחה להיכנס לדירה. הם ישבו על המיטה שלה ושוחחו על הדרך בה הוא יכול לראות את א'. בשלב מסוים, סיפר המשיב, "יוליה [המנוחה] עברה לידי ואני נגעתי בה עם היד שלי באזור הישבן. היא הניפה את ידה ורצתה לסטור אותי בפנים. אני הרמתי את היד ויצא שמכה הייתה על היד ומייד התחלתי לדמם חזק מאוד מפצע על האצבע... וכשראתה, אז לקחה צמר גפן... ושמה לי צמר גפן על הפצע. לפני זה היא שמה לי יוד על האצבע ואווררה לי את הפצע" (ת/23א, עמ' 2, ש' 32-28). הם המשיכו לדבר על א', עד שבשלב מסוים אמרה המנוחה שעובדת סוציאלית אמורה להגיע אליה ועל כן הוא צריך ללכת. המשיב הציע שיישאר וידבר גם הוא עם העובדת הסוציאלית, אולם לדבריו "יוליה אמרה שאני צריך ללכת, לקחה אותי ביד ומשכה ליציאה, פתחה את הדלת ודחפה אותי בגב החוצה. אני קראתי לה כלבה, הלכתי ליציאה מהבניין ועצרתי. עדיין דיממתי וסידרתי את צמר גפן. ברגע זה יוליה יצאה מהדירה ואמרה שתתקשר אליי מחר-מחרתיים. אני הלכתי במקביל לבניין, יש שם שביל ולידו יש גדר רשת. שם אני עצרתי, תלשתי עלה משיח וזרקתי את צמר גפן והחלפתי אותו בעלה. על השביל הזה עמד איזה פועל בבגדים כחולים מאחורי הבניין של יוליה. ואני עוד חשבתי שזה מנקה. מול החלונות של יוליה גם עמד איזה פועל, נראה לי הייתה לו מכסחת עם מיתר" (ת/23א, עמ' 2, ש' 41-36). כשנשאל המשיב מה לבשה המנוחה ענה "מעיל לבן מבולוניה עם מנעולי ריצ'רצ' אדומים תלויים, ג'ינס כהה משופשף מתרחב כלפי מטה, נעליים שחורות - מגפיים או נעליים נמוכות, מתחת למעיל היה משהו בהיר, סריג" (ת/23א, עמ' 3, ש' 50-48). במסמך רשומה הערת המתרגם, לפיה המונח "מעילי בולוניה" מכוון ל"בד ממנו בדרך כלל עשויים מעילי רוח או מעילי גשם" (ת/23א, עמ' 3, ש' 49-48). בעקבות הודעה זו, נתפס בדירתה של המנוחה מעיל לבן העונה לתיאור (ת/25).
11. ביום 23.1.06, יום אחד לאחר שינוי הגרסה הראשון, נלקח המשיב לדירתה של המנוחה, שם ביצע שחזור של האירועים כפי שהתרחשו לפי גרסתו השנייה. לדברים מסוימים שנאמרו במהלך השחזור יש חשיבות, ולפיכך נביא תיאור שלהם כפי שנרשם במזכר שנכתב על ידי אחד החוקרים, פקד סרגיי דלגץ: