השופטת ע' ארבל:
האם יש להגביל את יכולתו של נאשם לחזור בו בשלב הערעור מן ההסכמה שנתן בהסדר טיעון באשר לטווח הענישה, והאם בנסיבות המקרה דנן יש לסטות לקולא מטווח הענישה עליו הסכימו התביעה וההגנה? אלה השאלות העומדות לדיון בערעור זה.
רקע
1. ביום 12.1.09 מצאה את מותה אחותו של המערער, אמני, ילידת שנת 1988 (להלן: אמני). אמני נרצחה באכזריות על ידי המערער, אחיה הצעיר, יליד שנת 1993, אשר שודל בידי אבי המשפחה לבצע את מעשה הזוועה, וזאת על רקע "חילול כבוד המשפחה".
המערער הודה בביצוע הרצח למן ראשית חקירתו, ובהתאם הורשע בבית המשפט המחוזי מרכז בעבירה של רצח, לפי סעיף 300(א)(2) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין). במסגרת הסדר טיעון קבעו הצדדים טווח ענישה הנע בין 16 שנות מאסר ל-20 שנות מאסר. דעת הרוב בבית המשפט המחוזי (כבוד השופטת ל' ברודי, אליה הצטרף כבוד השופט מ' פינקלשטיין) השיתה על המערער 18 שנות מאסר לריצוי בפועל, על פי טווח הענישה. לעומתה, סברה דעת המיעוט (כבוד השופט ע' גרוסקופף) כי יש לסטות לקולא מטווח הענישה המוסכם, ולהשית על המערער 13 שנות מאסר בפועל. בערעור שבפנינו, מבקשת הסנגוריה כי נאמץ את דעת המיעוט ונטיל על המערער עונש של 13 שנות מאסר, הפחות כאמור מהעונש המינימאלי עליו הסכימו הצדדים בהסדר הטיעון.
תמצית עובדות כתב האישום
2. על פי כתב האישום, במועדים הרלוונטיים התגורר המערער בבית הוריו יחד עם חמשת אחיו ועם אחותו אמני. היחסים בין בני המשפחה לבין אמני היו עכורים בשל הליכותיה ואופן לבושה, אשר על פי השקפת הגברים במשפחה לא היו צנועים דיים. בסמוך לאביב 2008 הסלים הסכסוך בין אמני לבין בני המשפחה, עד כי היא נמלטה מביתה למעון לנערות במצוקה בו שהתה במשך מספר שבועות.
בהתאם לעובדות כתב האישום, ביום 10.6.08 התגלע ויכוח בין אמני לבין המערער ואבי המשפחה, על רקע רצונה של אמני לצאת לעבוד מחוץ לבית. במהלך הויכוח אמר האב כי "יגיע היום שאני אהרוג את אמני". עוד תואר כי לאחר הדברים יצא האב בעקבותיה של אמני וניסה לדרוס אותה ברכבו. לאחר מכן, הוא גרר את אמני לבית באוחזו בשערות ראשה, תוך שהמערער בעט בה בבטנה וברגליה. בהמשך, דרש האב מהמערער להביא לו סכין מהמטבח והמערער עשה כדברו. בשלב זה עלה בידי אמני להיחלץ מהאב והיא נמלטה לבית השכנים כשהיא חבולה בפניה.
3. במהלך התקופה שבין האירוע המתואר לבין יום הרצח גמלה בליבם של המערער והאב ההחלטה להמית את אמני. האב שיכנע את המערער לבצע את הרצח, מתוך סברה שהעונש שיושת על המערער בהיותו קטין יהיה קל מהעונש לו צפוי האב. בבוקר יום הרצח כשהשכים המערער קום, הוא טען בפני אימו כי אינו חש בטוב וביקש ממנה להיעדר מהעבודה ולהישאר בבית. האב עזב את הבית עם בני המשפחה, ובבית נותרו רק המערער, אמני, ושלושת אחיהם הקטנים. כי אז, ניגש המערער למטבח הבית ונטל סכין בעלת להב באורך של 14 ס"מ. כשבידו הסכין, נכנס הוא לחדר בו נמה אחותו אמני את שנתה. בידו האחת, הסיר המערער את השמיכה אשר כיסתה את ראשה, ובידו השנייה הניף את הסכין ונעץ אותה פעמיים בפלג גופה העליון של אמני. אמני התעוררה ונפלה ארצה, בעוד שהמערער אוחז בה ומוסיף לדקור אותה בכל פלגי גופה - 27 דקירות נוספות. לבסוף, כדי לוודא את מותה, שיסף המערער את גרונה של אמני לכל רוחב צווארה. כתוצאה מהמעשה, גרם המערער למותה של אמני.
כאמור, המערער הודה בראשית חקירתו בעובדות כתב האישום. על יסוד הודאתו ובהסכמת הצדדים, הרשיעו בית המשפט המחוזי בעבירה של רצח, לפי סעיף 300(א)(2) לחוק העונשין.
חוות הדעת ותסקיר שירות המבחן
4. שתי חוות דעת פסיכיאטריות הוגשו לבית המשפט בעניינו של המערער (סומנו ס/1 ו-ס/2), ובשתיהן נמצא המערער כשיר לעמוד לדין. חוות הדעת קבעו כי רמת השכלתו של המערער הינה של שמונה שנות לימוד, ורמת האינטליגנציה שלו תקינה. בפני עורכי חוות הדעת הפסיכיאטריות טען המערער כי ביצע את הרצח על רקע קולות ששמע.
כן הוגשה חוות דעת פסיכולוגית מטעם ההגנה (סומנה ס/3; להלן: חוות הדעת הפסיכולוגית), אשר עמדה על כך שהמערער גדל בתנאים סוציו אקונומיים קשים, ועל כך שבית הספר בו הוא למד לא סיפק את צרכיו המיוחדים כילד הסובל מקשיי למידה. עורך חוות הדעת, ד"ר שפיק מסאלחה, מצא פער בין תפקודו המוטורי של המערער לבין תפקודו המילולי המלמד על כך שהמערער נוטה לעשות דברים ללא יכולת לשקול את השלכות מעשיו. עוד צוין בחוות הדעת הפסיכולוגית כי המערער מתפקד ברמה אינטלקטואלית של פיגור קל בתחום המילולי.
נוכח ממצאי חוות הדעת הפסיכולוגית, נשלח המערער לוועדת האבחון של האגף לטיפול באדם המפגר מטעם משרד הרווחה (להלן: חוות דעת ועדת האבחון). על פי חוות הדעת הזו, המערער מתפקד ברמה שאינה רמה של פיגור שכלי, והתרשמות משיחה עימו העידה על יכולות גבוהות, רמת אינטליגנציה תקינה, ויכולת להבחין בין טוב לרע. בפני ועדת האבחון התנגד המערער להתייחס לנסיבות ביצוע העבירה, אך הודה בביצועה והביע חרטה.
5. תסקיר שירות המבחן שהוגש לבית המשפט המחוזי עמד על הרקע המשפחתי ונסיבותיו האישיות של המערער. בתסקיר צוין כי המערער סיים 8 שנות לימוד מבלי לדעת קרוא וכתוב ושככל הנראה היו לו קשיי למידה שלא אובחנו. עוד נכתב כי לפני מעצרו החליף המערער מקומות עבודה רבים, ולדברי אם המשפחה את הכסף שהרוויח מסר לאב על מנת לעזור בפרנסת המשפחה. שירות המבחן התרשם כי המערער הוא נער דל יחסית, אם כי הוא מצליח לבטא את עצמו בצורה סבירה ומבין את ההליך המשפטי המתנהל נגדו. אשר ליחסו לעבירה, בפני שירות המבחן הכחיש המערער כי הרקע לרצח אמני היה חילול כבוד המשפחה. הוא טען כי יום לפני האירוע היה בינו לבין אמני ויכוח אלים, והוא החליט לרוצחה על רקע זה. עוד הכחיש המערער את מעורבות האב בעבירה, וטען כי החליט לבצע את המעשה על דעת עצמו. נוכח היעדר שיתוף פעולה ביחס לנסיבות שהביאוהו לביצוע הרצח, לא בא שירות המבחן בהמלצה טיפולית למימוש בקהילה. עם זאת, הומלץ כי אם יוטל על המערער עונש מאסר בפועל הוא יטופל בבית הסוהר.
גזר הדין של בית המשפט המחוזי
6. חוות דעת הרוב (השופטים ל' ברודי ומ' פינקלשטיין) עמדה על השיקולים לחומרה אל מול השיקולים לקולא במקרה דנן. דעת הרוב התייחסה לחומרה היתרה שבנסיבות ביצוע העבירה - קור הרוח מקפיא הדם של המערער שדקר את אמני ולאחר מכן שיסף את גרונה על מנת לוודא כי אין נשמה באפה. עוד ציינה דעת הרוב את החומרה הנודעת לכך שהקורבן הינה בת משפחה צעירה, אשר סבלה אלימות מצד האב והמערער במשך תקופה ארוכה. גם העובדה שהרצח בוצע על רקע חילול כבוד המשפחה נשקלה לחומרה. שופטי הרוב ציינו כי יש לשרש את תופעת האלימות הנפשעת בתוך המשפחה, לרבות עבירות רצח אכזריות המבוצעות על רקע תפיסות עולם מעוותות. אשר למסוכנותו של המערער, בית המשפט סבר כי יש לראות בחומרה את היעדר המעורבות הרגשית של המערער ביחס לרצח אחותו. ההתייחסות הלקונית ונעדרת הרגשות לצד אופי המעשים, נמצאו כמלמדים על מסוכנות גבוהה הנשקפת מהמערער המחייבת הרחקתו מהחברה לתקופה ארוכה. זאת, גם בשל שיקולי הרתעה אישית.
לקולא שקל בית המשפט את העובדה שהמערער שודל על ידי האב לבצע את הרצח. הגם שהמערער הכחיש את מעורבות האב באופן מוחלט, עמד בית המשפט על כך שהמעשה בוצע בשכנועו ובעידודו של האב. בית המשפט התייחס לכך שהשידול "נשא פרי" ככל הנראה בשל גילו הצעיר של המערער, יחסי המרות בינו לבין האב ונתוניו האישיים הדלים יחסית. נקבע, כי השיקול בדבר השידול הוא שיקול חשוב בקביעת עונש המאסר. עם זאת, לעמדת השופט פינקלשטיין, לא כל קטין ששודל זכאי להקלה בדין, בין היתר, משיקולי הרתעת הרבים שלא לבצע את זממם באמצעות קטינים אשר יישאו בעונש מופחת לאחר מכן. אף היותו של המערער קטין הוא אחד הנתונים אותם שקל בית המשפט המחוזי לקולא בגזירת העונש. בהקשר זה צוין בחוות דעתו של השופט מ' פינקלשטיין כי ההתחשבות בקטינות טבועה בהיעדר החובה להשית על קטין שרצח מאסר עולם. עוד התייחס בית המשפט להודייתו של המערער ולנטילת האחריות, אף על פי שהחרטה שהוא הביע הייתה מילולית בלבד.
לאחר שעמדה דעת הרוב על פסיקת בית המשפט העליון המשקפת מגמה של החמרה בענישת קטינים שביצעו עבירה של רצח, וכשלנגד עיניו מסגרת הסדר הטיעון שנמצאה ראויה לאור כל השיקולים כפי שפורטו, השיתה דעת הרוב על המערער 18 שנות מאסר בפועל, ו-12 חודשי מאסר על תנאי למשך שלוש שנים, בהם לא יישא המערער אלא אם יעבור עבירת אלימות נגד הגוף.